ביקורת ספרותית על העלמה מקזאן מאת מאיה ערד
ספר לא משהו

---

אז מה היה לנו כאן? – המלצות חמות ושפע של פרגונים למאיה ערד הסופרת (שלא שמעתי עליה קודם) ולספרה "הנערה מקזאן" - שנחרטו ונרשמו בזיכרון.

רקע: בשגרירות ישראל בברלין, בקומת חדרי העבודה יש מסדרונות ארוכים ובאחד המסדרונות ניצבת הברקה שהומצאה לפני שנות דור (דור מתחלף כל ארבע-חמש שנים) על ידי ממציא ומייסד שלא הונצח ונותר אלמוני – הברקה המכונה "הספרייה המאולתרת" זהו אתר שמנהל את עצמו בעצמו. איך זה עובד? שני שולחנות ירוקים ארוכים מוצבים דרך קבע במסדרון ארוך עוד יותר צבוע בז' – ועליהם ספרים, המון ספרים. יש מתחלפים ויש משתנים יש כאלו שתמיד שם, חדשים, ישנים – כולם מונחים להשאלה והחזרה ותמיד מתווספים חדשים ומתקבלים בשמחה. לוקחים, מחזירים, ממלאים את השולחנות בחדשים..

המשך רקע: עברתי שם וכמו תמיד הצצה קלה, והנה היא "העלמה מקזאן" עם פתק עליה "חמוד ומומלץ". שילוב כל הנתונים עבד עליי – הספר מייד נלקח (במקומו הונח שם הספר שיחטוף מעל במה זו את הקטילה הבאה).

תוצאה: אכזבה. אכזבה ונטישה חלקית איפשהו בשליש הדרך. ולמה חלקית? כי המשכתי לרפרף וכי דילגתי על פסקאות או אפילו על עמודים שלמים - אבל, נשארתי שם כדי למצוא את הפאנץ'. הרי לא ייתכן – שאין. עד שבשליש השלישי - הרפרופים הפכו לדילוגים זריזים אם כי עשרות העמודים האחרונים כן נקראו במלואם – עדיין בחיפוש נואש אחר הפאנץ'. אין – הוא לא נמצא.

וכל כך למה? בעיקר בגלל הדמויות (ולמעשה הן עיקר ומרכז הסיפור) ובגלל שלא קורה איתן באמת דבר לאורך כל 511 העמודים – כי מה יש לנו?

את עידית – רווקה שחיה לבדה, בשלהי שנות השלושים שלה. היא אישה מעצבנת במיוחד על גבול הבלתי נסבלת. היא "עפה על עצמה" ובטוחה שאין כמותה – למעשה בלי כל סיבה. היא מורה (זה נתון ולגמרי לא קשור באישיות שהיא מציגה**). היא עסוקה בעיקר בלהיות מתוסכלת, ממומרמת ולקנא בכל מי שסביבה. וכל זה במקום למקסם את חיי הרווקות בעיר הגדולה. להינות ממה שיש כל עוד זה מה שיש. במוקד סיפורה של עידית הכמיהה לילד. הרצון העז להיות אמא והחשש שהיא לא תספיק (זהו הנתון היחיד בעיניי שיכול לעורר סימפטיה כלפיה). אז היא מתמסכנת, מקטרת וממורמרת וכל כך "עפה על עצמה" עד שהיא כלל לא מודעת לעובדה שזו אחת הסיבות שמקשות עליה להגשים את עצמה ואת כמיהתה. עד שבא להוציא אותה מדפי הספר, לנער אותה ולהגיד לה: תקשיבי עידית, תרדי מהעץ שאת נמצאת עליו, תביטי מפעם לפעם באומץ במראה [כן, נכון, זה לא קל, אפילו קשה נורא - כי זה יכול לטלטל, ולתת לך אותך על חסרונותייך face to face] אבל, אולי תביני ותפנימי כמה דברים על עצמך וכמה הרבה יש לתקן בהתנהלותך - ואז יש סיכוי די טוב שגם תגיעי לאימהות הנכספת די בקלות. בקיצור, עידית, היא מן אחת כזו שכולנו מכירים כשכנה או חברה לצוות בעבודה או ממקום אחר ובמקרה הפחות מוצלח – כחברה.

ואת ענת – אישה נשואה ואם לשני ילדים קטנים, בשלהי שנות השלושים של חייה. אף היא אישה מעצבנת במיוחד על גבול הבלתי נסבלת. גם היא מורה (שוב, זה נתון שלגמרי לא קשור באישיות שהיא מציגה**). ובמקום למקסם את חיי המשפחה ואת עצמה היא עסוקה בלהיות אומללה. היא לא מסוגלת להעריך את כל מה שיש לה. עד שבא להוציא אותה מבין דפי הספר, לנער אותה ולהגיד לה: תקשיבי ענת, כדאי מאוד שתביטי מפעם לפעם באומץ במראה [כן, נכון, זה לא קל, זה אפילו קשה נורא - כי זה יכול לטלטל, ולתת לך אותך על כל אופייך הגרוע [face to face אבל, כך אולי תביני כמה דברים על עצמך וכמה עלייך לתקן בצורת החשיבה והתפיסה המעוותת שלך. הרי אם תסתכלי אל האושר ואל הטוב שמקיף אותך ותלמדי להעריך שהם שם, ושזה לא מובן מאליו, הרי אם רק תציצי לרגע במקום כרגיל אל עצמך, רק לרגע לשם שינוי לכיוון של בן זוגך (את בכלל מודעת, מתחת לשכבת המרמור שאת לא מפסיקה להפגין בקול רם, כמה שהאיש אוהב אותך באמת, כמה שאת חשובה לו וכמה הוא רוצה ועושה הכול כדי שיהיה לך טוב ? לא שמת לב.. אה..? ברור. וגם כמה הילדים שלך נפלאים וכמה נפלא שהם בריאים ושמחים – גם על זה לא חשבת... הרי אם לא היית מרגישה בכל דקה איתם שהם גוזלים ממך והורסים לך את החיים... וכמה קשה שצריך לגדל אותם.. אם רק היית מבינה כמה מלא עולמך. וכמה את חלשה). בקיצור, גם ענת היא מן אחת כזו שכולנו מכירים כשכנה או כחברה לצוות בעבודה או ממקום אחר ובמקרה הפחות מוצלח – כחברה.

ויש את הגברים שבפרונט ואת אלו שברקע. גם אותם כולנו - אתה, אני ואת - מכירים מהסביבה הקרובה יותר או היותר רחוקה.

ויש את מסגרת סיפור הרקע – הכמיהה לאימהות והכיסופים לילד ומולו כראי הפוך מוצגת האימהות שבאה בקלות ולא רק שלא מוערכת ושמתקבלת כדבר מובן מאליו גם מהווה עילה לתסכול עצמי וכעס מתמיד - זו מול זו - חיים מקבילים של שתי חברות (חברות רק על פני השכבה הכי שטחית ועליונה).

ההחמצה: לדעתי, יש בספר החמצה גדולה כי הנושא מעניין. כי יש פוטנציאל שנמצא כל הזמן בפינה ומחכה לפרוץ. פוטנציאל לתוכן שמדבר אל רבים, שיכול להיות מעניין וסוחף, ואפילו מותח - אותו הפוטנציאל שחיכה לאורך כל שלושת השלישים להרמה שלא מתרוממת משום מקום ולא מגיעה..

ובגלל שגם אני, כמוכם, מכירה כאלו עידיות מפה ומשם ועוד יותר כאלו ענתיות משם ומפה – אז לא כל כך הבנתי מה הקטע ואיפה העניין בתוצאה הנוכחית. כאמור, חיכיתי לפאנץ' שלא היה, למתח שניסה להתרומם ונשאר על הרצפה. והסיום – הסיום, צפוי מדיי. בקיצור, לא מצאתי פה כלום למעט תיאור תהליך לכל אורכו של הספר של שינוי שחל בכל אחת ואחת מהדמויות הן אלה שבפרונט והן אלה שברקע לאורך הסיפור.

סיום: שנייה לפני שהחזרתי את הספר לספרייה המאולתרת, חיפשתי שם על השולחן הארוך את הפאנץ' – אולי נפל מהספר כשזה נלקח – כלום. אין. אז, הודעתי לספר ה"נערה מקזאן" שאני מצטערת. שזה לא הוא זו אני – שלא הצלחתי להתחבר לא לפנימיות שלו ולא לחיצוניות (בחירת הציור שמהווה את הכריכה, גם היא בעיניי החמצה, מפריעה לי הנאיביות נטולת כל תחכום שבה כשלנאיביות הזו - לא נראה שיש מטרה). עוד הוספתי ואמרתי לו לפני פרידה, שאני גם מקווה ומאמינה שעם הקורא הבא שייקח אותו, יהיו להם שעות יותר מעניינות, מהנות וטובות ביחד..
והלכתי לא לפני שהשארתי את הפתק המקורי "חמוד ומומלץ" בתוספת שלי "אני חוששת שהלך לאיבוד הפאנץ'".
נשארתי עם תחושה נוספת שמאיה ערב לא מפרגנת לדמויות שהיא יצרה. היא די רעה אליהן. ומה זה אומר?

ומה הקשר לקזאן? – תקראו, אולי אתם תתחברו.

** רוצה לקוות ומאמינה שהצגת שתי הדמויות המרכזיות כמורות – היא בחירה מקרית, או שלוב נכון במסגרת הסיפור לדעתה של המחברת ולא איזו אמירה.במיוחד בהתייחס לעיסוקן של שאר הדמויות. כי אם זו אינה בחירה מקרית - גם זה מפריע לי.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על העלמה מקזאן