אם לסופר לא היו קוראים שלום אוסלנדר, אלא ברנדון טיילור, לדוגמה, היינו מכריזים עליו כעל אנטישמי פר-אקסלנס. אלא ששלום אוסלנדר אמנם איננו תושב מאה שערים, אבל הוא סופר יהודי-אמריקאי, שנוטל לעצמו זכות להפוך את השואה לנושא של סרקזם, ציניות, הומור שחור, אירוניה, קנטרנות ועוקצנות, שמשעשעות לעיתים, אבל מכעיסות רוב הזמן.
סולומון קוגל (יהודי, אלא מה) עובר עם רעייתו ובנו הפעוט לבית חווה מחוץ לעיר, וכמו בן יהודי טוב לוקח גם את אימו, הלא כל כך קשישה, לחיות איתם. כי אימו, לדברי הרופא, עומדת למות בשלב זה או אחר, שלב מוקדם, יש לומר.
אימו של סלומון היא חובבת שואה נלהבת, ולמרות שנולדה בשנת 1945 בארצות הברית, בשטח שכלל וכלל לא נכבש מעולם על ידי הנאצים (ככל הידוע לנו) היא מעמידה פנים שכל תחלואיה, הגופניים והנפשיים, מקורם בסבל שסבלה בשואה, ובמשפחה המורחבת שאיבדה שם.
ואם לא די בה, סולומון קוגל עולה לעליית הגג של בית החווה שלו ומגלה להפתעתו אישה זקנה ממש, מפלצתית למדי, שחיה בתנאים גועליים ומחפירים, ומציגה את עצמה כאנה פרנק.
כן, כן, אנה פרנק ההיא, סופרת רב המכר, היומן ההוא, שלא מתה ככלות הכל בברגן בלזן, אלא ניצלה באורח פלא.
וברור לכם, שסופרת רב מכר כזה, שכל תהילתה נשענת על העובדה שהיא מתה והיומן חי, לא יכולה לחשוף את עצמה ברבים, והיא חייבת לאכלס עליות גג במהלך השנים, לחיות בתנאים לא תנאים, ולנסות לכתוב רב מכר נוסף, שאם לא יאפיל על הראשון, לפחות לא ייפול ממנו.
הספר מדשדש בתוך הפרשות גופניות למכביר, גם של אנה פרנק שאין לה שירותים מוסדרים בעליית הגג, והיא נאלצת לעשות את צרכיה בצינורות האוורור של הבית, גם של אימו של סולומון, שסובלת ממעיים רגיזים מאז שעברה (כביכול) את השואה, וסולומון עצמו, שסובל משלשול (תסלחו לי) בכל מיני סיטואציות לא מתאימות.
עכשיו, כשאני כותבת את זה אני צוחקת, אבל בשעת הקריאה התעצבנתי ממש. בקטע אחד צחקתי בקול, כשאוסלנדר מתאר את סולומון הבן המסור, שמפזר בגינה של אימו, חובבת הגינון הבלתי יעילה, פירות וירקות שרכש בסופרמרקט, ואפילו קוביות מלון בקופסת פלסטיק, כדי שאימו האומללה תחשוב שמאמציה בגירוף חלקת האדמה, מצמיחים מידי יום תערובת של פירות וריקות מושלמים.
בקיצור, סולומון הוא בן נהדר, וגם דור שני לניצולת שואה (שלא עברה את השואה) שלא מסוגל נפשית להסגיר את אנה פרנק, גיבורה יהודית, לרשויות.
הספר שנון, מבריק, חכם וכל סופרלטיב שיעלה בדעתכם, אבל אני לא מסוגלת להעניק לו כוכבים.
הוא שוקע כל כך עמוק בתוך מדמנת הגועל, עד שהוא ממש מדיף סירחון בדיוק כמו זה שנודף בביתו של סלומון קוגל.
בעידן שבו היהודים הפכו לשעיר לעזאזל של העולם המערבי, מוטב שלא היה נכתב משנכתב.




