“לאחרונה תהיתי, האם הסקירות שאני כותב כאן, מעת לעת, מושפעות מאירועים שמתרחשים במקביל בחיי או בסביבה הקרובה, בארץ נגיד, והאם יתכן שהטון שלהן עשוי היה להיות שונה אילו היו נכתבות בזמן אחר. התשובה לחלקה הראשון של השאלה היא כמובן כן; אפילו אני מופתע לעיתים, בשובי לסקירות ישנות שכתבתי, עד כמה יש בהן רפלקציה של שהתרחש באותה עת בחיי ואפילו מתעורר בי חשש מסוים, שאני מעייף את הקוראים הפוטנציאליים. מצד שני, אני נרגע במעט, כשאני נזכר באותן סקירות עבשות בהן נתקלנו בימי התיכון, של (לא חשוב שמות), שעה שהתייצבנו כל החברה' בספרייה העירונית במטרה להתכונן ל(עוד) מבחן מתיש בספרות, ושעשו בעצם את ההיפך המוחלט מלעורר בנו עניין ביצירה הנסקרת. זה היה סיוט ויש להניח שלעולם לא אוכל לכתוב באופן הזה, מקצועי(?), ישר ולעניין(?) ובעיקר נטול רגשות(!). זה מה יש.

ואכן, ימים עצובים הם אלה שאנו חווים (גם) כעת. לא נגמרים. מתארכים. מפתיעים לרעה בהתמשכותם. מדהימים לרעה באכזריותם. קודם ברמה הלאומית. כיביתי את הטלוויזיה ברשותכם. אני יודע מה משודר בה ברגעים אלה. פריבילגיה שנטלתי לעצמי כתושב העוטף. חווינו וצפינו באזור בכל כך הרבה חרא בכמעט שנתיים האחרונות, שאתה בוחר שלא לצפות כי אחת מהשתיים: אתה מגן על רוחך פן תישבר; אתה מגן על עצמך פן תקהה נפשך. ואני נזהר מלאבד את רגישותי או את יכולתי לחמול עקב "הבנאליות של המוות שעשויה לשכון אצל מאן-דהו, עקב חשיפה רפטטיבית למראות קשים ובלתי נתפסים".

וראה זה פלא: בדיוק בעניין הזה דנה סימון וייל בספרה האוטוביוגראפי "חיים", לפחות בחלקו הראשון: בניסיונה הכמעט נואש, לאורך כל חייה, להחריג את השואה ואת הזוועות חסרות ההגיון שהתרחשו בה, ושהיא הרי חוותה על בשרה, מכל דיון אקדמי שניסה מאז להסביר למה, מדוע וכיצד במקרה "הטוב", או לכלול את אירוע השואה באיזו "תיקיית רוע" מוסדרת ומסודרת, יחד עם עוד כמה אירועים אכזריים מתולדות האנושות - במקרה הרע. מבחינתה, השואה היא אירוע חד פעמי, ייחודי, אין לו אח ולא רע בהיסטוריה האנושית וכנראה שלא יהיו. וכל ניסיון להסביר אותה בכלים "הגיוניים", לא רק שנועד לכישלון, אלא שגם יתרום לתהליך זילותה ולעמעום זכרונה, עד שתיעלם לחלוטין מהתודעה, כנראה אחרי שאחרון הניצולים שחוו את הזוועות וקרוביהם ששמעו עליהן ממקור ראשון, ייעלמו מעל פני האדמה.

הספר האוטוביוגראפי "חיים" שיצא לאור לראשונה בשנת 2007, כעשור לפני מותה של וייל, אישיות ידועה מאוד בצרפת ואף נערצת (הנשיא מקרון הורה על קבורתה במבנה הפנתיאון המפורסם בפריז, בשנת 2018, ביחד עם בעלה; מראשית שנות האלפיים אושרו לקבורה באתר המפואר עוד 3 אושיות בלבד מלבדה, ביניהן הסופר אלכסנדר דיומא והזמרת ג'וזפין בייקר), הוא יצירה שאמנם מספרת על ואת חייה של וייל באופן כרונולוגי, אך השואה תמיד נמצאת ברקע הדברים. בעשייתה המדינית והפוליטית, בתפקידים הציבוריים הרבים שמילאה במשך שנותיה הארוכות וכן, גם בחייה האישיים. כמו צל שליווה אותה כל השנים ושהיא כלל לא ניסתה להסוותו, לא כל שכן לברוח ממנו. אני חייב להודות שהאזנתי לנאומיה במספר הזדמנויות, ותמיד התפלאתי על היכולת המופלאה שלה לזהות את המאזינים. להזכיר את עברה מבלי להתקרבן. למצוא חן מבלי להתקרנף. היא לא פתחה את חלונה בפריז בכל בוקר וזעקה לעוברי האורח ברחוב - "אתם אשמים!", אבל היא ידעה שהם יודעים שהיא יודעת... משהו כזה.

אני לא סגור על "איכויותיו הספרותיות" של הספר. הסגנון מאוד אישי כמובן, אפילו על גבול הפבלובי. כאילו כתבה מתוך אינסטינקט, מתוך דחף, ולא חזרה לקרוא ולברר אח"כ האם הכל נהיר וקוהרנטי. מופיעות, בפרט בחלקו הראשון (ארבעה פרקים המכונים בצוותא "חיים צעירים בימי השואה"), כמה שורות מפתיעות של כעס אמיתי, נע, ישיר, משהו שאני לא זוכר שנתקלתי בו באף אוטוביוגראפיה קודמת שקראתי - ויש לי כמה וכמה ברזומה. בביקורת על הספר שכתבה אניק קוז'ן, מבקרת הספרות הנשכנית של העיתון "העולם", נאמר - "האוטוביוגראפיה (של סימון וייל) מפסלת ומלטשת בכל עמוד את דמותה של אישה עצמאית, שנרתעת מכל גיוס כפוי או קונפורמיות". אמת. פעם ראשונה שאני מסכים עם משהו שנכתב בעיתון הזה.

ספר נכון לזמנים. מנחם רק במידה מסויימת. אסקפיזם בכאילו.”

“מעניין ומשעמם בו-זמנית, יתכן? מסתבר שכן. הפרקים המספרים את ילדותה של סימון וייל ובמיוחד בתקופת השואה ומלחמת העולם בהחלט מעניינים ובמיוחד עקב היותה נערה צעירה יכיתד חוותה את מאורעות השואה ושרדה. חלקו השני המתאר את הקריירה הפוליטית והחברתית של סימון וייל די משעמם, הפוליטיקה הפנימית של אירופה, השוק המשותף וצרפת לא כל כך מוכרת לנו ולכן קשה להתחבר לארועים ותהדמויות שהיא מספרת עליהם, כמו הכן הכתיבה הי די טכנית ודוקומנטרית ופחות משתפת רגשות וחוויות אישיות. למרות שהספר עושה לדעתי עוול לגיבורה ממליץ לקרוא את הספר, הוא זורם וקולח ולא ארוך יותר מדי.”

“רק לפרוטוקול, היא נולדה ביולי 1927”