ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שישי, 20 במאי, 2022
ע"י לנה
ע"י לנה
בגדול ספר לא רע.
מספר על חדרנית בשם מולי עם איזושהי בעיה (אוטיזם?) מספר חודשים לאחר שסבתה שהיא מתגוררת עמה נפטרה. למולי יש חוסר יכולת לקרוא מצבים חברתיים ולהבין דברים כפשוטם (דיבור עקיף, מתי צוחקים עליה ומתי איתה, ציניות, כפל משמעות וכו), והיא נקלעת לצרה.
לטעמי ההתחלה של הספר היתה מעולה, אבל באיזשהו שלב זה נהיה נורא איטי (לא חושבת שהרגשתי ממש ״מתח״ בשום שלב), וגם כל התפתחות העלילה היתה די obvious לטעמי.
כן נהניתי מהספר כי באמת הדמות של מולי היתה מאוד מדויקת.
כמה משפטים שנהניתי מהם במיוחד
- ׳ בכל יום לפני שאני מגיעה לעבודה, מישהו תולה את המדים על דלת הארונית שלי. הם מגיעים עטופים בניילון נצמד, עם פתק דביק ששמי משורבט בו בטוש שחור. איזה אושר לראות אותם בכל בוקר, העור השני שלי - נקי, מחוטא ומעומלן, מריח כמו תערובת של נייר טרי, בריכה פנימית ולא-כלום. התחלה חדשה. כאילו אתמול והימים שקדמו לו נמחקו כולם. ׳
- ׳ בבגדי עבודה אני מרגישה בטוחה יותר, כביכול יודעת בדיוק מה להגיד ומה לעשות - לפחות רוב הזמן. וכשאני מסירה את המדים בסוף היום אני מרגישה עירומה, לא מוגנת, פרומה. ׳
- ׳ … חברה קרובה אחרת. היא לא ידעה שהיא החברה היחידה שלי. ׳
- ׳ סבתא הצמידה אותי לגופה וחיבקה אותי בחוזקה. שום דבר בעולם לא דומה לחיבוק של סבתא. זה הדבר שאני מתגעגעת אליו יותר מכול. זה, והקול שלה. ׳
- ׳ הוא מותח את זרועו ונוגע ביד שלי. מדהים כמה חום מעבירה היד האנושית. מאז שסבתא מתה אני מתגעגעת למגע גופני. גם היא נהגה להניח את היד שלה על היד שלי כדי לדרבן אותי לדבר. המגע שלה אמר לי שלא משנה מה יקרה, הכל יהיה בסדר. ׳
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
