ביקורת ספרותית על גדר חיה - ספריה לעם #693 מאת דורית רביניאן

---

השבוע נזכרתי בה, באצבע המתנופפת של זיידע עליו השלום והגעגוע, ובעינו החכמה שמביעה חוסר נוחות: "הא? מים גנובים ימתקו". זה קרה כמובן אחרי הסערה ההיא על ספרה של דורית רביניאן. ואני חייב הייתי לפתוח, לקרוא ולנסות להבין מה יש שם בין השורות שמישהו כל כך פוחד שאני - או ילדי - אחשף אליו.
בעסיסיות יהודית של מי שלא מחויב לאבשלום קור ולבן גוריון, רק לאלוקים ולמצפון, סבא היה משתמש במילה הכל-כך מתוקה "אויף צולוחעס". שזו הלחמה של שלוש מילים אידישאיות: 'אויף צו להכעיס'. או בחז"לית מדוברת: "על אפו ועל חמתו". בקיצור, פרינציפ.

לא משנה איך שלא קוראים לדווקא הזה שבתוכי. את הבעיה של בנט עם הספר הבנתי תוך שני פרקים. אלא שבעוד שבנט בחר בדרך הקלה, לסגור את הספר ולנסות לשכוח, דורית רביניאן והגיבורה שלה בחרו לסבול ולהתייסר עד לסוף הפתוח, המדמם והמעציב. האמת, למי שקרא את הטרגדיה הזאת, ברור, לא הייתה לסופרת ברירה. הסיפור הזה פשוט קרה. גם אם לא במציאות, בתודעה.
ליאת שאני מצאתי ב'גדר חיה' היא לא הסטריאוטיפ של האנרכיסיטית שקוראת הארץ ויורדת לברלין כדי לטנף על כולנו. יכול להיות שהיא אפילו מצביעה הבית היהודי, והיא מעריצה את בנט החתיך והצ'ארמר. אלא שאז היא מגיעה לניו יורק, פוגשת את החילמי ההוא, הערבי הפלסטיני הזה שרוצה שתי מדינות לעם שלו, ולפני שמישהו מספיק להזהיר אותה היא פשוט מאוהבת.
אז רגע לפני שאני אומר-אותה לבנצי גופשטיין כדי שיעצור את הנבלה שנעשית בישראל, אני מזמין את המצלמה הרגישה של רביניאן. כי עד שגופשטיין וחביריו יעזבו את יצהר ויגיעו לניו-יורק, הילדה שלנו צריכה להתמודד. וזה ממש לא קל. מרגע לרגע זה רק מסתבך. הסצנות פשוט נראות כמו נגזרו מאיזה ספרות יפה, אלא שלצערה של ליאת, זו המציאות שנכפתה עליה. מה עושים.
ואתם יודעים מה הכי מכעיס (ספוילר!). איכשהו כמו יהודיה כשרה, אחרי שנגמר הטיול הזה לארה"ב, בת ישראל הכשרה הזו הצליחה להשתחרר - טוב, לא לגמרי - מהסיוט הזה שהמציאות כפתה עליה. היא באה לכאן, עזבה את חלמי ואת אמו הפלחית ואולי אפילו עטפה את שערה בבנדנה כמנהג מתנחלות כשרות.
שנה אחרי שכל זה חלף, והיא כבר התמקמה לה באיזה משרד היי-טק יהודי למהדרין, מתברגנת ושוכחת, פתאום הכול חוזר אליה. שוב פעם המציאות מתאכזרת. שר החינוך של מדינת ישראל קורה לה וכל כך כועס עד שהוא פשוט אוסר עליה לספר את מה שקרה לה. "אבל", היא מנסה לענות לו, "לא המצאתי את זה, המציאות הזו שלנו היא אשמה", אבל השר כבר לא יכול לשמוע. ובאמת איך אפשר להקשיב כשמכל עבר נשמעות צעקות.
עכשיו, אחרי שמאות אלפי 'דווקא'ים - במובן ההוא של המילה - הלכו לקרוא את הספר שלה, כל מה שנותר לליאת ורביניאן, פשוט לתמלל שוב את המציאות המורכבת. הפעם לא בניו יורק, אלא בתל-אביב.

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על גדר חיה - ספריה לעם #693