ביקורת ספרותית על מחבואים - הבלשית די-די וארן #2 מאת ליסה גרדנר
ספר טוב

---

למה אני אוהבת ספרי מתח?

מי שחושב שאני אוהבת קטעי אלימות מדממים, מוטב שיסיר את המחשבה המפלצתית הזאת מלבו (או מראשו). מראה של דם מעורר בי גועל, איברים כרותים? הסנטר הפתוח של בתי בת השנתיים (היא גדלה מאז) והרקמות החשופות, הבעית אותי עד מאד. רופאה לא הייתי נעשית בחיים (אני לא מדברת על ציון הפסיכומטרי הגבוה, שאליו לא הייתי מגיעה גם עם סולם גנבים), גם אחות לא הייתי יכולה להיות ולא לבורנטית. גוף האדם נפלא בעיני כשהוא לבוש כדבעי, חי ושלם.

בקיצור, כשספר מתח אלים מדי, הוא מעיד על כותבו יותר מאשר על יחסי אתו, ואני עצמי לא הייתי מצליחה להפיק שורה אלימה ומדממת גם אם הייתי עושה השתדלות רבתי.

ובכן, למה אני אוהבת ספרי מתח?

מפני שספרים בסוגה המוכה, זו שזוכה ליח"צנות מעולה והערכה נמוכה, עונים על שני צרכים מרכזיים שלי.

האחד, מתח וזריקה של מנת אדרנלין.

השני, חידה מחשבתית מסובכת.

על ראשון ראשון ואחרון אחרון.

יש אנשים שכדי לייצר בגופם אדרנלין, הם מתמכרים לספורט אקסטרים, יוצאים לטרקים מסוכנים, קופצים קפיצות באנג'י או מטפסים על רכס האנפורנה. אני אוהבת את תחושת המתח כשאני ספונה בביתי המוגן והסכנה נשקפת לחיי טמונה בצרור דפים מכריכה עד כריכה. הגעתי לכריכה השמאלית, חלפה הסכנה בלי להשאיר בי מתום. לא חבטה באזור הכליות, לא אצבעות שקפאו, לא זעזוע מוח ולא רגל שבורה.

החידה הטמונה בספרי מתח, אהובה עלי מאוד. יכול להיות שאם הייתי פרופסור למתמטיקה, מדען במכון ווייצמן, עוסקת בחקר היקום או מקצוע מרומם אחר, המצריך אינטלקט שאין לי, לא הייתי זקוקה לספרי מתח. אבל כיוון שנבראתי כפי שאני, לבושתי ולצערי אני נסמכת על שולחנם של אחרים, מלקטת את פירורי מחשבתם ומתענגת על החידות שהם יצרו (ופחות על פתרונן, אבל מיד נדון גם בזה).

אגת'ה כריסטי, הסופרת המהוללת, שמתה, אבל לא מתה כלל, ענתה על שני הצרכים הללו באופן מושלם, למרות שהייתה סופרת איומה. ואם אתם תוהים על אוקסימורון מקומם זה, מיד אסביר את עצמי.

כריסטי ניחנה בכישרון כתיבה של סופר גרוע ביום גרוע. התיאורים שלה עלובים, הדיאלוגים נמוכים והדמויות שלה סטריאוטיפיות באופן מביך.

אבל היא יצרה ציר סיפורי מבריק שבגלל זה נשכחו ונסלחו כל מגרעותיה האחרות. קראתי במקום כלשהו, כי כריסטי הייתה דיסלקטית, וכי היא הקריאה את הסיפורים למזכירותיה. ואכן, רמת הכתיבה אינה מצביעה על סופר שחופר ודש ומרכיב ומפרק כל משפט.

וזו הסיבה שספריה הם יהלומים אמיתיים, למרות שאינם מלוטשים ברמת ההגשה.

ואיך עונים הספרים בצורה מושלמת על שתי האהבות שלי?

כריסטי יצרה מוות אלים באופן אלגנטי וזהיר וללא אלימות פלסטית. ברוב יצירותיה המוות הוא תוצאה של הרעלה או כדור בלב. מוות נקי, חסר אמוציות, לא מדמם, נטול אכזריות בוטה. גם כשהרוצח הוא רוצח סדרתי, תוצאות מעשיו נראים כמו תוצאות של אינטלקט מעוות ולא כמו פרי עלילותיו של פסיכופט-סוציופט המתענג על אלימות קשה ועל פחדם של קורבנותיו. ומכיוון שפרשיות הרצח של רוב ספריה אירעו בקבוצה סגורה, שבה כל משתתף חשוד במעשה, רמת המתח והאדרנלין גבוהה מאוד, למרות ואולי בגלל המוות ה"נקי". התחושה שהרצח הבא יכול להגיע בידי כל אחת מהדמויות מדיר שינה מעיני המשתתפים ומעינינו.

חידת המתח מפותלת ומפתיעה הרבה יותר, דווקא בגלל שמספר החשודים גדול. והקורא מפשפש במוחו אחר כל שביב של רמז, אך ללא הועיל. כריסטי הייתה אלופה באומנות ההטעיה.

ולכן, סופרת שאינה מוערכת על ידי כלל וכלל בשל כישרון הכתיבה שלה, נחשבת בעיני לפסגת הכתיבה של ספרי מתח, מפני שהיא עונה בדייקנות ובשלמות על שתי הסיבות שדוחפות אותי לקרוא ספרים אלה: אדרנלין וחידה.

מאז מתה כריסטי, עברה הסוגה תמורות רבות, ולאו דווקא לטובה. אין רעיון שלא נגזל ממנה, אין פרשיה שלא יצרה חיקויים, ואין ספר שאין לו מחוות.

שוק ספרי המתח פורח ועולה, ובשנים האחרונות בזכות סקנדינביה, המפיקה שפע של סופרים בינוניים. הספרים האמריקאים, הבריטים, הצרפתים, כולם מנסים ועושים, אבל מיעוטם מצליחים באמת.

לי יש בעיה קשה עם הפתרון.

ככל שהאדרנלין גבוה והחידה מסובכת, כך אני מצפה לפתרון שידהים אותי. ולרוב זה לא קורה. בספרים מעטים אני נשארת שמוטת סנטר. לרוב אני מנסה לאסוף את תחושת האכזבה ולהחביא אותה מפני עצמי.

אם היה כל כך מותח, והחידה הייתה מסובכת ומקורית כל כך, למה הפתרון מאכזב אותי?

וזה מה שהיה נפלא אצל אגת'ה כריסטי. הפתרון היה שווה ערך ברמתו לחידה. הוא היה מבריק, לא צפוי ומענג.

ברוב ספרי המתח, הפתרון זוכה לסוג של קרשנדו רועם, שאני מכנה: "העימות", ובו מתעמת הרוצח עם הבלש או עם האדם שדולק אחריו. סצינה זו היא רבת אלימות ונשק, ובה לעיתים קורה הבלתי יאמן: הרוצח מתוודה באריכות על מעשיו ומסביר לנו הקוראים על מה, כמה ולמה ואיך, פעולה טיפשית במקצת בהתחשב בסכנה הנשקפת לחייו. אולי זו הדרך בה הסופרים מנסים למתוח את הרגע, ובו בעת, להעניק לרוצח גאולה ולנו מידע.

אלא שהרגע הזה, שבו התזמורת כולה מחרישה את אוזנינו, חצוצרות, תופים באסים ויריות גם, משאיר טעם מר בפינו.
זה הכל?

על זאת הייתה כל המהומה?

וזה מה שקרה לי בספר הנוכחי, שעליו לא אכביר מילים.

החידה מצויינת, הפתרון לא מספק.

ואם השתמשתי בהקדמה ארוכה כל כך כדי לנתח ספרי מתח, על גבו של הספר הזה, עלי להעניק לו גם כמה שורות.

אנאבל גריינג'ר, החלה להימלט על חייה מאז שהייתה בת שבע. ומאז, מידי שנה או שנתיים הייתה עוברת לעיר אחרת, למדינה אחרת, שמה ושם הוריה היה מוחלף וכן תולדות חייהם וההיסטוריה המומצאת שלהם. אביה, שהיה בעברו דוקטור למתמטיקה, היה עובד בעבודות מזדמנות ומלמד את בתו את אומנות ההתחמקות וההגנה העצמית.

בהווה אנאבל כבר בת 32, בודדה ומבודדת היא חיה בשם שאול. הוריה אינם בחיים, אבל היא עדיין פוחדת, למרות שמעולם לא ידעה מדוע טולטלו חייה באופן נורא ויוצא דופן כזה.

בבית חולים פסיכיאטרי נטוש, מתגלה קבר בן למעלה מעשרים שנה של שש ילדות נעדרות. על צווארה של אחת מהן תליון ובו חרוט שמה של אנאבל גריינג'ר.

מכאן והלאה הסופרת מתארת חידת מתח משובחת במיוחד, שבה מעורבים אביה של אנאבל וכל מיני חולי נפש ששהו בבית החולים. הספר באמת מיוחד, החידה מטלטלת והייתי נותנת לו חמישה כוכבים, אם לא שהפתרון הלא-מספק גרם לי תחושה של כדור פורח שנפער בו חור והוא נשרך על הקרקע כמוש ומדולדל.

גם את סצינת העימות לא אהבתי. לעומת החידה המיוחדת היא שגרתית לחלוטין.

וגם מופרכויות לא חסר, אבל אחת מהן בולטת במיוחד: מה הסיכוי שילדה בת שתים עשרה, שעברה התעללות פיזית ונפשית על ידי אנס ורוצח, תזהה עשרים וחמש שנה אחר כך, תצלום של אדם שראתה רק פעמיים בתקופה הכי איומה של חייה, כשחקרו אותה שוב ושוב על מה שקרה? אין סיכוי.

גם הכתיבה היא יותר יעילה ונכונה מאשר ייחודית.

ישנם סופרי מתח רבים שהם בעלי סגנון ייחודי, והם סופרים מעולים בעיני. די אם אזכיר את לי צ'יילד, יו נסבו, דין קונץ (כן, כן, מסמר, קראתי את "הבעל" הנפלא וביקורת תבוא בהמשך), פי.די. ג'יימס, רוס מקדולנד, ריימונד צ'נדלר, ארתור קונן דויל ועוד רבים ורבים, חיים ומתים, שלא כאן המקום למנותם.

אבל ליסה גרדנר היא סופרת טובה. משובחת? לא. היא כותבת בשנינות, בחוכמה, אבל לא מיוחדת.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על מחבואים - הבלשית די-די וארן #2