אוליבר טוויסט היה הספר שבגללו התרחקתי מדיקנס כמו מצרעת במשך שנים, עד שנתקלתי בניקולס ניקלבי ומאז קראתי כמעט את כל הספרים המתורגמים שלו ואין כמוהו.
והנה בסופו של דבר הגעתי אליו שוב. אין טעם לפרט מה ומי בספר שהרי זה ספר נעורים ידוע ומוכר, רק רציתי לציין שתי תובנות לגבי הספר:
א. בקשר לדמות הראשית לדעתי - מר פייגין. סופר שרוצה להשניא דמות עושה זאת, ולפי התאורים של פייגין, דיקנס עשה ממנו דמות דמונית, אז למה בכל זאת חיבבתי
אותו. הוא הראשון אחרי כל הדמויות השרירותיות בחייו המוקדמים של אוליבר טוויסט שהתעללו בו והרעיבו אותו, הוא הראשון שהתיחס אליו כבן אדם ולא חשוב מה
היו המניעים. פייגין, היהודי כפי שהוא נקרא, הוא לא טלית שכולה תכלת, סוג של סנדק בסימטאות הרפש בלונדון הויקטוריאנית, שהחזיק נערים שיגנבו עבורו, ועם זאת
מתנהג אליהם כסוג של מורה אל תלמידיו. אז לא בטוח שדיקנס לגמרי לא סובל אותו. האיש אמנם אחראי לכמה גזילות ואפילו רציחות אך הוא מתואר כחכם, תחבולתן
ואישית רחוק מאלימות. הפרק האחרון בספר מוקדש לו.
ב. התובנה השניה - אמנם ספר נעורים אך אין טעם לקרוא אותו לפני שמבוגרים מספיק כדי להבין הומור אם גם שחור, זה לא ספר קליל וכמו שאמרתי מבחינתי בנעורי הוא
היה סוג של סיוט.
ובכלל זו לונדון מעניינת ואחרת, המפסט הית' למשל זו לא עוד שכונה אלא כפר מחוץ לעיר....
ספר מעניין ומרתק, אין כמו דיקנס.











![אני קלודיוס [מסדה]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers20/205673.jpg)





