ביקורת ספרותית על העלמה מקזאן מאת מאיה ערד
ספר מעולה

---

"ולכאורה עסקנו בשלנו, רק בשלנו, בלי לבקש גדולות ונצורות." כך שרה רחל המשוררת. לא רחל ההיא, אלא רחל השנייה, רחל שפירא, שגנבה במילותיה את לבי.

ואכן, לכאורה ביומיום אנחנו עוסקים בשלנו, בלי לבקש גדולות ונצורות. הולכים בדרכנו, זו שהתוו לנו, זו שהתווינו לעצמנו, מדריכים, מודרכים, נמשכים באפסר, מוכים בשוט, פוסעים וצועדים וגם הולכים ורצים, סכי עיניים מונעים מאיתנו להביט ימין ושמאל אל קירות הזמן שחולפים על פנינו. רק לפעמים מביטים לאחור, ואיך חלף הזמן, אנחנו גונחים, והאחור ממילא נבלע באופק שנטשנו, מידקק, נשכח, מתערפל, נמוג, ואנחנו בשלנו.

וככה ביומיום.

אבל כשאנחנו שוקעים אל תוך הספרים שלנו, איננו עוסקים עוד בשלנו. ואנחנו משתנים ונעשים בני תקופה אחרת ובני מולדת שונה, ומשנים גיאוגרפיה ודמוגרפיה וטופוגרפיה, וצבע עורנו משתנה לעיתים והמוצא שלנו, והדעות והאידיאולוגיה והדת, ובמטה קסם, מכריכה ועד כריכה, למשך שעות ספורות אויבנו נעשים אוהבים ואוהבינו אויבים, ואנחנו לומדים להכיר את הזולת ולהכיר את עצמנו, או אולי לשכוח את עצמנו, להפסיק ללכת בשביל המוכר, הסלול המובן מאליו.

כי לכאורה, גיבורת ספרה של מאיה ערד, עידית, היא כל מה שאני לא. רק לכאורה.

רווקה תל אביבית חילונית, נטולת ילדים, טבעונית פאנאטית, דקדקנית, מניפולטיבית.

עידית חיה בחלום בלתי מושג, כמו נוף שנשקף מתוך חלון מוברח. היא שואפת להכיר את אהוב לבה בחנות ספרים, שם ישפוך המלומד את ליבו בפניה והם ישוחחו עד אין קץ, וידעו שניהם כי חלומם התגשם. ולמה לא, הרי גם גיבורות הרומן הוויקטוריאני, מושא לימודיה של עידית, ידעו אהבה לבסוף, למרות כל המהמורות. וכך מבלה עידית את שנותיה, עד גיל שלושים ותשע, שקועה באילוזיות בלתי ישימות, ומנווטת את דרכה המעודנת כמורה לאנגלית בתיכון.

היא לא יוצאת לדייטים וגם לא פותחת שער לחלומותיה, כי הרי המושלמים שהיא מחפשת אינם יוצאים לדייטים המוניים.

והנה, בערב אחד, היא פוגשת במיכאל, רופא ילדים. הנס התרחש! בחור ממוצא רוסי, משכיל ואינטליגנטי, מומחה למוסיקה ולספרות ולמה לא. אלא שדא עקא, לבחור יש חלומות אחרים ובהם עידית אינה משתלבת. וכך הם פוצחים במחול החרבות. היא מחזרת, מלהטטת, מפילה את עצמה לרגליו, משפילה את עצמה, מתחנפת, יוזמת, מזמינה, מתכננת, מפטפטת את עצמה לדעת, מבשלת את מטעמיה, שכולם עשויים זרעונים וקש וגבבה, ומתכננת את הילד המשותף המושלם שייוולד להם.

והוא, מקנטר, מתחמק, מעליב, חושב רעות, מתעצבן, מנסה להבליג, מנסה להתנער.

מחול החרבות.

והוא נוסע לשנת שבתון והיא נשארת, עזובה בין חלומותיה המנופצים ומתחילה את המסע העצוב הדוחק הארוך והקשה להיות אמא. בכל הצורות האפשריות היא תנסה להיות אמא. ונדמה כל הזמן כי התקווה לילד איננה נובעת מהכמיהה לילד או לאמהות, אלא מן העובדה כי חלומה, או אולי הצו החברתי, צריך להתגשם באופן כלשהו, ולא חשוב אם יסב לה אושר או לא.

ובמהלך המסע הזה היא תפגוש במיכאל שוב, בארץ וברוסיה, פוגעת ונפגעת, מקווה ומאוכזבת, ולכל אחד מהם משימה אחרת וכל אחד מהם ייכשל וגם יצליח. כי ההצלחה איננה הגשמת חלומותיך, אלא ההבנה כי מה שיש לך זה מה שתקבל ועליך לשמוח בחלקך.

והספר העבה הזה לא הניח לי לרגע, ולא היה בו מבחינתי פרק מיותר. חשבתי עליה כשקראתי, חשבתי עליה כשלא קראתי.

ובפרקים המתארים את אמהותה המתחבטת ואת המאבק הקשה שהיא מנהלת בין אי-האהבה שבלב לבין הציווי האנושי לאהוב, במשפטים שתיארו את הקרב הקשה שבין הידיעה שהיא אם לחוסר הרגש האמהי, בדפים העצובים, שבהם היא חישבה את נפשה למות ולרגע רצתה שהילד ימות ויפטור אותה מעונשו ויפתור את הבעיות שלא צפתה, בקריאה הזאת לבי נשבר. לא בכיתי אז, אבל עכשיו, כשאני כותבת, עיני מתמלאות בדמעות.

מפני שאני עברתי את מה שעידית עברה. אחרת, אבל כל כך דומה.

כשהילד שנולד לנו לא היה זה שייחלנו לו. וכל מפגש חברתי וכל אירוע משפחתי וכל חציית כביש וכל רגע ויום ושנייה, הייתי צריכה להחזיק חזק בכף היד הממאנת, לרסן את הילד המתפוצץ מרוב תזזית, לחבק ולהשגיח ולהסות ולהשתיק ולדאוג ולהסתיר ולשקר ולהסוות ולהיות דרוכה דרוכה דרוכה. וכשכורעים תחת הנטל, תחת השונות, מאחורי חלומותינו המנופצים, כשעייפים עד מוות ולא יודעים איך אוספים את הכוחות, את שלוות הנפש האבודה, את התקווה שמתה, כששוקעים אל קרקעית הבור, מתה האהבה, ולרגע, רק לרגע, חושבים שאולי טוב מותי מחיי, ואולי טוב מותו מחייו.

ומאיה ערד בראה לי את עידית ולכאורה אני עוסקת בשלי, אבל בספר הזה עסקתי בשלה, והיא כתבה את כל המילים הנכונות ואת האמת הצרופה וגילתה את כל הרגשות האיומים המבישים, שאנחנו פוחדים לחשוף.

ולמי שאוהב את השיר "נחמה", הנה הוא בשתי גירסאות:
https://www.youtube.com/watch?v=UuozN7b357w
https://www.youtube.com/watch?v=FmC6LU2AgMM
"זה בזו נביט, ונתמה שנית, אם ראינו נכונה, לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה".

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על העלמה מקזאן