ביקורת ספרותית על המקווה האחרון בסיביר מאת אשכול נבו
ספר טוב

---

אני מאוד אוהב את הכתיבה של אשכול נבו. מאותה הסיבה שאני אוהב את הכתיבה של אמיר גוטפרוינד ז"ל : שניהם מצטיינים לדעתי (ולא שמישהו מהם זקוק לציונים שלי, הבה נירגע) במה שאני מכנה ביני וביני "כתיבת בדיה ריאליסטית פלוס" כלומר - אתה לא רק מאמין שזה יכול היה לקרות, אתה גם מאמין שזה יכול היה לקרות לך. ממש לך. ואין מה להיות מופתע, למען האמת, שהרי 'חומרי הבסיס' שלהם, 'החוויה הישראלית' על כל רבדיה כפי שנוהגים לכנות את זה, אפילו הקרבה הגילאית (נבו בן גילי ממש ועברנו כמה חוויות דומות/מעצבות בילדות כמו שהות ארוכה בחול'), הופכים את ספריהם, לפחות מבחינתי, לחצי אוטוביוגראפיה; מנכס אותם לעצמי בכיף והולך לנוח צהרים עם "המיטב" של סינטרה בפטפון, חיוך מרוח על פניי ואושר בלבי.

עם נבו "יש לי" בכלל רומן ארוך : בא לי למחות בכיכר רבין על נטייתו הכמעט פבלובית להציג אך ורק את ההיבטים הרעים-מדכאים-הרסניים במערכות יחסים, בפרט אם מדובר ביחסי גברים-נשים, אך הוא עושה את זה בדרך כל כך מקוממת ומקסימה - שאין לי ברירה אלא לבלום. אה, וגם יש את הדבר השולי הזה, אהמ, לא יודע איך לומר, נו, זה קשור קצת לניסיון שבא עם הגיל, נו, וההבנה שהחיים זה לא פיקניק כמו שאומר אילן הייטנר, אהמ, נו... בקיצור : צריך להודות שהוא (נבו) צודק ובת'כלס אני מכיר כולה שני זוגות מאושרים בעולם : ההורים שלי וזוגתי ואני... יש עוד ? עדכנו !

קיצר, המסגרת הפעם לתיאור מערכות יחסים רעות-מדכאות-הרסניות מספרת על איזה נדבן אמריקאי שהתאלמן מרעייתו האהובה ובא לו להקים לזכרה מקווה טהרה ב"עיר הצדיקים". אלא שכל הרצון הטוב לסיים עם זה וללכת הביתה לא מסתדר משבע מאות בחינות ואין גורם בסביבתו הקרובה או הרחוקה של הפרויקט שאינו מעמיס עליו קשיים ומסמרות. בינתיים, הקורא התמים שבטוח שהולך להיות מצחיק, מקבל לפנים (ס פ ו י י ל ר !) את ראש העיר הנשוי לאישה היסטרית והמחפש סיבות לשקוע בעבודה ולשוב יותר ויותר מאוחר הביתה; את עוזרו הנאמן החולם בסתר על אהבת נעוריו אך נשוי בפועל לאישה קרה ששוכבת עמו פעם בחודש, העיקר שיסתום. אגב - "אהבת נעוריו" בעצמה "תוצר" של מערכת יחסים רעה-קודמת; את אנטון שאינו יכול לספק את זוגתו קטיה, למרות שקיווה שהגירתם לישראל תזרים לו "דם חדש"; את הנדבן האמריקאי שלא בטוח אם נכון או בכלל כדאי להתאהב מחדש, הפעם במורתו לקלרינט... חבל לכם על הזמן, כפי שנהוג לומר בימינו.

אבל אבל אבל, סורפרייז-סורפרייז, דווקא כשהסתמן לי סטטיסטית, מקריאת ארבעה ספרים קודמים של נבו פלאס מאה ומשהו עמודים מהספר הנוכחי, ששוב נידונתי לאותה מישנה סדורה ומבאסת, רע לכולם וככה זה כאמור, הסתבר שהאיש לא טוטאל לוס טוטאלי ושיש מצב לתקווה לאנושות... אולי התחקיר המקיף שערך נבו לקראת כתיבת הספר, לרבות עיון בספרי קודש והגות יהודית, הזיז לו משהו בקישקה... לי הזכירה הסיטואציה משום-מה את הסלוגאן הראשוני מהאייטיז של רשת "בורגר-ראנץ", שהיה משהו כמו (בתרגום חופשי, המקור נכתב באנגלית) - "חבר, אתה נראה עגמומי וחיוור. מסתמן שאכלת יותר מדיי אוכל ביתי לאחרונה"... :)

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על המקווה האחרון בסיביר