ביקורת ספרותית על העלמה מקזאן מאת מאיה ערד
ספר מעולה

---

בראשית דרכי בסימניה, כשהייתי טירונית-ביזונית-גוש-טופו-טרי-מהבקו"ם שנושאת עיניים לאושיות סימניה (נשיאת העיניים נמשכת עד היום אבל האושיות השתנו) ואף חושדת בחלקן שהן סופרים בהסוואה (חלק מהחשדות הופרכו וחלקם התאמתו), כתבתי על נושא רגיש שקשור למין הרגיש באופן שנראה חסר רגישות.
זו הייתה חוות דעת (מפרגנת, דווקא) על ספר (טוב, דווקא) שכל כולו הוא חלום האִימַהוּת והמרדף אחריו.

בין היתר, השוויתי את הסופרת שפשוט חייבת שיהיה לה תינוק לילדה מעצבנת שעושה סצנה מהסרטים בתור של הקופות בסופר (כולל בכי צרחני, כולל רקיעת רגליים, כולל השתרעות על הרצפה, כולל מנוסה של הקונים האחרים למדף של אטמי האוזניים, כולל-כולל) רק מפני שאמא-אבא לא קונים לה את הביבלי-במבה שהיא רוצה.
לא ידעתי במה הסתבכתי. חטפתי טילי טילים של מילי מילים קוצפות וצולפות שפרטו לי על מיתרי המצפון ומתחו אותו עד שזה כאב. מאחר וזה לא היה נושא שהוא כל כך עקרוני לי עד כדי כך שהייתי חייבת ללכת עם העאלק ״אמת שלי״ גם במחיר של פגיעה ברגשות הזולת (שלא לומר רמיסתם), עידנתי את המילים, שיפצתי, מחקתי, הוספתי, קיצרתי, ערכתי ומרחתי. בקיצור: עברתי סירוס כפוי מרצון.

והופ, האיבר צמח שוב. החזרתי דרך החלון את מה שנבעט דרך הדלת ובכל זאת כתבתי את מה שהצנעתי אז ואני שוב אסביר: כשלאורך הספר כולו הסופרת מדברת על תינוק. תינוק, תינוק, תינוק. אני רוצה תינוק. אני חייבת תינוק. לכולם יש תינוק. למה לי אין תינוק. הבו לי תינוק. – לי זה נראה גחמני. וזו הייתה הבעיה היחידה שלי עם הספר. ולמה? כי תינוק הוא רק מצב זמני של ילד. עבורי הכל היה נראה אחרת והכתיבה חסרת הרגישות שלי הייתה נמנעת אם היא הייתה כותבת על ילד, אם כל מופע של המילה 'תינוק' היה מוחלף במילה 'ילד'.
אני. רוצה. שיהיה. לי. ילד.

ולמה בכלל נזכרתי בילדה המעצבנת מהתור בקופות בסופר? כי היא מצאה את דרכה לספר הזה, בשינויים קלים אך בעיקר כבדים. היא ילד (זה השינוי הקל) והילד הוא לא סתם מעצבן, הוא כמעט שיבוט של קווין חצ'טוריאן (וזה השינוי הכבד). הוא סוג-של קווין חצ'טוריאן לייט בהתהוות.
כשקראתי עליו חשבתי שאם אותן חולמות על ילד יקראו את הספר, הן במו ידיהן ינעצו סיכה בחלום האִימַהוּת ויפוצצו אותו. חשבתי אפילו שחשוב שהן יקראו את הספר כי זה יפזר מעט מרור ריאליסטי על חלום האִימַהוּת המתוק והרומנטי.


מאיה ערד מצטיינת בזיקוק של מעשים, התנהגויות, התנהלות יומיומית, אורחות חיים, ניואנסים קטנים וגדולים (נו, כל המכלול הזה שנקרא חיים) למרכיבים הכי קטנים, קטנטנים, זעירים, זערוריים, מיקרוסקופיים בואכה נאנו-מיקרוסקופיים. והיא עושה את הזיקוק הזה בלי הנחות ובלי פוליטיקלי קורקט ובלי לחוס ובלי לחמול ובלי לרחם. היא מסתכלת לרומנטיקנים השגייניים החולמניים והתמימים בלבן של העיניים, ותסמכו על מאיה ערד שאצלה אפילו הלבן של העיניים הוא שחור.

דוגמה מצוינת למפעלות בית הזיקוק של ערד היא ד"ר מיכאל, הרופא שמככב בספר.
מאיה ערד לקחה רופא (אחד שממוצע הבגרות שלו הוא 13.7 לא כולל פקטור, שהפסיכומטרי שלו מגרד את ה-800 מלמעלה, שלמד 6 שנים בפקולטה לרפואה ועשה שנה סטאז׳ בתנאי עבד ועוד 7 שנים התמחות בתנאי עבד משופר ושבייסיקלי אין לו חיים מחוץ לבית החולים) ואיכשהו הצליחה לרדד אותו לסוג-של טסטר במכון לבדיקת רכב לפני קנייה. כי רופא, אליבא ד'ערד והעלמה מקזאן, הוא כמו חברה שעושה בדק בית לפני קניית בית, כמו עורך דין שנובר בכל סעיף קטן וגדול בחוזה לפני החתימה וכמו מכון תקנים שבודק צעצועים מסין.
כל אלו נותנים חותמת איכות לפני עסקת רכישה וכך גם הרופא: הוא בודק, הוא בוחן והוא מעריך ילדים לפני אימוץ, ומעניק - או שלא - חותמת איכות או תו תקן או תעודת עובר/לא עובר.
נשמע מזעזע, נכון? אבל אם הוא לא יהיה, יש סכנה לקבל ילדים פגומים.
נשמע מזעזע, נכון? אני שומעת את רחש צקצוק השפתיים עד ליקום המקביל שממנו אני באה.
אז"ש.

לדעתי, מי שחושב שזוגות חשוכי ילדים או אימהות יחידניות מאמצים ילד מחו"ל (בעלות שהייתה יכולה להספיק לדירה בת השגה ובפרק זמן שבו בונים שכונה שלמה של דיור בר השגה) כי הם צדיקים אלטרואיסטים שרוצים להציל את יתומי העולם, צריך לחשוב שוב. רוב המאמצים עושים זאת ממניעים אגואיסטיים מובנים בהחלט: הם רוצים להיות הורים. והם רוצים להיות הורים לילד שיהיה מסוגל לקרוא להם 'אמא' ו'אבא' וש"הצרכים המיוחדים״ היחידים שלו יהיו אייפון 9, אקס בוקס 10 וסוני פלייסטיישן 11. אולי גם חוג רקמה אוזבקית פולקלוריסטית עתיקה שמתקיים בתיז-אל-נבי שלוש פעמים בשבוע.
הם לא רוצים ילד עם "צרכים מיוחדים" בהגדרתם הרפואית.
ולכן צריך רופא מדגם בטא: בוחן טרום אימוץ.


עד לחלק הרביעי של הספר חשבתי שזה ספר מעולה אבל לא מעולה-מעולה ובוודאי פחות טוב מ'חשד לשיטיון' ו'שבע מידות רעות'. אבל אז, כשקווין-חצ׳טוריאן-לייט נכנס לזירה, מאיה ערד הנסיקה את הספר במהירות של מאה מאך לרום ספרותי/כתיבתי בלתי נתפס בעוד התא המשפחתי של קווין-לייט עושה את אותה הדרך רק בכיוון ההפוך - למצולות, לקרקעית המג׳וייפת, לתהומות של ייאוש, תיעוב, חרטה וחוסר אונים.
כשקראתי את החלק הזה היו לי תגובות פיזיולוגיות שלא זכור לי שחוויתי בקריאת ספר. זה לא רק יציקת בטון של מועקה שהתיישבה לי בגרון וחסמה את דרכי האוויר, אלא מעין התאבנות גופנית משתקת שלפתה אותי. אבל כמו שמאיה ערד ידעה לאבן אותי, היא גם ידעה להביא להרפיה בסיתותים קטנים ומדויקים. ותסמכו על מאיה ערד שהסיתות לא יהיה קל, שגם הוא מכאיב ופוצע ושיישארו זיזים.
מאיה ערד לא מנסה להגיע לתוצאה מושלמת ולהפי אנד, וזה אחד מסודות הקסם שלה. היא לא כותבת סיפורי אגדות. היא כותבת סיפורים מהחיים, והחיים לפעמים מבאסים.


כתבתי לא מזמן על ספר שעיצבן אותי כל כך עד שהרגשתי צורך לפנות לסופר ולתבוע הסברים.
הפעם לא הספר הוא שעיצבן אותי, אלא חלק מהביקורות שנכתבו עליו. הן עיצבנו אותי כל כך עד שהרגשתי צורך לפנות לסופרת ולתבוע ממנה שתתבע את הקוראים שפשוט לא מבינים כלום.
את הקוראות, בעצם.
אני לא יודעת אם רק נשים קראו את הספר, אבל נכון לעכשיו רק נשים כתבו עליו. נשים ושונרא החתול.
מסר"ב וטרטלאב, באחריותכם לתקן את הסטטיסטיקה הלא מוצדקת הזו. זה לא ספר בנות!


אז מי שרוצה רומן מקסים וקסום עם הפי אנד ופרחים ופרפרים וכינורות שמנגנים ושמלת מלמלה לבנה עם אורגנזה שיפון טול ותחרה וסוס לבן ונסיך חלומות ובריג'יט ג'ונס שמנה ולוזרית שעוברת מהפך ונהיית למלכת הנשף שזוכה בנסיך החלומות הנחשק ובחיי אושר ועושר נצחיים, שיקרא ספרים של ***** או מישהו אחר בתת רמה שלו/ה. גם סרטי קומדיות רומנטיות עם ***** יעשו את העבודה.
מאיה ערד היא לא לרומנטיקנים ששוגים בחלומות ורוצים לטמון את הראש בחול הטובעני והשקרני של סיפורים עם סוף שמח.


שלוש הערות ביקורתיות
1. צירוף המקרים שהוביל לפגישות מחודשות ומשנות חיים (גם של דמויות מפתח וגם של דמויות משנה) היה לא סביר בעיני.
2. הסיפור על חיי המשפחה של ענת היה די תקוע באמצע. הרגשתי שערד לא החליטה אם היא רוצה גם עלילת משנה או לא.
3. ענת + בעלה + החברה הרווקה של ענת שאיתה היא גם עובדת + החבר הרופא של בעלה + הניסיון של הזוג לשדך את הרווקה לרופא... רק לי זה מזכיר את 'הבורגנים'?

חותרים לסיום.
המוטו של עידית בשש פלוס ארבע מילים: "אם לא הוא אז אף אחד. יותר טוב כלום מכמעט." זה מוטו עשר.
המוטו שלי בשש פלוס ארבע מילים: "אם לא היא אז אף אחת, יותר טוב כלום מכמעט." 'היא' זו לא עידית אלא מאיה ערד.

מאיה, תעשי לי ספר.
(וסליחה אם העלבתי את הקוראים שלך, אבל הם התחילו.)


נראה לי ששברתי שיא של איזכור שם הסופר בביקורת אחת. ככה זה כשמעריצים.




# # # # # # # # # # #





בונוסים
הבונוסים מיועדים לבעלי סבלנות ועצבים מפלדה מגולוונת ו/או למעריצים מושבעים של מאיה ערד (מ.ע.ריצים) ו/או למי שלא נרתע מהחפירות של שונרא החתול. (מה קורה, מסר"ב?)


מי שיקרא את הספר יתוודע למיכאל. מי שקרא כבר התוודע. כל מופע של מיכאל הזכיר לי פרצוף שראיתי פעם באיזה סרט אבל הוא פשוט לא הזדקר לי בזיכרון או בקיצור לא הזדכר לי. חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי ומי לא בא? מיכאל. הפרצוף הזה, הפריים האחד והמסוים הזה, תימצת ושיקף וזיקק את היחס של מיכאל לעידית. זה לקח זמן וניצלתי הרבה משאבי זיכרון והראש שלי הבהב בהבהובי אזהרה אדומים מפני רמות נמוכות של זיכרון, אבל בסוף נזכרתי.
בסרט האוסטרלי המקסים והכובש (הוא כבר הגיע למעמד של קאלט?) ׳חתונתה של מיוריאל׳, מיוריאל מתחתנת בנישואי תועלת עם שחיין דרום אפריקאי. היא רוצה בעל כי כך היא תפסיק להיות לוזרית ותתחיל להיות ווינרית והוא צריך דרכון אוסטרלי כדי להשתתף באולימפיאדה ולהיות ווינר. יש מבט אחד שהוא נועץ בה שכולו סלידה, גועל, תיעוב ובוז. מבט שאומר 'במקל לא הייתי נוגע בה', 'מאיפה היא נפלה עלי עכשיו, המוזרה הזו' ו'האם מדליית זהב באמת שווה את זה?' - המבט הזה לוכד בתוכו את כל הגישה של מיכאל.
אז לא רק שנזכרתי אלא אפילו מצאתי תמונה שמקפיאה את הרגע עם המבט המדובר, ותמונה הרי שווה אלף מילים.
תמונה = אלף מילים
אבל לא כתבתי אלף מילים אז לא צריך תמונה כי המשוואה לא נכונה.
לחילופין אני יכולה לכתוב ולברבר ולקשקש ולמרוח ולחרטט וללהג ורק כשאעבור את האלף מילים יהיה שיוויון ואפשר יהיה להראות את התמונה. בלה בלה בלה בלה בלה טרללי טרללה הבה נגילה הבה נגילה הבה נגילה ונשמחה ציף ציף מעל הרציף כלבלב הו בידי בם בם לאוטובוס נכנסת גברת עם סלים תראו איך היא תופסת את כל הספסלים יש לי מילים יש לי מילים יש לי מילים ואין לי מנגינה אה אה אה יש לי מנגינה יש לי מנגינה בלי מילים. יש לי צלילים יש לי צלילים בלי קצב יש לי קצב יש לי קצב בלי צליליאיאיאים יאדה יאדה יאדה קישקושיאדה חירטוטיאדה פוס כדור הארץ נגעתי בצבע אדום צבעתי בטיפקס אסור למחוק.
קאט דה בולשיט. הנה זה בא.
http://s450.photobucket.com/user/readysteadyg0g0/media/muriel_075.jpg.html
איזה קטע אם הקישור לא יעבוד.


לפעמים נראה לי שמאיה ערד הייתה ילדה שהכל בא לה בקלות, לאו דווקא מבחינה חומרית. זה לא שהיא הייתה ילדת תפנוקים מעצבנת אלא שהדברים באו לה בקלות כי יש לה יכולת הבנה פנומנלית שמשולבת עם סוג של ראיית הנולד או קריאת עתידות. היא מבינה מה אומרים ולמה מתכוונים ומה רוצים ומה התשובה ומה הפיתרון אחרי שנאמרו רק מילה או שתיים. היא ממשיכה את קו המחשבה של הצד השני בעצמה ומשרטטת אותו בדייקנות בלי צורך בשום סרגל או קרן או פלס. היא כמו המתמודדים האלה בחידון התנ״ך (הישראלים, אלא מה?) שיודעים מה התשובה עוד לפני שאבשלום קור התחיל להקריא את השאלה. ילדים כאלה יכולים להיתפס כמתנשאים, כאובר חוייכם מעצבנים, כחנפנים וכחננות. אני לא יודעת אם היא הייתה כזאת, זה רק נראה לי.
(המנחה של 'הישרדות' מנחה את חידון התנ"ך? קאם-און!)


יש עוד משהו שאני לא יודעת אבל רוצה לדעת. בספרים של מאיה ערד תמיד יש צמחונים וטבעונים וכפועל יוצא גם מתכונים ובישולים צמחוניים וטבעוניים. אני לא יודעת האם זה כדי לקדם אג'נדה שקרובה ללבה או דווקא כדי ללגלג על המוזרות והאאוטסיידריות של כל הפריקים האלה.
ולמה? בין השאר כי אין הרבה פרטים "רכילותיים" על מאיה ערד, ולי זה חבל. כשכל כך מתחברים למישהו ומבלים איתו שעות רבות של עונג והנאה והתפעמות והערצה, רוצים לדעת עליו יותר, מעבר למה שהביוגרפיה הרשמית הוויקיפדית של ההוצאה לאור מספקת. לפי הרציונל שלי, זו לא מציצנות צהובה אלא מחמאה, כי אתה מתעניין גם במאיה האדם ולא רק במאיה ערד הסופרת.

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על העלמה מקזאן