ביקורת ספרותית על המקווה האחרון בסיביר מאת אשכול נבו
ספר בסדר

---

שאפו. שנייה לפני שהחלתי בקטילה, סיים נבו את יצירתו בנימה פסימית (לא אופיינית) שפיצתה קצת על חולשתה. אולם האם פצתה מספיק?

עם פריצתו, הוכתר נבו כמפענח הספקטרום הישראלי. הוא הצליח לכתוב על הישראלים, מורכבותם ומערכות היחסים ביניהם, תוך פריסת השסעים השונים בחברה. אולם הוא אינו בקיא בכולם. בספר זה, נדמה כי נטל על עצמו אתגר לכתוב על חברה הזרה לו (החברה הדתית-מיסטיקנית). אתגר בו לטעמי נכשל.

היצירה מגוללת את סיפורם של מספר דמויות שעלילתם נשזרת ב"עיר הצדיקים", בדגש על מושיק ואיילת וסיפור אהבתם.

עיר הצדיקים הינה ללא ספק צפת (קצת מעצבן שנבו מתייחס אליה כעיר דמיונית, סוג של זלזול באינטליגנציה). לא אתפלא אם נבו שירת בעצמו בבסיס הסודי שכולם באמת מכירים את שמו.

אני יכול להתחבר לרעיון מאחורי המקווה, על אף מספר סיפורים ששמעתי (למשל, השפלה של מתגיירות).
השימוש הייחודי בו לאורך הסיפור, הגשים בסופו של דבר את ייעודו (טהרת הגוף והנפש, במונחים של נבו לפחות).

אהבתי את השימוש הנבון בקונוטציה השלילית של סיביר, כרפרנס למובלעת של עולי ברית המועצות בעיר הצדיקים.
כמו גם הדיון בעקדת שרה (על אף שלא מדובר כנראה ברעיון שלו).

קצת עייפתי מהניסיון לייהד בני מיעוטים (ערבים במקרה דנן). דווקא דמותו של נעים, ולא של נועם (על אף שאכן נעמה לי), יכלה להוסיף קול שונה לסיפור ובכך גם נופך.
מרגיש כאילו נבו כופה ביקורת חברתית גם כשהעלילה אינה מכתיבה זאת, וחבל, כי היא יוצאת דלה מתוכן.

אילו היה מעורה קצת בתרבות הרוסית, היה יודע שסיפורי זימה פומביים אינם מאפיינים אותה, לא משנה כמה הם מקדמים את הסיפור.

ראוי לשבח את מחקרו בתחום הצפרות, ששלח אותי להרחיב אופקים ולשייך תמונה למגוון הציפורים הנודדות בארצנו.

לפעמים, חלקי הסיפור מתחברים כמו פאזל, אבל לא אם דוחפים אותם בכוח.
צרימה של חוסר אמינות ליוותה את הסיפור, בדגש על חזרתה בתשובה של בת-אל (איילת) והתפשרותה על יעקב – איתו התחתנה בשל בשלותו לגדל ילדים (בניגוד למושיק - ברור שיעקב היה בשל, הוא אינו חייל בן עשרים).

השפה הצחה, הדיוק ומשחקי המילים השנונים אפיינו את חציו הראשון של הסיפור, כמו גם הפוטנציאל. אולם עם המרת שמה של איילת לבת-אל, הפוטנציאל נמוג.

נבו התיימר לכתוב על עולם מקביל מבלי באמת לנחות עליו. כך הותיר אותנו, בחלל הסואן.
הקטעים היחידים בהם נעדרה הצרימה, היו של איילת ומושיק, במישור החילוני, שם גם לטעמי הסיפור היה צריך להסתיים.

מסקרן כיצד הקוראים הדתיים פירשו את הסיפור, האם הרגישו שהוא מייצג נאמנה את עולמם או שדווקא חוטא לו.

נבו מתהדר בתבנית לסיום/תחילת כל פרק. ב"ארבעה בתים וגעגוע" היו אלה מכתבי מודי, וב"משאלה אחת ימינה", טיעוניו של צ'רצ'יל. בשני המקרים, מדובר בנקודות מפתח שהיוו מוקד צפייה מרכזי ביצירה. לא כך היה הדבר עם מכתביו של ג'רמיה מנדלשטורם, שהדגישו כיצד נבו נתקע בסוג של תבנית בעצמו – כותב נהדר על מערכות יחסים, אך לא מעבר.

בשורה התחתונה, סגנון הכתיבה הערב והעלילה החביבה אינם מפצים על היעדר התוכן.

ממש לא ספר חובה,
שלושה וחצי כוכבים.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על המקווה האחרון בסיביר