ספר בסך הכל בסדר.

החלק הראשון המתאר את חייה של ג׳יין כבת חסות ולאחר מכן את חייה בפנימייה היה מרתק, מעניין וזורם. ממש נהניתי מהקריאה ומהדמויות המדויקות:

* ׳תמיד לקחתי למיטה את הבובה שלי. בני אדם חייבים לאהוב משהו, ובהיעדר מושאי חיבה ראויים יותר, הצלחתי למצוא עונג באהבה וחיבוב שהרעפתי על דמות עץ דהויה, בלויה כמו דחליל זעיר.׳
* ׳עדיין לא הזדמן לי לדבר עם אף אחת מן התלמידות, ונראה שאף אחת מהן לא הבחינה בי, ולכן עמדתי לבדי, אך הייתי רגילה לתחושת הבידוד הזו ולכן לא העיקה עלי במיוחד.׳
* ׳ההווה היה סתום ומוזר, ואת העתיד לא הצלחתי לדמיין.׳
* ׳תמיד השתדלתי להיראות במיטבי ולשאת חן בעיני הזולת, אף שלא ניחנתי ביופי.׳
* ׳היא לא ניחנה בכישרונות גדולים, בקווי אופי בולטים, ברגשות נאצלים או בטעמים מפותחים, שהקנו לה עדיפות כלשהי על ילדים אחרים, אבל גם לא היו בה ליקויים או מידות מגונות שבגללם היתה נחותה יותר.׳
* ׳אומרים שגאונים מלאים בחשיבות עצמית. איני יודעת אם מיס אינגרם ניחנה בגאונות, אך אין ספק שהיתה מלאה בחשיבות עצמית.׳
* ׳לכאורה, לא היה לה זמן לדבר. מעולם לא פגשתי אדם שנראה עסוק ממנה. ובכל זאת היה קשה לקבוע מה היא עושה, או ליתר דיוק, להבחין בתוצאות שקדנותה.׳

החלק השני של הספר היה קצת מייגע לקריאה. ולקח לי כמעט חודש לסיים אותו

בסך הכל ספר בסדר

בגדול ספר לא רע.
מספר על חדרנית בשם מולי עם איזושהי בעיה (אוטיזם?) מספר חודשים לאחר שסבתה שהיא מתגוררת עמה נפטרה. למולי יש חוסר יכולת לקרוא מצבים חברתיים ולהבין דברים כפשוטם (דיבור עקיף, מתי צוחקים עליה ומתי איתה, ציניות, כפל משמעות וכו), והיא נקלעת לצרה.
לטעמי ההתחלה של הספר היתה מעולה, אבל באיזשהו שלב זה נהיה נורא איטי (לא חושבת שהרגשתי ממש ״מתח״ בשום שלב), וגם כל התפתחות העלילה היתה די obvious לטעמי.

כן נהניתי מהספר כי באמת הדמות של מולי היתה מאוד מדויקת.

כמה משפטים שנהניתי מהם במיוחד
- ׳ בכל יום לפני שאני מגיעה לעבודה, מישהו תולה את המדים על דלת הארונית שלי. הם מגיעים עטופים בניילון נצמד, עם פתק דביק ששמי משורבט בו בטוש שחור. איזה אושר לראות אותם בכל בוקר, העור השני שלי - נקי, מחוטא ומעומלן, מריח כמו תערובת של נייר טרי, בריכה פנימית ולא-כלום. התחלה חדשה. כאילו אתמול והימים שקדמו לו נמחקו כולם. ׳

- ׳ בבגדי עבודה אני מרגישה בטוחה יותר, כביכול יודעת בדיוק מה להגיד ומה לעשות - לפחות רוב הזמן. וכשאני מסירה את המדים בסוף היום אני מרגישה עירומה, לא מוגנת, פרומה. ׳

- ׳ … חברה קרובה אחרת. היא לא ידעה שהיא החברה היחידה שלי. ׳

- ׳ סבתא הצמידה אותי לגופה וחיבקה אותי בחוזקה. שום דבר בעולם לא דומה לחיבוק של סבתא. זה הדבר שאני מתגעגעת אליו יותר מכול. זה, והקול שלה. ׳

- ׳ הוא מותח את זרועו ונוגע ביד שלי. מדהים כמה חום מעבירה היד האנושית. מאז שסבתא מתה אני מתגעגעת למגע גופני. גם היא נהגה להניח את היד שלה על היד שלי כדי לדרבן אותי לדבר. המגע שלה אמר לי שלא משנה מה יקרה, הכל יהיה בסדר. ׳

הדעה שלי על הספר הזה מאוד חלוקה.
הספר מחולק לשלושה חלקים, כשאת החלק הראשון קראתי בשקיקה וממש נהניתי מהעלילה והכתיבה.
בחלק השני, הסופרת חוזרת אחורה, וכאילו מדברת על ההיסטוריה של אחת הדמויות, והיה לי מאוד קשה להבין במה מדובר, ובמקום שהחלק הזה ״יפתור״ לי אי הבנות כלשהן לגבי הדמויות, מרגישה שזה רק בלבל אותי.
ובחלק השלישי הכתיבה חוזרת למעניינת והכל זורם.

מאוד נהניתי מהדמויות, טלוש (ותאומתה אפי) שחיות ב ״עולם נשי״ עם אמן וסבתן, המנהגים והטקסים שלהם.
מאמינה שאולי מי שגדל בירושלים יתחבר לספר הזה יותר.

כמה דברים שנהנתי מהם ורשמתי לי בצד:
- ׳סבתא תמיד מספרת שאלוהים כל כך השקיע באפי, שכשהגיע אלי הוא חיפף. אני לא נעלבת. כיעורי הוא עובדה ידועה.׳
- ׳אבל איך אפשר להשוות בכלל את בלואיה של אפי למראה ההדור של סבתא ולסמכותיות שנודפת מכל של וצעיף שלה?׳
- ׳בחוץ עולם כמנהגו נוהג: מסיק, בציר, קטיף, גדיד. עץ זית אחד מזדקן וממליך תחתיו חוטר צעיר. … ׳
- ׳לא היתה התפייסות רשמית, וגם לא חיבוקים ונשיקות. המרובע הנשי שלנו נפער במעט, אבל אחרי שבוע הכל חזר כמעט לקדמותו.׳
- ׳היא מעולם לא התחבאה מאחורי תירוצים של שמנים. היא לא היתה ״גדולה״ ולא ״בעלת עצמות כבדות״ ולא ״מלאה״. היא היתה הר-אדם ואהבה כל קילומטר בגופה.׳
- ׳חשבתי על כך שיש אנשים שמפליגים ברכבם ממקום למקום, ואילו אנחנו צועדים ברחובות ירושלים.׳
- ׳הנהג מציץ בי במראה, אני מחייכת כדי להבהיל אותו, והוא מחזיר את מבטו אל הכביש.׳
- ׳זמן הביקור נגמר. אנחנו יוצאות. רגע לפני היציאה אני מחזירה את מבטי לעמרם. אקנה לו מכנסיים חדשים. אולי גם חולצה. גם משוגע כדאי שייראה טוב, ועם ההחלטה הזאת אני נפנית לחזור אל הבית.׳
- ׳שרה נשאה בעול האחריות. הוא היתה רגילה לכך. כבר כשנולדה לא היתה בה השמש המפזזות של תאומתה. היא היתה צריכה לשמור על עצמה מפני אביה הזועם.׳
- ׳גם עכשיו ידעה את תפקידה היטב: לשמור על יוסף, בכל מחיר, מעיניו של אביה, מהחרדה הסתומה של אפרים. לשמור חזק-חזק באגרופים קפוצים ובשיניים חשוקות.׳
- ׳דוד דוד המשיך לפזר סביבי הורמוני אהבה שיכולים היו להספיק לעדר פילים, אבל לא יכולתי להסביר לצהלה שאני לא מאוהבת באיש, וממילא, שלא כריטה, צהלה לא היתה מעוניינת בהסברים.׳
- ׳רק כשכרעתי במרחק-מה ממנו, הוא נפנה להביט בי. ובבת אחת יצאתי מגופי, מודעת לעצמי בחריפות מכאיבה. מולו ישבה אישה שבולען נפער בה. זאת שמלידה לא היתה יפה. ועל כל הכיעור שבי, רציתי להבליט את עצמי, לזקור את כל כולי לעומתו.׳
- ׳הכל היה מפוטפט. הגג היה מפוטפט, מילים גלשו במרזב ומילאו את החצר הפרועה. מילים התגלגלו דרך החלון החלוד ומילאו את הבית.׳

דודתי המליצה לי על הספר ובצדק!

התחלתי לקרוא אותו בבוקר וסיימתי עכשיו (בערב של אותו היום!), היה מעולה,
אני ממש אוהבת ספרים מהסוג הזה, שלא מצליחים לעזוב אותם באמצע.

ספר מתח לא קונבנציונלי ומפתיע, העלילה מתקדמת מהר, פרקים מתחלפים של אלישיה מהעבר, ותיאו מההווה.

מודה שמבחינת אמינות- העלילה מופרכת (בלשון המעטה), לי זה לא כל כך הפריע כי כל העולם הזה של הפרעות נפש ופסיכולוגיה זרים לי בסך הכל, והסיפור היה כתוב טוב וזורם.

קשה לי לכתוב ביקורת על הספר.

מצד אחד, ההתחלה היתה ממש נמרחת וארוכה והיה לי קשה להתחבר.
הסיפור נמרח, וקראתי ממש לאט, עמוד או שניים ליום עד שהתקדמתי.
מצד שני, ככל שהמשכתי לקרוא, התחברתי לספר יותר ויותר, ולקראת השליש השלישי של הספר ממש התמכרתי וכבר לא יכולתי לעזוב אותו.

כמה משפטים ששמרתי לי בצד
- 'חייה של מאדאם גאיירד כבר היו מאחוריה, אף שעוד לא מלאו לה שלושים.'
- 'להנאתו הפרטית בלבד פרש מן העולם, רק כדי להיות קרוב אל עצמו. בלי שום הסחת דעת מן החוץ הסתופף אצל עצמו והתחמם באור קיומו שלו ונפלא היה הדבר בעיניו. כגווייתו שלו עצמו שכב שם באחוזת הקבר הסלעית, והוא אינו נושם כמעט, ולבו אינו הולם כמעט - ואף על פי כן חי חיים מלאים והוללים לא פחות מכל הולל שטוף זימה בעולם בחוץ.'
- 'בזאת הסתיים המשא ומתן. גרנוי קיבל לחיצת יד, ארוחת ערב קרה, שמיכה ומפתח לתאו, שלא היה אלא צריף חסר חלונות ששורר בו ריח נעים של גללי כבשים ושחת, ושם עשה לו בית היטב ככל יכולתו.'

בדרך כלל אני לא אוהבת לראות סרטים שמבוססים על ספרים שקראתי, אבל בגלל התיאורים הגרפיים לכל אורך הסיפור, אני ממש סקרנית לראות את העיבוד לסרט (למרות שיודעת שאתאכזב, עוד לא יצא לי לראות סרט שהאפיל על הספר).

ספר עוצר נשימה (אבל לא בהכרח בקטע טוב!), קראתי אותו בנשימה אחת (שלא נעצרה) ביום אחד.

מודה שהספר היה קצת קשה לקריאה, אז לא ממליצה לבעלי לב חלש (אישית לא הייתי קוראת אותו, קשה לי עם ספרים קשים ועצובים).
אבל יש לי את הבעיה הזו, שאני לא יכולה לזנוח ספר או סדרה באמצע.. אז נאלצתי לקרוא את כולו (לפחות זה היה מהיר!)

הספר קולח וגם דוקר בלב, מספר על נערה שנעלמה בגיל 15, ועל החיים של אמה ומשפחתה מאז ועד היום.

היתה לי גם קצת בעיה עם הצירופי מקרים המקריים ״מדי״, גם בנוגע לקלילות של ההיעלמות של אלי (לא כותבת יותר מזה), וגם לגבי דברים שהתרחשו איתה אחר כך.

כן מצאתי שני פנינים בתחילת הספר : (היו גם בהמשך, אבל הייתי כל כך להוטה לקרוא שלא עצרתי לכתוב אותם)
* ״כל הארוחות שלה בנויות מחישוב גס של קלוריות. שלוש מאות לארוחת בוקר, ארבע מאות לארוחת צהריים ושלוש מאות לארוחת ערב. זה משאיר לה מקום לחטיף שוקולד או קצת עוגיות בעבודה, ולשתי כוסות יין בסוף היום. ככה היא רואה אוכל: בתור קלוריות.״
* ״בדרך כלל, הדירה שלה רחוקה מרחק של עשר דקות עם שואב אבק ושקית אשפה ממראה ייצוגי לחלוטין.״

בקיצור לשיקולכם אם הקיבה והלב שלכם מספיק חזקים בשביל לעמוד בזה.

ספר בסדר.

במרכז הסיפור הזוגיות של חנה ושרגא, שהולכים ומתרחקים עם השנים. נדמה שאפילו לא יכולים לסבול אחד את השני, אבל גם לא יכולים להסתדר אחד ללא השני.
בשולי הסיפור סיגל וצביקה, הילדים של חנה ושרגא, כל אחד וענייני הזוגיות שלו.
הסיפור קצת טלטל אותי, עם קלות הדעת של החלטות רגעיות ובגידות, ומנגד בדידות וחוסר אונים, ופשרות במציאת זוגיות.

אני מחשיבה כל ספר שמכניס אותי למחשבות כספר טוב.

כמה פנינים שתפסו את מחשבתי
- ״ .. חנה יושבת על ידו במכונית היונדאי שלהם, על הניילונים המכסים את המושבים למרות שהמכונית כבר שנתיים אצלם. שרגא מקפיד שלא להסיר אותם עד שהם מתבלים. בכל פעם שחנה מתלוננת שלא נוח לשבת עליהם, שזה נדבק, שזה מזיע, שרגא אומר לה שזה יהיה לא נורמלי להסיר את הניילונים. שהם שומרים על המושבים, ובעוד שנה, כשירצו להחליף רכב, הם ייראו חדשים. ״
- ״סיגל השהתה את התשובה כאילו עדיין אין לה מושג מה היא עושה, כאילו לא ברור שהערב - כמו בכל הערבים - היא תשתרע על הספה בבית, שקועה בתחביב שפיתחה לאחרונה, קניות מאתרי אינטרנט: שמלות, חצאיות, תיקים, נעליים ולפעמים אפילו תכשיטים, למרות שהיא לא מבינה בזה כלום. הארון של סיגל מתפוצץ מבגדים ארוזים עדיין, מחולצות שלא נלבשו ומנעליים שעדיין לא הוצאו מהקופסאות שלהם.״
- ״היא כל כך חששה מהערב הזה, והוא היה הרבה יותר נורא ממה שחשבה. אילן אמר שסך הכל היה ממש נורא ואיום וסיגל מסכימה איתו ואומרת שהיה קטסטרופה.״
- ״הכל נראה לו כמו פיתה אחת גדולה. האנשים, הרמזורים, התמרורים, המכוניות, פיתות. פיתות. פיתות.״
- ״ההספד של האלמנה הוא בעיני חנה הפרמטר הראשי והחד-משמעי להלוויה מוצלחת. כזאת שאתה מגיע אליה במצב אחד ויוצא במצב אחר.״

ספר טוב, כתוב בצורה מעניינת, ויצא שגם אותו סיימתי לקרוא ביומיים.
מספר על חברות עמוקה בין שלוש חברות, איך היא מתפתלת ומתגלגלת לה מנעורים ועד היום, במשך 30 שנה.
הזדהיתי עם זה מאוד, עם ההתרחקויות במשך השנים בעקבות אירועים שונים (טיול אחרי צבא, חתונה, הריון, לידה), ואז ההתקרבויות בעקבות אירועים אחרים שמראים שבעצם החברות עודנה חזקה וקיימת. מרגש ממש.

היו לי מעט בעיות עם ה ״מופרכות״ של הדמויות, הסופרת ממש לקחה אותן לקיצון (בעיניי כמובן), אבל עדיין גמעתי את הספר ונהניתי ממנו מאוד.

כמה פנינים שמצאו חן בעיני במיוחד: (ללא ספוילרים)
- ״ואז הן התחבקו שוב ועמדו רגע שקט וארוך בחיבוק הזה, רק נעמה ושלומקיצ, שתי פינות של משולש נטול קודקוד״
- ״אין לדעת מה היא חשבה באותו רגע. המחשבות שעולות ברגע גורלי כזה הן שקופות ונצבעות אחר כך במה שאחר כך.״
- ״יש אנשים שחיים חיים שלמים בלי להגיע לרגע אחד כזה של החלטה אמיצה, מפחידה ומשחררת, אבל מי שמגיע לזה, יודע שהרגע הראשון מצמית ונושך מרוב עוינות ותדהמה, אבל אחריו נשרכים עוד ועוד רגעים קטיפתיים ומלאים בהקלה חמימה ומלטפת. הקלה של מי שכבר רואה את הנקודה המהבהבת, הקורצת, המוארת, שבסוף המנהרה.״
- ״דיתי ישבה מולם, מותשת, מיואשת, מרומה. את מה שהיא ראתה, את מה שהיא ידעה שהיא יודעת שהיא רואה, שלומקיצ ונתן עוד לא ידעו בעצמם. אבל היא ידעה, היא הרגישה את התואם הזה בשירה שלהם, היא ראתה את גופם שמתקרב ומתרחק, היא יכלה לגעת בחשמל שהצטבר בין הגיטרה ל תלתליו של דניאל, היא ראתה את החיוך עוד בטרם חויך, את השיר עוד בטרם התחיל, והיא ידעה.״

מאוד נהניתי את הספר.

אני נולדתי לתוך חיים חילוניים, וכל חיי חייתי כחילונית מוחלטת. אין לי שום רצון לעבור, לשמור מסורת או שבת, ואני לא מאמינה באלוהים, אבל בגלל שבתור ילדה חייתי כעולה חדשה (מרוסיה), לא הכרתי את החיים הדתיים והחרדים בפרט. תמיד הם סיקרנו אותי.

הספר הזה ריתק אותי וסיימתי אותו ביום וחצי.
הספר מגולל סיפורה של בחורה חרדית ״מבוגרת״ בת 24, שלא מוצאת שידוך.

אני לא יודעת להסביר מה בדיוק משך אותי בסיפור הזה דווקא, אבל מצאתי את עצמי מתחברת לדמות הראשית מהמון כיוונים, גם משום שהיא עובדת בתכנות, גם משום שהיא רואה עצמה כבנאדם מרוחק ומעט לא חברתי, גם משום שהיא סופגת ביקורת (בעיקר מהמקום של השידוכים) שהיא ״שקטה מדי״ עבור בחור כזה או אחר, גם בצורה שהיא חווה לפעמים סיטואציות ״מבחוץ״, וגם משום שהיא בעצם רוצה לעשות דברים אחרת עבור עצמה, ומדמיינת את עצמה בתור רעייה, ואמא, ומארחת.

חייבת להגיד שהייתי מאוד מאוכזבת מסוף הספר (לא כותבת יותר כדי לא להרוס לשאר הקוראים), אבל עדיין היה לי מאוד מעניין.