ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 31 באוגוסט, 2014
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
הייתי בן שבע עשרה וחצי בערך, ויצאתי לסרט עם קרן. "שתיקת הכבשים". אני זוכר שבאחד הקטעים המפחידים היא נצמדה אלי, ולא היה איכפת לי מכלום.
אחר כך נסענו אליה הביתה במונית. כשנכנסנו, מוזיקה קלאסית מחרישת אוזניים התנגנה מהרמקולים בסלון, וגבר מבוגר בתחתונים עמד ליד הכיריים וטיגן גליל של לוף שחילץ מתוך קופסת שימורים שעמדה על השיש. הוא הביט לכיווננו וחייך. דמי קפא בעורקיי. זה היה חניבעל לקטר.
קרן האדימה מבושה וגררה אותי, עדיין המום, לחדר שלה. אבא שלך..., מלמלתי. אני מה זה מצטערת, היא אמרה. אבא שלי עם השטויות שלו. אוי, אני מתה, איזה פדיחה. לא, המשכתי, אבא שלך זה חניבעל לקטר! קרן חשבה רגע ואז פרצה בצחוק מתגלגל. וואי, היא כמעט נחנקה, אני מתה, הוא בול אנתוני הופקינס, איך לא ראיתי את זה קודם, אני לא מאמינה.
חיבקתי אותה ונכנסנו למיטה. כל הלילה לא נרדמתי. זה לא שאני מאמין לסרטים מפחידים, רק שלא יכולתי להתנתק מהמבט שלו שנח עליי כשנכנסתי אליו הביתה עם הבת שלו. זה לא היה אנתוני הופקינס, זה היה חניבעל לקטר.
****
מצטער לאכזב את כל האלה שהתרסקו מהספר הזה, אבל לא ממש התרגשתי כאן, בלשון המעטה. אני אוהב לקרוא מותחנים מדי פעם, אבל נראה שמי שצולח בהצלחה את הבטן הרכה של הז'אנר הזה הוא בעיקר יו נסבו, שמצליח גם לא לקחת את עצמו ברצינות יתר, וגם לכתוב מספיק טוב והרמטי כדי לא ליפול למלכודות התכופות שיש כאן על כל צעד ושעל.
יש משהו כמעט מטופש בפאתוס שמתלווה לסיפורים על רוצחים סדרתיים, עם כל הרמזים המתוחכמים ושיטות ההריגה הטקסיות. כדי להתגבר על התחושה הדבילית הזאת צריך להיות מספיק אינטיליגנטיים במינונים, כמו שעשו למשל בסדרה "בלש אמיתי", שהיא הכול חוץ ממטופשת. אחרת, נשארים עם סיפור שהוא כאילו מפחיד אבל אם אתה מפרק אותו למרכיביו אתה מגלה שאתה נמצא באמצע שנות התשעים בעוד סרט טלוויזיה בטעם של קפה פושר, על רוצח סדרתי שחומק מהאפ.בי.איי. ומשאיר בזירת הפשע סרט אדום, דובון פרווה ושתי נעליים שמאליות, ושאחר כך יתברר שהוא השכן שעשה את עצמו סנילי כל הזמן הזה. קאם און.
אז בסדר, הספר הזה קצת מותח, אבל רוצחים סדרתיים זה so 10 years ago, שזה מביך. די, אי אפשר להישאר בגבולות הז'אנר הזה כפי ששורטטו בזמן המנדט. ולגלות 10 עמודים לפני הסוף מי הרוצח, זה תמיד כזה אנטיקליימקס. יאללה, התקדמנו בינתיים. תביאו, תביאו את נסבו.
****
16 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 11 שנים)
אפס ביחסי אנוש.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים)
איזה סרט?
|
|
|
חני
(לפני 11 שנים)
חניבעל בתחתוונים בלי סינר ליד השיש במטבח אין לי שום דבר רע לומר על כך
אלא אם כן אתה בן 17 והיא עדיין הבת של אבא שלה.
סוריטקה הייתי קוברת את עצמי בתוך כל דבר רק לא בתוך העיניים של האבא...גיבורה ! מזמן לא קראתי מותחן טוב אבל ראיתי את הסרט אלון שהמלצת עליו וצחקתי ללא הפסקה... |
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 11 שנים)
האמת היא ששמעתי עליו המון. אולי בהזדמנות...
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים)
לא ראית את הסרט?
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 11 שנים)
די הטרדת אותי בקטע של החניבעל בתחתונים... באמת שלא הבנתי מה כל השטויות האלו XD
ביקורת מעולה. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים)
הנסתרת - אני דווקא קראתי כמה מותחנים טובים. לא הרבה, אבל יש.
אלה בעיקר כאלה שבאמת איתגרו קצת את הז'אנר, מתחו את המעטפת, לא אלה שחיברו בזריזות רצח מזוויע, תעלומה ופיתרון דחוק או אפילו מבריק. חלאס, ברגע שהבנו את הקונספט, כל ההפתעות המשומשות האלה בסוף בעיקר מעצבנות.
|
|
|
סוריקטה
(לפני 11 שנים)
כלום. מה כבר יכולתי לעשות?
ממילא אחרי כמה חודשים הבן שלו שבר לי את הלב, ככה שזה הסתדר מעצמו.
|
|
|
הנחשפת
(לפני 11 שנים)
כשאני חושבת על זה, עוד לא יצא לי לקרוא "מותחו מותחן" כזה שהיה ממש ממש טוב.
אלה שהיו טובים, היו כאלה שלא התיימרו להיות ספרי מתח אלא סתם ספרים שהיו גם מותחים. כל ההרלן קובן והדייוויד בלדאצ'י וג'פרי דיוור הם פשוט עלבון לאינטיליגנציה, אפילו שהם מעבירים את הזמן לא רע
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים)
טופי - היה לא רע. קשה להגיד שממש נהניתי, אבל זה לא היה בזבוז זמן מוחלט.
גלית - ספויילרים? אני? אף פעם. כדאי, אגב, לא לחשוד בבן הדוד החיגר. אפרתי - לא יודע מי כותב את הכותרות הבומבסטיות האלה, אבל בלי קשר דווקא יש לי הרגשה שתאהבי את הספר הזה. סוריקטה - באמת מביך. מה עשית? (אגב, את הדברים המביכים באמת שהיו לי עם לקטר לא העליתי כאן. אולי, בהזדמנות) |
|
|
סוריקטה
(לפני 11 שנים)
זה מזכיר לי סיפור. אמיתי.
גיל 16, ישנתי אצל החבר שלי. באמצע הלילה דיברנו על מוזיקה והוא רצה שאשמע משהו. הלכנו לסלון, לא לבושים, הוא שם תקליט, אני אזניות והקשבתי. בינתיים הוא הלך לחדר ואחרי כמה דקות, שניות, לא יודעת, הרמתי את הראש ואבא שלו עומד שם, טרוט עיניים, קפוא, לא ממש מבין מה קורה. הוא הסתובב וחזר לחדר שלו, אני חזרתי מיד לחדר של הבן שלו. לא היה מפחיד. סתם מביך.
|
|
|
אפרתי
(לפני 11 שנים)
אהבתי את שם הספר: "מתח מורט עצבים בקצב רצחני". גדול, אין מה לומר.
|
|
|
גלית
(לפני 11 שנים)
אבל למה ספוילרים למה?
|
|
|
טופי
(לפני 11 שנים)
LOL מקווה שנהנת...
|
16 הקוראים שאהבו את הביקורת
