ביקורת ספרותית על הפונקציה השביעית של השפה מאת לורן בינה
ספר טוב

---

כן, כן, חברים: לורן בינה מכה בשלישית. לפחות אצלי. אמנם קצת יומרני לכתוב סקירה חיובית פלוס על ספר שרוב כותבי האתר הוותיקים (והטובים!) ככולם עשו ממנו שקשוקה צרפתית (שכחתי איך קוראים לתבשיל הזה, שנייה אני מצלצל לאמא), בעיקר כי אני לא רואה את עצמי כבעל השכלה רחבה יותר משלהם (חלילה) ו/או עם מנעד השוואתי רחב יותר מפלוני-אלמוני בבואי להתייחס לספר הנ"ל, אני רק מגיע עם שני סעיפי גילוי נאות:

1. את בינה אני אוהב מאוד ולא מהיום ואני לגמרי עף על הסגנון המיוחד הזה שלו, של חיבור בין ייקומים, של עריכת השוואות בנמשל ובמשתמע של הדברים, ושל שזירת אמת ובדיה. אני לא אובייקטי לגביו, לא ביחס לכתיבתו ולא כלום. יש מצב שאם הוא יכתוב מחר סדרה חדשה של בדיחות לבזוקה (ז"ל?), אני אתמוגג לי לבד בסלון כמו האהבל שאני. ככה זה אהבה.

2. יש מצב -אולי, בזהירות- לקרוא את הספר ולהתייחס אליו בכמה מישורים, כשהאפשרות הקלה ביותר, כך נדמה לי לפחות, היא להתמסר לתרגיל הלוגי שבינה מפעיל כאן. הוא בעצם חוזר שוב, כפי שעשה בספריו האחרים, על מערכת יחסים אופציונאלית לגמרי בין תיעוד היסטורי ובין פיקציה, אבל גם מפרק במקביל את העלילה לגורמיה, כמו שניתן לעשות לטקסט אקדמי אליבא ד'ז'אק דרידה ועוד כמה תיאורטיקנים ופילוסופיים של השפה ושל השיח שמוזכרים בספר, כדוגמת רולאן בארת' עצמו ("גיבור" הספר), מישל פוקו ועוד. לרובם נחשפתי מספר פעמים במהלך לימודיי ואני אכן מצטרף לדעת הרוב (בספר, פה ובכלל), שגם אינטלקטואלים מוסמכים ובעלי שם, יכולים לפלוט טונות של שטויות במיץ, שמובנות רק להם ולכמה ממעריציהם. רק לפוקו באמת התחברתי, בעיקר בשל יכולתו המופלאה לחזות את הנולד (הוא נפטר בשנת 1984), לפחות בכל הקשור למה שטען לגבי השיח, הכוח ולכל מה שהחל מתהווה בהקשר להם עוד טרם עידן אוטוסטרדת המידע והרשתות החברתיות, עליהם הוא לא יכול היה לדעת. טוב זה לא ממש קשור.

בקיצור, אם הנכם חפצים לצלוח את הספר הזה בהצלחה ובחיוך, קיימת דרך לדלג בעדינות מעל לכל רשימות הניים-דרופינג הבלתי נגמרות של בינה המציפות הפעם מכל עבר, הן לא ממש מקדמות את העלילה, כנ"ל לגבי כל הפסקאות עם המלל הפסאודו-אינטלקטואלי, עליו מגיב השוטר-החוקר כבר בתחילת הסיפור: "זה חרא לא נורמאלי!"... ואם הוא חושב כך, מי אני שאסתור אותו?! אני דווקא כן קראתי הכל, נאמן לאיזה עיקרון ילדותי חסר הגיון (דבילי, בוא), שאם פתחת ספר - שומה עליך לסיימו עד סופו כולל נספחים ומע"מ (משהו מהזן הקדמוני-שואתי בנוסח "תאכל הכל מהצלחת"?!), אבל נראה לי שהעצה לדלג/להתעלם/לקרוא ברפרוף את החלקים הלא הכרחיים (אנדרסטיימנט של הלייף), היא אחת הטובות שנתתי למישהו, לפחות מאז הסברתי לבני הבכור, שלחץ במערכת יחסים זוגית אינו מתכון להצלחה. ולא שיכנעתי.

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על הפונקציה השביעית של השפה