ספר טוב

הביקורת נכתבה ביום חמישי, 1 בפברואר, 2024
ע"י הלל הזקן
ע"י הלל הזקן
לפעמים אני מתעצב מלא למצוא פה יותר חברים שאהבתי בעבר לקרוא את סקירותיהם ולהחליף עמם דעות והמלצות, ואז אני נזכר, שזה בדיוק הקונספט פה, ושגם אני ניצלתי את 'הזכות' הזו מספר פעמים: להיעלם לכמה שנים וזהו. אמנם לא "קפאתי", אז לפחות ניתן היה להשאיר לי הודעות. אלא שטבע האדם הוא לשכוח, ככה שמקץ כמה זמן, ההודעה היחידה שנערמה בתאריך קבוע מדיי שנה היתה ברכת יום ההולדת מראשי האתר פה. לפחות כתבו יפה.
אני רוצה הפעם להמליץ כמובן על הספר הזה של ג'ון קראקאוור, למרות שאני לגמרי מסכים למפרע, שהפעם גרסת הסרט הנפלא של שון פן היתה מוצלחת יותר; אבל תחילה אני רוצה לשלוח אתכם, מבין כל הסקירות המושקעות שנכתבו פה על הספר הזה, לזו של בחור בשם ישי, שכתב במקום סקירה סטנדרטית - סוג של דיווח אישי בזעיר אנפין מרגש משלו, עם הסיבות שהיו לו-עצמו להתרחק קצת מהציוויליזציה, הלבטים, המחשבות, תהליך ההתפכחות שחווה, רפרנסים לאלסקה. בשלב מסוים חשבתי לעצמי שהישי הזה, אולי הוא בכלל אינקרנציה של כריס מקנדלס, גיבור הספר, מי יודע. הוא נעלם מהאתר אי שם באוקטובר 2020 (בז'רגון האתר – "קפא" כאמור. בעעע), כך שאין דרך לברר למה ומדוע. באסה.
במקרה דנן, אני סבור שיש להבחין -לא רק בין הספר לבין הסרט כאמור- אלא גם בין הספר ובין הסיפור. הסיפור המאוד מוכר ומפורסם של מקנדלס, צעיר אמריקאי 'מבית טוב', סטודנט מצטיין, ספורטאי מצטיין, בריא, עשיר, משפחה טובה, עתיד מבטיח, מחליט יום אחד פשוט להעיף את כל זה קיבינימט, מנתק קשרים עם כולם והולך לחצות את אמריקה הפראית במסע מוטרף שאליו הוא לא התכונן בשיט. הגיע לאלסקה הקפואה עם פלוס מינוס סנדלים, רובה חרטבונה וקצת אורז. אחרי בדיוק ארבעה חודשים, גופתו הקפואה נמצאה במצב של ריקבון מתקדם על ידי כמה ציידי איילים מקומיים, וכבר בדיווח הראשוני על הפרשה, צצו כל הצקצקנים למיניהם עם אמירות צפויות על המנעד שבין "כרוניקה של מוות ידוע מראש" ובין - "מגיע לו". התעורר פולמוס רציני באמריקה בין אנשי 'הקבוצה הזו', של אלה שהגחיכו את מסעו ובחירותיו של מקנדלס, ובין אלה, הרומנטיקנים ללא תקנה כנראה, שראו בבחור השראה של ממש למה שנתפס עד היום בקרב חוגים לא מעטים בארה"ב כהגשמת החלום האמריקאי בצורתו הטהורה ביותר, וביתר שאת בעידן הנוכחי הזה שלנו של בדידות וניכור חברתי – כיבוש הטבע הפראי כמעשה 'האבות המייסדים' וצדו השני של המטבע – לחיות חיים של Off the Grid; עניין ההולך ונעשה קשה יותר ויותר, ברור ומובן, שהרי אנו כל הזמן מחוברים, כל הזמן מנותרים, כל הזמן מאוכנים... והעניין הזה, הניסיון להתחכות אחר שיקוליו, בחירותיו ות'אכלס סיפורם של טיפוסים כמו מקנדלס, מה לעשות, פשוט מרתק. אפילו שהסוף ידוע.
בכלל, הסוגיה הזו של לנסות ולחיות בשולי החברה מבחירה חופשית, אני הפסקתי כבר לספור את כמות הסרטים בהם צפיתי והספרים אותם קראתי, שעוסקים בדיוק בזה. רק לאחרונה צפיתי בסרט ששמו פרח לי, על משפחה אמריקאית שחיה בטבע הפראי ומתמודדת עם כל מיני עניינים, בפרט החברה שרואה באבא 'ליצן מסוכן' ובילדים 'פריקים'. ככה בשלוף אני מוצא לכם בנוסף ובקלות, את "אויב המדינה" עם ג'ין הקמן ווויל סמית, את כל הסרטים שנעשו עפ"י ספריו של פיליפ ק.דיק ובמידה מסויימת אפילו את "ללא מוצא" עם קווין קוסטנר ו... ג'ין הקמן. בתחום הפרוזה: "פרפר", "בדרכים", "הנוסע", "איש המרתון" – ואלה רק מדפדוף באמת לא מתאמץ בספרים שכתבתי עליהם סקירות.
אלא שהספר של ג'ון קראקוור אמנם מספר את סיפורו של מקנדלס באופן שיש בו גם הוכחה לתחקיר מעמיק, גם עניין וגם חמלה, אבל הוא בחר בגישה מעט בעייתית לטעמי, משום מה, אולי חשש שהסיפור הגולמי לא יעבור את המאתיים עמודים ויידחה ע"י המוציא לאור(?) - להתעקש לשבץ בספר כל מיני פרקים ואנקדוטות מחייו שלו-עצמו ומנסיונו העשיר כאדם שנוטל סיכונים כדרך חיים, עוד הוסיף פרקים ואנקדוטות של אנשים אחרים, והפיק איזה מין משהו מוזר כזה, שיצא קצת פרוזה, קצת יומן מסע, קצת תחקיר עיתונאי, בקיצור – מוזר. לא יכולתי שלא לתהות - אתה גם ככה איש מפורסם ("מוות באוורסט" בין השאר), 'קראקו', מה אתה מזנב במקנדלס? הוא לא סבל מספיק?!... ב-2007 הגיע שון פן, הטיס את כל הסרח העודף הזה החוצה (הוא לא רק ביים את הסרט, הוא גם היה התסריטאי שלו), ויצר סרט ענק לטעמי, באורך של 142 דקות, גם בלי כל הקשקשת של קראקוור.
בקיצור: כן לקרוא, אבל מי שיבחר לדלג על 'התוספות' של קראקוור – אין לו ממה לחשוש: הוא לא באמת יחמיץ איזו תובנה מקדמת. וקראו את הסקירה של ישי. המלצה ממרצה.
23 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
שין שין
(לפני שנה ו-7 חודשים)
וולקאם בק!
|
|
בר
(לפני שנה ו-8 חודשים)
יפה. קראתי מזמן. גם אני זוכרת שהסרט מוצלח יותר.
דירגתי את הספר 4 כוכבים. יש מצב שהיום אפילו פחות. |
|
עמיחי
(לפני שנה ו-8 חודשים)
תודה על ההמלצה.
את הסרט אהבתי. |
|
הלל הזקן
(לפני שנה ו-8 חודשים)
תודה חברים.
ישי, איזה כיף! מסכים איתך לגבי פס הקול של אדי וודר - לגמרי קלט את רוח הסרט...
פואנטה, אם האיש הפשיר בזכותך - זכינו... :) |
|
ישי
(לפני שנה ו-8 חודשים)
תודה לך הלל הזקן שגרמת לי להפשיר; אותה נשמה אבל בקליפה חדשה. אני עדיין אוהב את הביקורת שכתבתי אי שם בעידן שהיום נראה לי מאד רחוק.. אני מוצא עניין רב בביקורת שלך. בזהה לך אני חושב שהסרט עדיף על הספר ובפרט שמתלווה לו הפסקול הנהדר של אדי וודר מפרל ג'ם (ואני אחזור שוב על האמרה שלי שוודר הוא כמו מיין מבציר ענבים טוב שגדל בהר הנגב..משתבח משנה לשנה)
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-8 חודשים)
בגדול אני מסכים איתך, ראובן. אלא שהרצון של מקדנלדס (לפחות בסרט) לא היה סתם לחוות מקום שונה, ולהתרחק.
הייתה לו אידיאולוגיה רומנטית מוצקה ומגובשת, להותיר מאחור את כל העולם ולהיות ולהסתדר לבדו, לגמרי. נאיבי - ברור, מסוכן - אין ספק. אבל בכל זאת יש בה משהו שגם אני יכול להתחבר אליו, בניכוי הרצון המקביל והמנוגד ליהנות מהחיים ומה שהם מציעים (במובן הפרקטי) ולא רק לחוות את הניתוק מהם.
יש לא מעט אנשים שחווים מיאוס עצום מהחברה האנושית, המערבית בעיקר, והם כמהים למקום חדש, בתולי, מסוכן, להיות בודדים אל מול העולם, גם אם זה כרוך באורח חיים סגפני, לא יציב, או לא בטוח. להיפך, נדמה לי שזה בדיוק חלק מהעניין. |
|
חני
(לפני שנה ו-8 חודשים)
תודה על הסקירה והדיון!
לברוח עד קצה העולם נשמע טוב, אבל לא בעת מלחמה, במיוחד כמו שלנו כשנושמים מדיה בכל הצורות כל הזמן. זאביק תודה על השיר:) |
|
ראובן
(לפני שנה ו-8 חודשים)
אלון- כדי להתנתק מהבלי העולם הזה לא צריך לגור באוטובוס באלסקה.
לרצות לחוות מקום שונה ומיוחד זה דבר אחד. לבחור לגור באמצע שום מקום 'כדי להתנתק' ואם תחליק ותשבור יד תהיה בבעייה זה משהו אחר לגמרי. |
|
פואנטה℗
(לפני שנה ו-8 חודשים)
מילא אוורסט אבל למות באוטובוס נטוש באלסקה זה לא אומץ. זה הומלס.
נ.ב. ניתן (ולפעמים גם כדאי) להשאיר הודעות ל"קפואים"... |
|
ראובן
(לפני שנה ו-8 חודשים)
הלל- עצם המונח 'מחפש את עצמי' תמוה בעיני.
רוצה להתנתק,לחוות,לטייל בעולם,להתנסות באתגרים/ ספורט אתגרי (התנסיתי), סבבה. |
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-8 חודשים)
הסרט באמת חזק, ונשאר איתי זמן רב אחרי הצפייה בו.
בכלל, יש משהו רומנטי מאוד חזק ברצון הזה להרחיק, להיות אמיתי, אותנטי, להתחבר לטבע ללא ״הבלי העולם הזה״, ככל שמדובר בטכנולוגיה, טלפונים ושאר דברים שנתפסים כמשחיתים את הנפש. אני מניח שאני לא היחיד שיש בו כמיהה לא ממומשת (ושאני מניח שלא יכולה להתממש) לקרוע את הכבלים ולהיעלם. בכל זאת, יש לי ילדים, ונטפליקס, וגג מעל הראש.
|
|
זאבי קציר
(לפני שנה ו-8 חודשים)
סקירה יפה, תודה לך.
ראיתי את הסרט והוא באמת נפלא, אבל מה שאקח ממנו זה בעיקר את פס הקול במיוחד את הקטע הזה בביצועו של אדי וודר האחד והיחיד. http://tinyurl.com/2p9srxbs |
|
הלל הזקן
(לפני שנה ו-8 חודשים)
מורי, יש חלומות אמריקאים...
"לשחק אותה" מבחינה כלכלית, בניו יורק או במערב הפרוע; ויש חלומות אמריקאים של לגבור על הטבע הפראי. אם זה בא ביחד - מה טוב :)
ראובן יקר, גם אני לא מתחבר לחלק מהטיעונים, אבל דווקא את זה הספר מצליח להפיס: אין לנו אלא לכבד את "המחפשים את עצמם", לחלקם יש את האומץ שלנו אין... |
|
ראובן
(לפני שנה ו-8 חודשים)
סקירה מעניינת
יכול להבין את מי שמאסו במודרניזציה, התקשורת ההמונית ורדידות תרבותית בסביבתם. או מי שרוצים לחקור ולהכיר את העולם. במקרה שלו זה נגמר רע. לא מתחבר ל'אני נוסע למזרח לחפש את עצמי'. רוצה לנסוע, למה לא. לא צריך סיבה תמוהה. |
|
מורי
(לפני שנה ו-8 חודשים)
מהו החלום האמריקאי?
|
23 הקוראים שאהבו את הביקורת