ביקורת ספרותית על העלמה מקזאן מאת מאיה ערד
ספר מעולה

---

יש מעט מאוד סופרים שאת ספריהם אני קונה ברגע שהם יוצאים לאוויר העולם. ברגע שעל הכריכה רשום שמם של הנ"ל, נעלמת לי היכולת לדחות את הסיפוקים ולהתאפק עד המבצע הקרוב (או במקרה של הגנת חוק הסופרים – הרחוק מאוד): בוריס אקונין, צ'ינגיס אייטמטוב, אשכל נבו, ז'ורז' סימנון ומאיה ערד. החמישייה הלא כל כך סודית. בינתיים עם ספריה של מאיה ערד לא חוויתי נפילה, כל ספר – מלמיליאן.

אז מה גורם לי להתאהב בספרים שלה? כמובן הכתיבה. יש משהו קסום ביכולת שלה לתאר את הדברים הרגילים ביותר, את האווירה, משהו שגורם לי להפוך לחלק מהסיפור ולשכוח מסביבתי הטבעית. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא כמובן הדמויות. אין אצל מאיה ערד דמויות פלקטיות, אין את הרעים והטובים, אין האפי אנד הוליוודי והדמויות לרוב לא הולכות לעבר השקיעה יד ביד. הם אנשים רגילים לחלוטין, השכן שלי מהבית ממול, האמא של הילד מהגן של הבן שלי או הסטודנטית שיושבת על הדשא באוניברסיטה. יש להם אהבות ושנאות, הם עולים על העצבים, מרגיזים ומעצבנים, יש להם חולשות ומעלות, מאווים סודיים ושיחות בטלות. אין גיבורים רומנטיים מהכרזות, פשוט אנשים שאפשר להזדהות עם הכאב שלהם או לחלוק את הדילמות שלהם, גם מבלי לאהוב אותם.

עידית היא לא דמות מלבבת. לא התאהבתי בה במבט ראשון וכל מה שרציתי לעשות עד לאמצע הספר זה לבעוט באחוריה ולהגיד "גברת, תתאפסי על עצמך יא...", אבל גם כשהיא עצבנה וניג'סה, הצלחתי להזדהות עם הכמיהה שלה, להבין את האובססיה שלה ואפילו לקוות בשבילה לסוף טוב. גם דמותו של מיכאל לא יוצאת טוב יותר מעידית. דמותו אולי טיפה יותר מפוקסת וארצית, אך גם הוא מעורר אנטגוניזם לעיתים קרובות מדי. שניהם וגם כמה מדמויות המשנה עוברים מסע, מסע פיזי ונפשי ומצליחים בסופו של התהליך לרדת מהאולימפוס ולהבין שהחיים מורכבים יותר מסך הקלישאות של הספרות הרומנטית של התקופה הויקטוריאנית ולפעמים צריך להתפשר ועד כמה שזה מדכא, כל החלומות לא תמיד מתגשמים, אבל עדיין אפשר להמשיך לחיות ולנסות להגשים לפחות את חלקם.

» ביקורות נוספות של נתי ק.
» ביקורות נוספות על העלמה מקזאן