ביקורת ספרותית על המקווה האחרון בסיביר מאת אשכול נבו
ספר בסדר

---

אשכול נבו הוא מסוג הסופרים הישראליים שאקרא את כל מה שהם יוציאו, גם אם זה יהיה מדריך טלפונים. ככה אני, מאז שנשביתי בקסמו אני קוראת באדיקות את כל הספרים שלו, למרות שהרמה שלהם לא הייתה אחידה, לדעתי. נורא רציתי לכתוב על ספרו החדש, "המקווה האחרון בסיביר", שהוא הספר הבוגר ביותר שלו, הבשל ביותר, המרגש ביותר. לצערי, בתום קריאת הספר, אני מרגישה שנשארתי עם חצי תאוותי בידי, ולא כי הספר קצר יחסית, אלא כי נבו הלך על טכניקה של לגעת-לא לגעת. הוא מפחד להתלכלך, הוא עוסק באוכלוסיות "נפיצות", אבל מתאר הכול בשפה נקייה מאוד וגבוהה מאוד, בלי לעמת את הקורא עם מציאות קשה. הרגשתי שהוא חס עליי יותר מדי, ואני לא אוהבת שחסים עליי.

זהו סיפור על יהודי דתי מבוגר שהחליט לתרום כסף לבניית מקווה בארץ הקודש שינציח את אשתו המנוחה. הוא בחר למקם את המקווה בעיר הצדיקים. אבל בעיר הצדיקים אין כבר מקום למקווה נוסף, כל מקווה נוסף יפר את האיזון העדין בין החילונים לדתיים. בסופו של דבר ראש העיר מחליט להקים את המקווה ב"סיביר", הכינוי של השכונה שבה שיכנו את העולים המבוגרים מרוסיה כמו מצורעים, הרחק משאר העיר. ראש העיר בחר למשימה זאת את יד ימינו, משה בן צוק, חוזר בתשובה שהגיע לעיר כדי לברוח מהעבר שלו, העבר שבו יש את איילת אהבת נעוריו ששברה לו את הלב. המשימה הזאת, של בניית המקווה, מטלטלת את עולמו וגורמת לו להתעמת מחדש עם שדים מהעבר. בנוסף, הנדבן היהודי מתעתד להגיע לביקור בארץ כדי לחזות במו עיניו במקווה, וכך מתחיל מירוץ נגד הזמן כדי לסיים את בניית המבנה, להכשיר אותו לשימוש וגם לגרום לאנשים להשתמש בו, בשכונה נידחת שבה רוב הנשים כבר לא זקוקות למקווה ויהדות האנשים מוטלת בספק.

ייאמר לזכות נבו שב-240 עמודים הוא מצליח להכניס שלל דמויות רבגוניות וצבעוניות, התרחשויות ספק קומיות ספק עצובות, עבר והווה גם יחד ועלילה שהיא באמת נעימה לקריאה, אבל מרגישה מנוכרת ומרוחקת משהו. כל עיר זוכה לכינוי בספר: עיר הצדיקים, עיר החטאים. אגמון החולה הופך ל"אגם שאין בו מים". והשפה שלו, שאין בה רבב, אבל גם אין בה רגש. הוא כותב בעברית נפלאה, מתובלת בשורות משירים, אבל זה תמיד הרגיש לי "ליד", הרגיש לי לא שלם לגמרי.

אהבתי את הספר, אבל הוא לקה בלא מעט חסרים. לא מספיק מעמיק, לא מספיק כואב. ומצד שני, כמו שכתבתי, כתיבה נפלאה וסיפור משעשע לפרקים, עצוב, קצת מוכר, סוג של "דרמה של טעויות". וברור שמומלץ.

» ביקורות נוספות של גלית
» ביקורות נוספות על המקווה האחרון בסיביר