ביקורת ספרותית על המקווה האחרון בסיביר מאת אשכול נבו
ספר מעולה

---

ספר חמוד מאוד, זורם, נהדר נהדר נהדר!
סיפור המסגרת לא מדהים, עשיר מאמריקה שתורם סכום נכבד שיבנו מקווה לזכר אישתו.
יכול להיות שהתחברתי יותר בגלל הנגיעות של העליה מרוסיה, בכל אופן מצא חן בעיניי במיוחד.
אהבתי את הדיוק של הסופר :
- בדמות של אנטון - אנטון לדניאל : "לא משנה איזה גיל - תהיה נחמד לחברה הכי טובה שלה" - אבחנה מדויקת ביותר כעצה לחיים כיצד להתחיל עם נשים, מצחיק שהעצה ניתנה לילד כבן שש...
- מנסה להצדיק את זה שלקטיה אין שפה משותפת עם ביתה, אז הן בוחרות לדבר על בנה (נכדה של קטיה) : "אם איי אוהבת את בי, וסי אוהבת את בי, הכי בטוח אם איי וסי ידברו על בי. זה כמו במתמטיקה. "
- בדמותו של נעים הצופה במחזה אסור : "ולמרות שלא רצה להסתכל, רצה מאוד להסתכל"

אהבתי את עניין חוסר השמות שחזר לאורך כל העלילה
- "עיר הצדיקים" ו "עיר החטאים" כששמות הערים עצמן לא הוזכרו לכל אורך הספר. ולאור מה שקרה עם המקווה בעיר הצדיקים, היה אפשר להתבלבל ולחשוב שזוהי בעצם עיר החטאים?..
- "הבסיס הסודי שכולם יודעים עליו"
- שם בתה של קטיה, שהיה אפשר לחשוב ששמה כן חשוב לעלילה, אך הוא מוזכר רק כ "הבת היחידה בעיר היין"
- ובניגוד גמור לכל חוסר איזכור השמות עד כה, דווקא השכונה החדשה שביתה של קטיה עוברת עליה עם משפחתה מוזכרת בשמה "קרית חתני פרס נובל", כאילו הוא רלוונטי יותר לעלילה משמה של הבת עצמה

באופן מפתיע התחברתי (או לפחות, לא נרתעתי) מהסיפור של איילת / בת אל - בן צוק - מנוחה :
- "פתח בגישושי דה והא - פרשת דרעי פרשת השבוע..." .. "ככה עושים דברים אצלנו!" שחזר תחילה ע"י מנוחה לבן צוק, ואח"כ בן צוק לאביה

אהבתי מאוד את הסוף - אנטון בכל מהלך הסיפור כותב הספדים בנסיון לנחש "מי ימות ראשון", ולבסוף המוות הראשון הוא שלו, וכמובן שהוא כבר כתב לעצמו את ההספד שביקש שיקראו בהלוויותו.
זוהי היתה סגירת מעגל מושלמת, במיוחד שדניאל הגיעה ללוויה "יד ביד עם ילדה ושמה יוליה".

» ביקורות נוספות של לנה
» ביקורות נוספות על המקווה האחרון בסיביר