“ספר טוב, כתוב בצורה מעניינת, ויצא שגם אותו סיימתי לקרוא ביומיים.
מספר על חברות עמוקה בין שלוש חברות, איך היא מתפתלת ומתגלגלת לה מנעורים ועד היום, במשך 30 שנה.
הזדהיתי עם זה מאוד, עם ההתרחקויות במשך השנים בעקבות אירועים שונים (טיול אחרי צבא, חתונה, הריון, לידה), ואז ההתקרבויות בעקבות אירועים אחרים שמראים שבעצם החברות עודנה חזקה וקיימת. מרגש ממש.
היו לי מעט בעיות עם ה ״מופרכות״ של הדמויות, הסופרת ממש לקחה אותן לקיצון (בעיניי כמובן), אבל עדיין גמעתי את הספר ונהניתי ממנו מאוד.
כמה פנינים שמצאו חן בעיני במיוחד: (ללא ספוילרים)
- ״ואז הן התחבקו שוב ועמדו רגע שקט וארוך בחיבוק הזה, רק נעמה ושלומקיצ, שתי פינות של משולש נטול קודקוד״
- ״אין לדעת מה היא חשבה באותו רגע. המחשבות שעולות ברגע גורלי כזה הן שקופות ונצבעות אחר כך במה שאחר כך.״
- ״יש אנשים שחיים חיים שלמים בלי להגיע לרגע אחד כזה של החלטה אמיצה, מפחידה ומשחררת, אבל מי שמגיע לזה, יודע שהרגע הראשון מצמית ונושך מרוב עוינות ותדהמה, אבל אחריו נשרכים עוד ועוד רגעים קטיפתיים ומלאים בהקלה חמימה ומלטפת. הקלה של מי שכבר רואה את הנקודה המהבהבת, הקורצת, המוארת, שבסוף המנהרה.״
- ״דיתי ישבה מולם, מותשת, מיואשת, מרומה. את מה שהיא ראתה, את מה שהיא ידעה שהיא יודעת שהיא רואה, שלומקיצ ונתן עוד לא ידעו בעצמם. אבל היא ידעה, היא הרגישה את התואם הזה בשירה שלהם, היא ראתה את גופם שמתקרב ומתרחק, היא יכלה לגעת בחשמל שהצטבר בין הגיטרה ל תלתליו של דניאל, היא ראתה את החיוך עוד בטרם חויך, את השיר עוד בטרם התחיל, והיא ידעה.״”
