ביקורת ספרותית על תש"ח מאת יורם קניוק
ספר מעולה

---

המבט הראשוני על כריכת הספר, מפנה אותך פנימה עוד בטרם נכנסת פנימה: דגל ישראל מעורפל, עגמומי משהו, עם מגן דוד שחור – אפור על דף שלם בצבע שחור. רוצה לומר, המדינה אמנם הוקמה אבל הקמתה לוותה במוות ושְחוֺר.
הספר הוא אוטוביוגרפיה הכתובה בגוף ראשון – מספר בגוף ראשון שהינו גם הגיבור הראשי. זהו טיפוס נפוץ וקדום ביותר ברומאן הכתוב בגוף ראשון. המחבר מזדהה עם המספר. כך נוצרת הזדהות בין הקורא לדברי המספר ולמציאות. המספר מספר את סיפור המלחמה בערוב ימיו. מעין חשבון נפש אישי או שמא צורך עז לכתוב את הדברים שטרם מצאו מקום בכתיבה, כפי שהמספר מעיד על עצמו: "כבר חמישים ותשע שנים אני מנסה לכתוב את הדברים האלה". או שניהם יחד.
אך הזיכרון המתעתע, ולפעמים האמת, המציאות והפרספקטיבה, בלולים זה בזו: "כל מה שאכתוב עכשיו אינו נהיר לי לחלוטין", "ומה זה זיכרון? זיכרון הוא מה שאני כותב שהוא זיכרון". אבל החשוב הוא התייחסות המספר למאורעות המלחמה. זהו היחיד המרגיש וחש דברים אחרת. הרי הספרות הייתה, עם קום המדינה בעיקר, מקום של הגשמת אידיאלים, הגשמת צורכי הכלל. מקום לתחושותיו של היחיד כמעט ולא קיבלו ביטוי במרחב הסיפורי. קניוק, לאורך ספריו, נתן ביטוי לכך ולמעשה, יצא מן הכלל.
אמנם ספר זה נכתב בשנות האלפיים, שנים רבות לאחר שהסתיימה המלחמה ושנים רבות בהן פני הספרות השתנו: לא לדבר ולא לכתוב על היחיד זו כתיבה היוצאת מן הכלל, ועדיין, לכתוב כך על פני המלחמה יש כך מן הייחודיות, מן הכאב, מן העצבות, ומן שבירת המיתוס הכללי.
המלחמה הייתה קשה. כל מלחמה היא קשה. הזוועות הינן זוועות. המראות חקוקות. המוות היכה חזק.
בתוך המראות הקשים, ישנו ניסיון למצוא את האנושיות, בין אם בקורבנות ובין אם בחבריו של המספר, המתים לידו. ישנו פער בין הניסיון למצוא משמעות לפשר הדברים, המאורעות, ולבין הרצון והצורך להילחם. כנראה שאין הסבר ברור לכך: גם כאשר גיבור הספר נפצע, הוא רוצה לחזור ולהילחם, למרות המוות הרב שהיה לידו וכמעט לקח גם אותו, עד אשר אינו מסוגל פיזית ומשחררים אותו מהצבא.
הספר הוא מעין וידוי אישי, של אדם שקשה לו להתוודות. ואנו צועדים איתו יד ביד, רואים את הזוועות, חולמים את החלומות, מתקשים להאמין ומקווים למציאות אחרת, 'נורמאלית' יותר, טובה יותר, שפויה יותר.

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על תש"ח