אל תקראו את הכריכה האחורית. פשוט אל תקראו!!! פה תיתקלו בניגוד אינטרסים מרגיז: להוצאה לאור יש אינטרס למשוך אתכם ולכן הם מספוילרים את הספר בלי בושה, ואילו לכם, קוראים יקרים, יש אינטרס ברור לקרוא את הספר בזרימתו הטבעית, עם הגילויים ההדרגתיים, החשיפה של הרבדים, הרמזים המטעים והמתח שמכרסם בבטן והודף אתכם להציץ בעמודים הבאים, ורק האהבה האמיתית לקריאת ספרי מתח מונעת מכם להקדים את המאוחר.
הרמן קוך הוא סופר מצויין. חד כתער, שנון, חריף. הוא יודע לספר סיפור כהילכתו, סיפור מטלטל, לא שיגרתי, סיפור יוצא דופן בפשטותו הייחודית, סיפור שיורד לפרטי פרטים טריוויאליים בלי לשעמם אפילו לרגע.
מי שקרא את ארוחת ערב, ספרו הראשון של קוך, יודע על מה אני מדברת. ומי שלא, יווכח במהירה.
הגיבורים של דמות המספר הם מיזנטרופים במסווה של בורגנות אירופית משכילה. אתם יכולים לדמיין אותם בעיני רוחכם: הולנדים גבוהי קומה, בהירים, כחולי עיניים, יפי תואר, משכילים, רחבי אופקים, תרבותיים במידה, מבינים בגסטרונומיה, בקולינריה, בשתייה, מבינים בחינוך מעודן, לא מתלהם. מישהו אמר ארי? האנטי גיבורים של המספר הם שמנים, שעירים, מגהקים, שותים לשוכרה, משתמשים בתרבות כקרדום לחפור את קברם שלהם. הם חד-מיניים, או סוטים, או סתם אספסוף. מישהו ציין כי לטעמו של הגיבור המספר אפשר לשלוח אותם למחנה הריכוז הקרוב?
מרק שלוסר הוא הגיבור המספר של קוך. כמו בספרו ארוחת ערב, המספר היא דמות דקדנטית במסווה. הייחודיות של קוך היא ביצירת מספר המעורר בקורא רגשות מנוגדים וסותרים. מצד אחד, הקורא רגיל לתת אמון במספר הסיפור. הלוא הוא אמור להיות אובייקטיבי. מצד שני, דמות המספר של קוך היא רב מימדית ולוקח זמן עד שאנחנו מבינים כי היא מושחתת לא פחות מן הדמויות בהן היא נלחמת.
מרק שלוסר הוא רופא משפחה, שהקליניקה שלו משרתת אומנים ושחקנים, עיתונאים וסופרים וכל מיני אנשים חשובים בעיני עצמם, שמחלותיהם תמיד בנות משמעות גדולה יותר מאשר של בני תמותה פשוטים. וגם מותם, כמובן. שלוסר הוא בעל לאישה יפה נטולת מקצוע ואב לשתי בנות יפהפיות. הוא מרוויח היטב, ובמסגרת תפקידו הוא נאלץ להתחנף לחוליו החשובים.
ראלף מאייר הוא שחקן תיאטרון, שמזמין את משפחת שלוסר לבלות איתו ועם בני משפחתו את חופשת הקיץ שלהם. בתיאור פרטני, אך לא משעמם, מוביל אותנו קוך אל חופשה מעצבנת וכל כך מייגעת, עד שנדמה שצריך לצאת לחופשה מהחופשה.
כמה אפשר לשתות ולהשתכר, לשחות בבריכה, ללבוש בגדי ים, לפשוט אותם, להעיף זיקוקים, לישון, לנמנם, לשתות שוב, לעשות ברביקיו, שמתחיל בנקניקיות ומסתיים בדיונונים ובדגי חרב. ריבונו של עולם, תן לי לעבוד קשה, רק לא לעמול כל כך קשה בלא לעשות כלום!
אבל אנחנו יודעים שמשהו עתיד לקרות. אל תדאגו, אתם תדעו גם אם לא תקראו את הכריכה האחורית כפי שהצעתי... אנחנו יודעים כי מתחת לשלווה המחליאה הזאת מפעפע חטא שטני.
זה אינו ספר מתח במובן הרגיל של המילה. זהו ספר, שבוצע בו פשע, אבל טיבו שונה מכפי שהיינו רוצים לחשוב.
לאורך כל הספר משובצים קטעים פילוסופיים, ניתוחים חברתיים, פרשנות סוציולוגית, עמדות מקובלות וכאלה שלגמרי לא. קוך מתאר את היווצרות המחלות, מהן שיגרתיות ומהן חריגות, את הסכנות האורבות לגופנו השברירי, את הדרך שבה, בתוך שנייה, אוכל או שתייה יכולים להכריע את הכף להמשך חיינו. הוא מספר לנו הכל בשלווה של מי שראה הכל, יודע הכל, וכן, ממש לא איכפת לרופא אם חוליו יחיו או ימותו. שלוסר נגעל מהפיזיות של חוליו, מממדי גופם, מעצם היותם בשר ודם. לעיתים נדמה כי מארק שלוסר היה מעדיף את חוליו עשויים פלסטיק או איזו מתכת עתידנית לא מזיעה ונטולת ריח.
הספר יפמפם במוחכם גם ימים לאחר שתסיימו את קריאתו.
הרמן קוך עושה זאת בגדול.
אפשר לומר כי הוא אחד הסופרים האירופאים המצויינים הכותבים כיום וכי ספריו הם מכת אגרוף בבטנה של הבורגנות האירופית השבעה.
מכת אגרוף ביד הנתונה בכפפה. לא, אל תטעו, לא בכפפת איגרוף. בכפפה של משי.
