ביקורת ספרותית על המקווה האחרון בסיביר מאת אשכול נבו
ספר בסדר

---

ובכן, אשכול נבו.
בהחלט אפשר להציב ספר שלו בארון הספרים בסלון.
אם אתם באמצע קריאה - אפשר להניח אותו, כנפי כריכתו פרושות לצדדים, על שולחן או שידה בסלון.
ספר מתח או רומן זול, אם אתם קוראים כאלו, אולי תעדיפו להניח בחדר השינה, ליד המיטה, מקום בו אורחים אינם מצויים.
אבל ספר של אשכול נבו? בסלון, למה לא. בכיף.
הוא לא יגרום לאף אורח לזלזל בטעמכם הספרותי, להרים גבה.
גם לא להתפעל באופן קיצוני מחומר הקריאה שלכם או לחשוד בכם בכתיבת דוקטורט בספרות, כמובן.
מיינסטרים, בקיצור.

הנושאים: אהבה, געגוע, בית. תמצית החיים.
קצת בנלי? כן, אולי. האם תמצית החיים יכולה שלא להיות בנלית?

הרקע: ישראלי, מאוד ישראלי. מקומות, התרחשויות, דמויות. תמצית הישראליות.
לא יותר מדי, כמובן. שלא ירגיש כמו טפיחה על השכם או משהו.
אז אפשר שיבעט. קצת. לא יותר מדי. ב"משאלה אחת ימינה" זה היה קטע שכאילו נלקח מ"שוברים שתיקה" על צפיה במשחק כדורגל בבית של משפחה ערבית (כאילו? לא כאילו יש עדות כמעט זהה ב"שוברים שתיקה") שזה טוב, כי זה בועט במוסכמת המוסריות של צה"ל, אבל לא מדי בועט כי כל קורא סביר יתקומם לנוכח התיאור ויזדהה עם המסר המוסרי הסולד מהתנהגות שכזו, ויחוש גם חתרן ובועט במוסכמות וגם מוסרי ונעלה בו בזמן. יופי.
ואפשר, כמו בספר הזה, להרכיב "פסיפס ישראלי" מדמויות ישראליות מאוד, אבל קצת בשולי החברה. מיעוטים. אאוטסיידרים:
קיבוצניק (ילד חוץ. אאוטסיידר. נטול בית), חוזרים בתשובה (האאוטסיידרים הנצחיים, מי שלא מצאו את עצמם בחברה הקודמת ולעולם יהיו זרים מעט בחדשה), עולים מרוסיה(גם כאן - ברוסיה היו זרים, יהודים, בארץ - זרים, עולים), ערבי.
אאוטסיידרים זה טוב, יוצר הזדהות. אמפתיה. בסופו של דבר, כולם רוצים להרגיש קצת מחוץ לזרם, קצת לא כמו כולם.

הכתיבה יפהפיה. השפה היפה, הדימויים, המטאפורות:
"לייאוש יש כנראה נקודת רתיחה משלו, שבה הוא משנה מצב צבירה. והבעבוע לעתים סמוי מן העין".
האנלוגיות העדינות:
בין גיבורים המגיעים ממשפחות מפורקות, בין גיבורים שחוזרים בתשובה. בין כל האאוטסיידרים, שאין להם בית ואין להם מקום. פעמיים במהלך הספר מתואר זוג הצופה יחד בסרט ובסיומו דמעות זולגות על פניו של הגבר, וכך נוצרת אנלוגיה בין שני הזוגות, שני זוגות שזכו לאהבת אמת, שני זוגות שמהווים בועה שבתוכה שניהם שייכים זה לזה, מול העולם שבחוץ, בו הם, כאמור, אאוטסיידרים. לא שייכים.

אלו הרכיבים הכלליים של המתכון, עכשיו נותרו הפרטים.
לגבי ספר קצר, הוא מכיל קצת יותר מדי דמויות וקווי עלילה, לטעמי.
אהבתי את הטיפול של הספר בחזרה בתשובה: לא אנשים שגילו את האור, כן אנשים שמשהו בחייהם היה חסר. שמגיעים מרקע של קושי וחסר. הם מוצאים מפלט בתחילה באהבה, וכשזו מתפוררת - הם מוצאים את מפלטם בדת.
אבל לא אובדן האהבה הוא זה שדחף אותם לזרועות הדת, לא. אותו חוסר עמוק יותר שמנע מהם להישאר יחד, להרשות לעצמם לחוות אושר ואהבה יחד, הוא זה שדחף אותם אל הדת.
לא אהבתי את ה(ספוילר!)בגידה.
בעניין הזה, יש לי סריטה. אם מישהו בספר בוגד בבן/בת זוגו, אני אוטומטית נגדו.
לא משנה כמה הספר ינסה להציב אותי לצדו, כמה עומק וקושי ייתן לדמויות הבוגדים, כמה שטוחות יהיו דמויות הנבגדים (אחד מהם יהיה לא רק שטוח אלא אף סטריאוטיפי עד בלתי אמין), אני נשארת נגד. לא מסוגלת להזדהות עם הכאב.
החוליה החלשה בספר היא הטיפול בדמות הערבי, שאף משפחתו מתוארת באופן סטריאוטיפי למדי. צרי אופקים, מתנגדים לכל מה שאינם מכירים, לא מנסים להבין לנפשו של בנם ולהעניק לו את החופש לו הוא נזקק.

בסך הכל, ספר קליל, כיפי לקריאה, משאיר טעם טוב של ממתק אינטלגנטי ולא סתם חטיף נטול ערך תזונתי אף כי אני בספק כמה ערך מוסף יש בו באמת.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על המקווה האחרון בסיביר