ביקורת ספרותית על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי מאת ג'אנט וולס
ספר לא משהו

---

שש שנים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס! זועק עיגול בצבע ארגמן על גבי עטיפת הספר של טירת הזכוכית.
החלטתי גם הפעם להניח לעגנונים, ביאליקים, בארים, שופמנים, בארונים ושאר גדולי האומה שאני כל כך מוקירה ואוהבת שכן עמדה בפני טיסה ארוכה לישראל הכוללת שני בנדיטים בהירי שיער המצפים מאמם לבידור מקצועי כל אימת שאוחזת בהם הנטייה להשתעמם ומדובר באחת לחמש דקות.
אז קניתי מלאי של חוברות לחופש, חוברות צביעה אתגרית (שבלונות, ערבסקות ושטיחים פרסיים), חטיפים שאינם כוללים שוקולד או סוכרים ותפילת הדרך.
שאלתי מחברתי רב מכר כי הייתי בטוחה שאתקל בהפרעות רבות ולא רציתי לצאת מהריכוז ויצאנו לדרך.
תחזיותי הפסימיות התבררו כלא נכונות; לאט לאט ומבלי להרגיש התבגרו ילדיי מתחת לאפי והפכו לעצמאיים, נבונים ובעלי כושר תושייה.
מעסיקים את עצמם במשחקי מחשב, ברביות, צביעה וניחושים מגוונים לגבי ארוחת הערב הזעירה בטעמי מיקרוגל אותה יקבלו מדיילות אלעל.
פצחתי בקצב קריאה נינוח שהפך עד מהרה למהיר ועצבני ובהמשך כמעט קטלני ופה בדיוק נחה הבעיה:
זה כמו לנסוע על כביש מהיר בערבות טאקסס, מדבר משני צידי הכביש וחוות לרוב אצות על פני הדרך.
הנוף משמים אך היות ואת נוהגת על 180 קמ״ש, who the fudge cares?
הצבעים מיטשטשים, הכחול מתמזג בצהוב וירוק והנוף הופך עד מהרה לכתמי צבע רנוארים, מרהיבים.
את אחוזת תזזית, מתלהבת, מלכת הכביש במובן החיובי של המילה עד שאיזה אייל מחליט לעמוד באמצע הכביש מחמת השיעמום או כי רוצה להרוויח ברולטה רוסית ואת נתקעת בו בכל העוצמה הנאצית שיכולה פולקסוואגן פאסאט לספק לך ועפה לאלף עזאזל, לא יודעת מה השתבש וסביר להניח שגם לא תדעי שכן הגעת לעולם שכולו טוב.
במקרה של ג׳אנט וולס, גיבורת הסיפור זהו עולם שכולו רע.
הבחורה נולדה למשפחה, איך לומר? מהגיהנום; מתחילת העלילה ועד סופה היא חווה חוויות שבעיני הקורא תחשבנה למזעזעות ומסמרות שיער: עוני, הזנחה, התעללות מילולית ופיזית, השפלות וזה רק מתחיל להתחמם.
היא מתארת את קורותיה ומנסה לעשות זאת ללא כחל ושרק, ללא פילטרים. בעיקר, אני מבינה כדי לזעזע ולסחוט מאיתנו: ״שיואו, לא יאמן מה שעבר עליה״ ומה שאני הצלחתי לדמיין בראשי (ויש יגידו) המעוות הוא עלילותיה של משפחת ״וויט טראש״ אמריקנית שאין לה מה לחדש תחת השמש כי כבר קראתי וראיתי עשרות סרטים וכתבות באותו סגנון וזה לקח לי פחות משעה וחצי להבין שאמריקה מלאה בהן.
הצרה היא שהגיבורה מנסה לעטוף את האימה והזוועות בנייר צלופן מבריק של משלוח מנות, לגונן על הוריה למרות הכל ולתארם כייחודיים ובעלי מעוף (האם אמנית והאב מומחה לאווירודינמיקה, פיזיקה והמצאות על שמעולם לא יצאו לפועל).
אני קוראת את הספר וטסה בו כבכביש מהיר, לא מצליחה להזדהות, להתרגש או להעצב. אוכלת במקביל פיתה רטובה וקשה כאבן, טבולה בחומוס ודוחסת עגבניית שרי לפה והצרות עוברות, חולפות ביעף כמו עננים משני צורה.
הג׳מוס או האייל שנתקע לי באמצע שומקום וקטע לי את הספיד היה הקברניט שהודיע על נחיתה חלקה בתל אביב וכך גם סיימתי את הספר.
הנחתי אותו בתרמיל לצד חוברות הצביעה והעבודה לחופש, עטיפות החטיפים, האוזניות המצופות בשכבת דונג עבה מאזניהם של ילדיי (אולי באמת הגיע הזמן לראות רופא אא״ג)
ושכחתי ממנו לגמרי.

אז כן, הוא העביר לי את הזמן.
קראתיו וכמו במגע קסם הפכתי לאישה על ביונית, מולטי-טסקית שמצליחה לעשות במקביל הכל.
אך נותרתי חסרת רשמים ואפילו קצת כועסת: כמו לאכול חטיף סניקר׳ס או מרס ולהרגיש אשמה לאחר מכן כי הלעטתי עצמי בקלוריות ריקות.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי