ביקורת ספרותית על המקווה האחרון בסיביר מאת אשכול נבו
ספר לא משהו

---

כשיצא הספר החדש של אשכול נבו הייתי בטוחה שעד מהרה הוא יציף את האתר בביקורות וברשימות כמו שקרה עם ספריו הקודמים, שהרי מדובר בשלמה ארצי של הספרות (או יאיר לפיד, אם תרצו): רגשני, רהוט, נהיר להמונים ובעיקר ישראלי מאוד, כמעט מדי, מוכר לקהל את מה שהוא רוצה לראות ולשמוע ולחשוב על עצמו. מובן שכמו לשלמה ארצי גם לאשכול נבו יש כמה קלאסיקות ותחילת דרכו העניקה לו את המעמד הנוכחי בצדק - "ארבעה בתים וגעגוע", למשל, הוא ספר נהדר שאהבתי מאוד, וזה לא מובן מאליו שעוד אפשר להפוך ספר חדש לאירוע פופולרי. לכן, למרות שאני לא מצליחה שלא לחוש רתיעה מהישראליות הסחית והמאולצת הזו, החלטתי לתת לספר הזדמנות, בייחוד שהסתבר שהפעם ההייפ קצת יותר פרופורציונלי.

"המקווה האחרון בסיביר" הוא ספר קצר אך מרובה דמויות המציגות לפי התור כל סטריאוטיפ ישראלי אפשרי - קיבוצניק חוזר בתשובה, יהודי אמריקאי יורד, רוסי זקן עולה, ראש עיר מזרחי וכמובן המאסט - ערבי רגיש ואאוטסיידר. כל הדמויות האלו, יחד עם אהוביהן הנוכחים והנפקדים מתקשרים איכשהו למקווה חדש שנבנה דווקא בשולי שכונת הרוסים, היא "סיביר" שבשם הספר. בדרך יש גם את הסצנה הדרום אמריקאית הקבועה ועוד אחת שקצת יותר מדי דומה לסצנה ב"יונה ונער" של מאיר שלו, וזהו בערך.

בניגוד ל"נוילנד", הספר קצר למדי, וזו כנראה אחת הסיבות שלא הצלחתי להתחבר לדמויות או לדאוג מצרותיהן (שנפתרו עד סוף הספר). אבל הבעיה העיקרית של הספר בעיניי היא מהותית הרבה יותר: למרות ריבוי הקולות אין אף דמות משכנעת באמת, שאני קוראת אותה ומאמינה לה. וזה לא מפתיע, אם מבינים שהטיפוס הישראלי היחיד שחסר בספר הוא אותו גבר חילוני סטנדרטי שאשכול נבו מכיר הכי מקרוב. כי כמו שלימד אותנו אריך קסטנר בהקדמה המהוללת ל"אמיל והבלשים", אין טעם לכתוב על הים הדרומי אם אתה לא יכול לכתוב על תלמידי בית הספר שמתחת לחלון; ולכן עם כל הכבוד לרצון לבטא את הקול של "האחר", אם אתה לא יכול לכתוב אותו כמו שצריך תתכבד ותכתוב על השכן, או על עצמך. נבו איבד פה את היתרון הכי גדול שלו, והוא כישרונו לכתוב דמות שנוגעת עמוק בלב של הקורא ומושכת את הקריאה הלאה, מחליקה את המהמורות הצפויות מדי. דמויות כמו עמיר ונועה ב"ארבעה בתים וגעגוע" או דורי וענבר ב"נוילנד" דיברו בקול אמין וכנה וסייעו גם לאח השכול או לערבי הזקן להיות הם ולא הקלישאה. אבל כשכולם הם "ההם", כל הציטוטים משירים של שלום חנוך לא יגרמו לי להרגיש שאני מכירה את מי שמדובר עליו. תשאל את שלמה ארצי, גם הוא גילה שדואט עם אריק איינשטיין לא הופך שיר למופת הגדול הבא.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על המקווה האחרון בסיביר