ביקורת ספרותית על תש"ח מאת יורם קניוק
ספר מעולה

---

מהו דגל ומהי מולדת?

את אורי פגשתי באימון בשבטה בשירות מילואים. יחד היינו בנגמש מפקדת סוללת תותחים, צפופה בציוד ואנשים. הוא בלט בשתיקתו, בנעליו ללא השרוכים, במבטו הכבוי, כמי שחיי לו בעולם משלו.

בדממת הלילה כשאנחנו לבד, הוא לפתע מתחיל לוחש את מילותיו. במלחמת יום כיפור, הייתי בקורס חובשים, משם שלחו אותי ישר לתאג"ד בחצר מוות, למרגלות הסוללה, ליד גשר הצליחה. אני זוכר את עצמי מסיר בגדי פצועים, בסכין יפני פורם שרוכי נעליים. מאז אני לא יכול לשרוך שרוכים. אני רואה את שורות המתים, ארוכות. רואה אותם חיים, ורגע אחר כך הם מתפוצצים מול עיניי. אנחנו מחלטים במי לטפל ובמי לא. אני שומע זעקות פצועים הממאנות להרפות, הם שבים אלי בלילות.

מה קרה אחר כך, שאלתי את אורי. הוא ממשיך במונוטוניות, ניסיתי ללמוד, ונטשתי, התחלתי לעבוד במספר עבודות, ומעולם לא הצלחתי להתמיד, התחתנתי והתגרשתי, יצאתי לארה"ב, להתרחק וגם שם לא הצלחתי, כעת חזרתי...

אני מניח, שאורי הלום קרב, שמעולם לא אובחן וטופל, המלחמה הותירה בנפשו שבר. הוא לא יודע אם יש קשר בין המלחמה, לעובדה שתמיד משתבשים אצלו דברים. כישלונות ותסכולים, בדידות וכאב, הם תמצית חייו. הסיפור של אורי מבטא עבורי יותר מכל, את טראומת כיפור ככאב מתמשך.

יורם קניוק לבטח היה מזדהה עם אורי, ועם מה שהסיפור שלו מייצג, כמי שהעיד על עצמו כפוסט טראומטי: "היתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכול ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה." (חיים על נייר זכוכית, 2003).

יורם קניוק לוקח את הפוסט טראומה לכתיבה סוערת וסוחפת, מבקש באמצעותה לאחות שברים. הוא משלב בספריו חלקי ביוגרפיה מהמלחמה. בחימו מלך ירושלים, המספר על פצוע קשה הגוסס במנזר בירושלים. בבא בימים, מתואר ג'מי המת, שאביו הצייר מצייר את פניו כאקט של פרידה מהבן, אמירה נוראית על אבות הקוברים את בניהם. בספריו הוא חג סביב המלחמה, מתאר את צלליה, משוחח עם המתים, אך במשך שנים הוא נמנע מלספר עליה, לתאר את הקופסה השחורה של חייו.

תש"ח הוא הקופסה השחורה של קניוק, הוא מוטל שנים בספריתי, חיפשתי עיתוי מתאים בכדי לצאת למסע למחוזות הכאב ועצבות המלחמה. האם בכך הוא מנסה להנחיל לנו אמירה שונה, לאופן בו אנחנו צרכים ליזכור את המתים והחיים, ואולי גם להביט אחרת למושגים, מולדת וארץ? לא בכדי הספר הזה בחר בדגל המדינה המאולתר בכריכה שלו, כהצבת סימן שאלה ולא קריאה למהות הסמלים בחיינו, לקלישאה שאנחנו מוכנים למות למען הדגל, ומהו בעצם דגל?

לקניוק, לקח שנים לכתוב את החוויה האישית שלו מאותו מלחמה, הספר הזה הוא מציאות המשולבת עם דמיון, זיכרונות שבורים, של אדם זקן, החוזר אחורה בזמן. הוא מבקר את אתוס הגבורה שבא לביטוי בשירים כמו, "הנה מוטלות גופתנו" (חיים גורי). קניוק מספר לנו באופן שונה ואחר על גופות מוטלות, מרוטשות ומסריחות, על מלחמות לא מוסריות, על העובדה שהוא עצמו הרג ילד קטן כנקמה. האם תש"ח הבועט במיתוס יפי הבלורית והתואר, ראוי לייצג את זיכרון תש"ח?

תש"ח ישיר וכואב, לא מנסה למצוא חן, הוא תיאור מצב נפשי של מלחמה כטראומה, המותירה שבר במי ששרד אותה, וכנבואה כואבת לעתיד ילדנו, שלבטח יחזרו למלחמות. קניוק הוא עבורי, סוג של נביא זעם, אוהב את המדינה וגם מאוכזב ממנה, שלא חושש לבטא את הביקורת שלו כלפיה.

קניוק מציג נקודת מבט אשית רגישה ועצובה, אירונית וצינית. הוא מתאר, אכזריות, פחדים, קהות חושים, כאוס, טמטום, גבורה ורצון פשוט לחיות, ולכן הספר הזה מתחבר לכנות. הוא מבטא בצורה נוגעת וכואבת, את טראומת תש"ח המושכחת, שהודחקה בכדי להמשיך את משימת הציונות.

תש"ח, לא מתיימר להיות עדות היסטורית, או ביוגרפיה, הוא סיפור אישי עם אמת פנימית משלו, שלעתים מכעיסה. הוא הצליח לרגש אותי בעצמת הכאב, והיו פעמים רבות שצחקתי בקול רם. בכך קניוק הצליח לחבר אותי למלחמת השחרור, באופן שונה מספרים אחרים שקראתי עד כה.

קניוק אומר לנו, למרות כל המחדלים, העליבות והכאב הקמנו מדינה, כנגד כל הסיכויים. מהו הכוח שעמד מאחורי כל זה, המעטים ששאגו, מפקדים מחפים, טירונים נסוגים. האם אנו ראויים למדינה?

הרגשתי בעצב ענק וחונק, כשקראתי את המלים המסיימות, הלקוחות מנבואה תנכית קדמונית: "בדמייך חיי" ועוד שעות שאלתי את עצמי, למה התכוון קניוק, האם לחיים, או לדם, ואולי לשניהם?

משפט עצוב לסיום

כעת יש מקום לקולו של קניוק, על רקע העובדה שטכס הדלקת המשאות הפך לזירת קרב פוליטית צינית ומכוערת, שלא מעניקה כבוד לזיכרון, לחיים ולמתים. מהו דגל, מהי מולדת ומהו זיכרון, אני שואל את עצמי בשעה שאני שומע את מירי רגב מתבכיינת ומנכסת לעצמה את טכס הזיכרון.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על תש"ח