ביקורת ספרותית על מלבד הכלב - או כיצד הצלחנו למצוא את גזע הציפורים של ההגמון למרות הכל מאת קוני ויליס
ספר מעולה

---

מספר יום הדין של קוני ויליס נהניתי בערבון מוגבל. הייתה לי ביקורת נוקבת על העתידנות נטולת המעוף, על ההומור המתאמץ, שמנסה לפמפם בכל הכוח תכונות אופי משעשעות, אבל הופך לתיאור נודניקי עד זרא, ועל תיאורים שאין להם כל תפקיד בסיפור, אבל ויליס לא מרפה מחזרה אינסופית על הפרטים המיותרים הללו.

בספר שלא לדבר על הכלב, קוני ויליס מתעלה על עצמה. הספר מקסים ומשעשע, חכם וגדוש הומור מתוק. הוא מתכתב באלגנטיות עם הספר שלושה בסירה אחת כאילו התרחש במציאות, ומביא נתחי היסטוריה באותנטית משכנעת.

נד הנרי הוא היסטוריון מאוקספורד, שנמנה על הקבוצה ששולחת ונשלחת למסעות בזמן. היחידה באוקספורד כבר מיומנת קצת יותר בשנת 2057 מאשר הייתה ב-2054 בספר יום הדין, ולכן האפיצויות (כלומר הסטיות בעיתוי הצניחה של הנוסעים בזמן, קטנות הרבה יותר) אם שולחים מישהו לחמישה עשר בנובמבר 1940, מצפים שהוא לא יגיע לשם בשלישי ליולי 1932. נד הנרי נשלח ל-1940 כדי לחפש איזה חפץ ששמו גזע הציפורים של ההגמון, שנעלם בהפצצה של הלופטוואפה על קתדרלת קובנטרי יום קודם.

יש איזו ליידי שרפנל, נודניקית אמיתית, שמשחזרת את הקתדרלה בשנת 2057 וממש חשוב לה לשחזר גם את כל חפצי האומנות שהיו בה, כולל גזע הציפורים של ההגמון, שעד סוף הספר, כמעט, לא ברור לנו מה טיבו. האם זו תמונה, פסל, שטיח, תבליט, רק דבר אחד אנחנו יודעים, שמדובר ביצירת אומנות מכוערת במיוחד. כיוון ששרפנל אינה מניחה להיסטוריונים ושולחת אותם הלוך ושוב אל העבר ובחזרה, הם לוקים בסחרחורת הזמן, שיש לה מאפיינים של תשישות פיזית ונפשית.

משום כך, נשלח נד הנרי אל 1888 לנוח קצת ועל הדרך לברר אם היצירה האיומה שהוא מחפש הייתה בקתדרלה בימיה הטובים, 52 שנה לפני שהופצצה בבליץ הגרמני. שכן, מיומנה של נערה אחת מ-1888 שנקרא בשנת 2057, ברור, כי ביקור שערכה בקתדרלה שינה את חייה. הקפיצה שלו אל התקופה הוויקטוריאנית, נעשית ברשלנות וללא הכנה מספקת, עובדה שיוצרת שלל מצבים משעשעים וסיטואציות מביכות.

גם וריטי בראון, היסטוריונית אחרת נשלחת לאותה תקופה כדי לתקן איזה עיוות שגרמה לו בהיסח הדעת, ועלול לשנות חלילה את פני ההיסטוריה.

בשהותם בשנת 1888 הם פוגשים משפחות ויקטוריאניות משועממות, פרופסורים מפוזרים, ספיריטואליסטיות, כלב חכם וחתולה מפונקת. במהלך השהות, נד הנרי ווריטי חייבים להתנהל בזהירות כדי שלא לשנות את ההיסטוריה העתידית (שהיא העבר של 2057) וליצור חלילה צרימות שיזעזעו את ההיסטוריה כפי שהיא ידועה להם ולנו. אבל אל דאגה, כמו בכל סיפור ויקטוריאני האהבה תנצח, הטובים יסתדרו והם אפילו ימצאו את גזע הציפורים של ההגמון, כדי שליידי שרפנל תהיה מרוצה.

למען האמת הצרופה, אני מודה ומתוודה כי כשוויליס מסבירה בסוף הספר איך המהלכים ההיסטוריים משפיעים זה על זה, ואיך סטייה מסוימת הייתה מביאה לאובדן העולם כפי שאנו מכירים אותו, איבדתי קצת ידיים ורגליים. אבל זה לא גרע מאום מההנאה הצרופה שהעניק לי הספר המתוחכם והחכם הזה. כמו בקומדיה של טעויות, עסיסית ושנונה, קוני ויליס עורכת לנו מחזה מפואר, שהתקופה הוויקטוריאנית היא הדמות הראשית בו. וכל הדמויות, עגולות ומלאות, מצחיקות ומשעשעות בלי לנדנד כמו בספר יום הדין.

למעשה, אני קראתי את המהדורה החדשה, אלא שיש בה רק מעט מאוד ביקורות ורוב הביקורות נמצאות פה. לכן הבאתי את הסקירה שלי לכאן. אבל חבל שלא לאחד אותן למען מי שרוצה לקבל את התמונה המלאה.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על מלבד הכלב - או כיצד הצלחנו למצוא את גזע הציפורים של ההגמון למרות הכל