• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
תש"ח

תש"ח

מאת יורם קניוק

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
תש"ח

תש"ח

מאת יורם קניוק

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
עולם
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 12 שנים

“לפעמים העולם מבלבל וקשה למצוא את הכוון. קשה לדעת מה נכון לעשות ומה לא, מה צודק ומה לא, מה חשוב ומה ל”

2/63
ביקורות על תש"ח
הבאה
רץ
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•2 דקות קריאה

****



"טוב" זה דבר יחסי. וגם "רע", כמובן. ויש כל כך הרבה גוונים אפורים בין השחור המוחלט ללבן המוחלט. ומה דינו של טוב שנולד מרע? ורע שנולד מטוב? אם היית בשואה וגנבת לחם וניצלת, והתחתנת והבאת ילדים ונכדים ונינים ובני נינים, הרי זה הכול תולדה של אותה חתיכת לחם שגנבת כי רצית לחיות, ומי שגנבת אותה ממנו לא חי. ואם היינו צילי אדם, אודים עשנים מאותה תקופה אפלה ובאנו לכאן, ולקחנו, גם בזכות וגם שלא כל כך בזכות, ובאיזשהו עיוות של ההיסטוריה, פגם ניסי, חור שחור סטטיסטי, נולדה מדינה ואנחנו כאן עכשיו, מה דיננו? אנחנו חיים כאן עכשיו. על חורבותיו של מה שהיה כאן לפנינו. ואין מלחמות צודקות. אבל כל מלחמה היא צודקת, כי היא הדבר היחיד שקרה, ושהיה יכול לקרות. ומה שהוא פריחה שלך עלול להיות אסונו של האחר. אבל למי איכפת? אתה חי. אתה חי כאן עכשיו. ושלא יהיו כאן אשליות, זה היה אתה או הוא. לא שניכם. אין. אין חמלה בעולם הזה. אסור שתהיה - כי אז אתה לא תהיה. אם המוסר שלך אינו גמיש, אז סופך להישבר. להיגדע. לא להיות יותר. אם המוסר שלך גמיש מדי, ובכן, אולי תחיה. ואולי יטילו ספק בזכויותיך מתישהו בעתיד. אולי אפילו אתה. אולי איזה חמישים, שישים שנה אחר כך, על המיטה שבה תמות. תתייסר, על מה שעשית, תמלמל, תעלה מהזיכרון דברים שאולי היו ואולי לא, שאולי השלמת במהלך השנים מסיפורים אחרים. אולי תושפע מעוד נרטיב טרנדי ואולי תשקר כדי להשקיט את מצפונך המקרקר, אולי תכתוב משהו ספק מבולבל ומהורהר ומתפתל על כל הבלגאן שהיה כאן, על זוועות מטעם ושקרים מטעם וחוסר טעם מטעם וחוסר צדק וחוסר יושר, איך כמה אנשים מבולבלים ונשכחים הקימו כאן מדינת מיקי-מאוס בפוקס, וכל מקימיה מתהפכים בקבריהם על מה שנעשה כאן מאז, כאילו יכלו לתאר משהו אחר, כאילו היה יכול להיות כאן אי פעם משהו אחר. כי מה שקרה הוא הדבר היחיד שיכול היה לקרות, ואיש אינו יכול לתאר לעצמו את האלטרנטיבה. ועם מצפון שלם ומוסר שאין בו מתום היינו יכולים להתהדר בקברותינו המעטים והמפוארים והנעזבים כי לאיש לא היה איכפת.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של בועז
בועז
תמונה של אורי רעננה
אורי רעננה
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של קורא רק שיש לו זמן וזה ממש לא הרבה
קורא רק שיש לו זמן וזה ממש לא הרבה
תמונה של shishu
shishu
תמונה של סופרקליפרג`ליסטיק
סופרקליפרג`ליסטיק
תמונה של ס.א.איש
ס.א.איש
תמונה של shauil
shauil
38קוראים|גיל ממוצע54|58%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•59 נבחרות•13,997 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות59
לייקים שקיבל13,997
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

39 תגובות
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

הכול יחסי.

קורא רק שיש לו זמן וזה ממש לא הרבה
קורא רק שיש לו זמן וזה ממש לא הרבה•לפני 12 שנים

לדעתי אתה מגזים בכך שאתה פסימי בראייתך את המציאות (אם אני מבין אותך נכון).

עשו פה משהו משנת 1891 ועד היום. לא כך? הפכנו למדינה נורמלית, ביום שתפסו את הגנב הראשון החל תהליך של "נורמליזציה". חוץ מזה שבכל זאת אנחנו דמוקרטיה כמעט יחידה באזור -אם תעביר סרגל על מפה מכאן ועד הודו לא תמצא לכל אורכו מדינה דמוקרטית נוספת זה לא משהו? קניוק ז"ל ולא רק הוא אהבו לחטט בגלי הרפש - היו גם הרבה יהלומים ... יתכן שלכך התכוונת ולא ירדתי לסוף דעתך איני מסכים אתך שלא היו אלטרנטיבות נוספות היו ויהיו אז אני מתנצל אם ירדתי לסוף דעתך יתכן שאנו מסכימים. בכל מקרה אני חושב שיש מקום לקרוא את קניוק ואת יזהר ואת עוז משום שהביקורת שלהם היא ביקורת שלדעתי נכתבת באהבה וטוב שנכתבת. זו ההזדמנות לכתוב בפומבי שהביקורות שלך עברתי על רבות מהן נפלאות!! איני מכיר אותך אישית אבל לעניות דעתי אתה אדם אינטלגנטי ובעל יכולת ביטוי מצויינת.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

אני אוהב להגזים. אבל במה הגזמתי?

קורא רק שיש לו זמן וזה ממש לא הרבה
קורא רק שיש לו זמן וזה ממש לא הרבה•לפני 12 שנים

אלון הגזמת!

משה s
משה s •לפני 12 שנים

יפה דרשת

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

אני לא בטוח שאלה כאלה שטויות.

מצד אחד, אין ממש ספק שקניוק לחם בפלמ"ח, בקרבות שמתוארים בספר. אבל מכאן ועד לקחת את כל מה שהוא כותב כפשוטו וכאמת בלתי מעורערת המרחק רב, בוודאי בפרספקטיבה של שישים שנה שבהן (וגם קניוק עצמו כתב על כך לא פעם) כבר קשה לדעת מהו זיכרון ומהו... סיפור.
חמדת
חמדת•לפני 12 שנים

משה דופר-צופי -אתה כותב שטויות .תקרא קצת את הביוגרפיה שלו .

משה s
משה s •לפני 12 שנים

ההשערה שלי שכל הסיפור הומצא במוחו הקודח, ( מה שבסדר)

אחרת לא היה מחכה 60 שנה כדי להוציא אותו לאוויר העולם. חוששני אם כך שהקשר בין הסיפור לבין המציאות הוא מיקרי בהחלט
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

יכול להיות שעלית על הנקודה ואני מסכים איתך.

למרות המעורפלות היחסית של "מי צודק", כי אין שום דבר כזה באופן אבסולוטי, אני בהחלט מאמין שיש כאן מאבק לחיים ולמוות - ובדיוק בסדר הזה - למרות שרק צד אחד רוצה שהצד השני יושמד ושואף לעשות כך, למרות רוממות השלום בגרונו שמיועדות בעיקר לאזניים רב-תרבותיות מערביות. גם אם נרצה להאמין אחרת - יש צד אחד שמעלה על נס את החיים, לעומת צד אחר שמקדש את המוות. מה זה אם לא מאבק סכום אפס? אין לי ספק שאם לא נהיה חזקים - או מתאימים - לא נהיה כאן. נושמד. והעולם, כהרגלו, יפנה עין עיוורת. יש לכך אין סוף דוגמאות היסטוריות. בסופו של דבר, אני עדיין מאמין, גם אם המוסר שלי יחסי ולא אבסולוטי - שזכותי להיות כאן, שאני חייב להיות כאן, ושאין לי ברירה אלא להיות כאן.
Bookworm
Bookworm•לפני 12 שנים

אלון,

המניפסט שלך יוצר הרבה הדים בשלולית הקטנה שלנו... (-: וסתם הערה קטנה באשר לדרוויניזם - לא ה"חזק" שורד אלא דווקא ה"מתאים" (Survival of the fittest). ואם מסתכלים על זה ככה אז אולי ההצלחה של היהודי הנודד היא פחות נס ויותר..... אין לי מושג האמת. אני מצביע "נס".
דן סתיו
דן סתיו•לפני 12 שנים

אלון, אכן יש גם אפור בביקורת שכתבת, אך זה מתייחס, עד כמה שהבינותי, לצדק בלבד מאבק טיטאני

מי לחיים ומי למוות. אם הבינותי נכון, אתה נמנע משיפוט ערכי לגבי המאבק בין הניצים, אך כל הסיטואציה מוצגת כמאבק שסכומו אפס - כך הצגת גניבת הלחם. חוזק הוא מונח יחסי, אלון. גם בין החלשים יש החזקים יותר ויש אלה המאכלסים את תחתית סולם המזון - וגם זה סוג של דרוויניזם. רק החזקים (יחסית) שורדים...
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

תודה דן.

אני לא כל כך מבין איך מצאת משהו בביקורת שמתבסס על דרוויניזם חברתי. וודאי שלא מוקצן. אין כאן חזקים ששורדים - אלא בעיקר להיפך. נס. משהו שעובר נגד הברירה הטבעית של העולם, שבו היהודי הנודד היה אמור להיכחד לפני אלף שנה. הרי כל הטקסט מראה שיש כאן לא רק שני צדדים, ושחור ולבן, אלא הרבה אפורים. זה אפילו כתוב בפירוש בתחילתה, וזאת למרות שלחלק מהטקסט כאן יש מימדים סרקסטיים. המציאות מורכבת ומרובדת, ומוסר, עד כמה שישאף להיות אבסולוטי, הוא לרוב, גם הוא - יחסי לחלוטין ונובע משיקולים תועלתניים של חברות ופרטים.
דן סתיו
דן סתיו•לפני 12 שנים

אלון - זו ביקורת מרתקת, מעניינת וכתובה היטב.

זו גם אחת הביקורות החורגות מהתייחסות לספר (אותו לא קראתי) והופכת להיות מסה עם חיים משלה. אני חולק על התפיסה הבסיסית שלך. אני מתרשם כי זו מתבססת על דראוויניזם מוקצן ועל תיאור המציאות כשחור לבן - למרות שבכל הוויה אנושית יש גם הרבה גוונים של אפור וזה מה שהופך את הדיון במסד המוסרי של החברות האנושיות לכה מורכב- אבל כל זה פחות רלבנטי. כתבת טקסט מלא עצמה. כל הכבוד.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

יא בור מתלהם, תקרא פה בתגובות שגם אני כזה

ס.א.איש
ס.א.איש•לפני 12 שנים
אני לא רוצה להשמע מתלהם ו/או בור, אבל לדעתי יש מקום לשקול את האפשרות שבמקרה שלנו אין דבר כזה 'נרטיב של הצד השני', אלא 'תעמולה ואינטרסים של רודנים אנטי מערביים'.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

חמינה, אין בעיה. בהחלט זכותך לא לאהוב את הביקורת.

וחמדת - קראתי כמה ספרים של קניוק, אני מכיר את הסגנון וגם מחבב אותו לפרקים. ב"חיים על נייר זכוכית" זה עבד לי הרבה יותר טוב. הספר הזה גרם לי לתחושות רבות ומנוגדות, כמו שוודאי קניוק התכוון לעשות. אני לא חושב שהיו אנשים אז יותר טובים מהיום. שום דור לא יותר "טוב" מקודמיו. מה שקורה מתאפשר ע"י מה שצריך לקרות, הגורל, הזמן, הסגנון, האופנה, ועניינים אובייקטיביים. גם היום לא כולם יודעים על מה נלחמים, אם נלחמים.
חמדת
חמדת•לפני 12 שנים

אלון - מי שמכיר את כתיבתו של קניוק יודע שהיא אסוציאטיבית ,ומכאן הטיעון של ספר מבולבל .דווקא

הספר הזה הכי פחות מבולבל שלו ולכן הוא נחל הצלחה רבה . קניק כתב את הספר מנקודת מבט של איש בן 80 על מה שקרה לו בגיל 20 ,ואין זה מפליא שהוא רואה את המלחמה מטומטמת אבל הכרחית , שהחיילים לא ידעו על מה הם נלחמים, אולי בגדול . הדור ההוא - זה לא הדור שלנו ובדר"כ אנחנו לא מגיעים לקרסולי אותו דור במובנים רבים .
חמינה
חמינה•לפני 12 שנים
אהבתי את הספר. את הסופר. אהבתי את החמלה שבו לאויביו ועם זאת את ההכרח. יותר מדי כעס, יותר מדי בלבול. סליחה אלון, לא אהבתי את הביקורת.
מירב
מירב•לפני 12 שנים

איזה נאום מהבטן. מרגישים את הכעס.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

טוב, ייתכן שהגזמתי. אבל בהשאלה מדיוויד פוסטר וואלאס,

אפילו אלה שממשיכים לאכול לובסטרים מכירים בזה שהלובסטר לא מעוניין שיחלטו אותו
חני
חני •לפני 12 שנים

"מחולל האופל"

הם בהחלט לא חושבים שהפרחנו להם את השממה ועשינו להם טוב כי הם לא נשמעים אסירי תודה על כך:(
dushka
dushka•לפני 12 שנים
"אני לא חושב שיש מישהו, גם מהקצה הימני ביותר של המפה, שמאמין באיזשהו אופן שלא נעשו כאן עוולות בשם הציונות, בהקמת המדינה וביחסנו כלפי עם כבוש" ? הנה מצאתי אחד, אני חושבת שיש עוד כמה.
אבק ספרים
אבק ספרים•לפני 12 שנים

מה שכתבתי זו לא דעה סובייקטיבית של הצד שלנו, מדובר במציאות היסטורית אובייקטיבית

וכל הצרות שנחתו על ראשינו כל עת שפנינו לדרך השלום נובעת מאי הבנה בסיסית זו לגבי סיבות הסכסוך.
אנקה
אנקה•לפני 12 שנים

אלון, הצגת יפה את הצד השני של הואדי.

בערבית ישנו פתגם יפה : אנא בוואד והו בוואד, כלומר, הוא מצד אחד של הנחל ואני מצדו האחר.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

הצד השני חושב את אותו הדבר עליך.

והפורחת-ומניבה-אך-לא-שלך לא עושה להם טוב, אה?
אבק ספרים
אבק ספרים•לפני 12 שנים

האמת הפשוטה היא:

הארץ הזאת הייתה שוממה וחרבה לפני שהיהודים באו הנה והפכו אותה לארץ פורחת ומניבה. זה לא רק צדק היסטורי, זה גם טוב מוחלט. כל מקום שנשלט ביד ערבית, גורלו היה חורבן ועוני - ראה את המדינות הסובבות אותנו. היהודים, משבאו הנה, הצילו לא רק את עצמם, אלא גם את התושבים המקריים שנזדמנו לכאן. לא הקמת המדינה המיטה 'אסון' על הערבים שבארץ, אלא התנהלותם ותגובתם לשיבת היהודים לארץ, עוד בתרפ"ט והרבה לפני. ובכל מקרה, וכבר ציינת זאת עם הרבה התפלפלות וסחור סחור: כל המרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים. אם היינו מתיישבים באדמת שוודיה, הייתי יכול להתחיל לדון על טוב ורע, על צדק או אי צדק, אבל כאן מדובר באויבים ששואפים לבלוע לא רק את ארץ ישראל, אלא את כל העולם, אם רק ניתן.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

גם אני חיבבתי את הספר לפרקים.

הייתי בטוח שלא אכנס פה לענייני זעם קדוש, אבל הנה. נתפסתי. גם כאן, לספר נתתי שלושה כוכבים כי יש בו גם מהכוכב האחד וגם מהחמישה.
עולם
עולם •לפני 12 שנים

אהבתי את הביקורת, אבל גם את הספר.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

לכתוב מחדש זה לשכתב.

אני לא חושב שיש מישהו, גם מהקצה הימני ביותר של המפה, שמאמין באיזשהו אופן שלא נעשו כאן עוולות בשם הציונות, בהקמת המדינה וביחסנו כלפי עם כבוש. אם כבר, יש ספקות אם לפרק את תוקפו של קיומנו כאן על האדמה הזאת ממשהו שהוא כורח היסטורי לסוג של נרטיב. סיפור ותו לא. ועוד סיפור שנגוע בדברים איומים כמו ג'נוסייד, גזענות ומשחק על מצפון העולם. וכך, במקביל, גם הסיפור האחר, שיש בו רק את שלילתנו כאן עולה מדרגה וזוכה לקיום משלו, פשוט כי הוא נרטיב לגיטימי לא פחות. וככה שקרים מקבלים תוקף. וככה לא מבינים כבר עכשיו, לא בעוד עשר או עשרים או שלושים שנה, למה אנחנו כאן, במקום העם המקורי שישב כאן מאז ומתמיד ואותו גירשנו ביד רמה באותו סוג של עיוות היסטורי איום.
Bookworm
Bookworm•לפני 12 שנים

אלון,

אני ממש לא מתכוון לרמוז ולו במקצת על היותך לא מוסרי. זה יהיה מאוד יהיר מצידי ולא רלוונטי. ברור שאם אתה חייב (עם דגש חזק על חייב) לבחור בין שני הנרטיבים אז זה שלנו הוא הנרטיב הנבחר. אבל זה בדיוק העניין שאני לא מסכים איתו - החיים פה לא חייבים להיות בחירה בין נרטיבים קיימים. כאלה שנכתבו על ידי אנשים שאתה ואני לא היינו רוצים אפילו לשתות קפה איתם. אני גורס שהמציאות הרבה יותר מורכבת (וכן מאוד מבולבלת כפי שבצדק תיארת את הספר) והגיע הזמן אולי שנכתוב מחדש את הנרטיב בלי כל השקרים וחצאי האמיתות. אני יודע שזה נשמע נאיבי כי רבים יגידו שבצד השני אין פרטנר לכתיבה מחודשת של הנרטיב אבל אולי הדעה הזו היא חלק מהנרטיב הקיים?! אני לא חושב שקניוק מנסה לומר שהנרטיב הפלסטיני הוא הנכון. ממש לא. לפחות אני לא רואה זאת כך. הוא מנסה בדרכו המאוד מיוחדת, באופן קצת קופצני עם זכרונות קצת מומצאים להראות שהנרטיב שלנו זקוק לשכתוב. אני מקווה שהבהרתי את עצמי טוב יותר.
חני
חני •לפני 12 שנים

תודה אלון תשובה בהחלט ממצה.

האם מותר לנו להתלבט? כי המוסריות היחידה כאן היא באם לשחק את המשחק ולעצום עיניים כדי להמשיך להיות כאן .לחיות ולתת למכונה המשומנת להלעיט אותנו בתוויות כאלה או אחרות על איך הכל התחיל. לא נראה לי שכבר יש ברירות אחרות אלא לשמור על התחת ולגדל את הדור הבא בכמה שפחות התלבטויות.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

אני לא יודע מה להרגיש עם הספר הזה, ובוודאי שאין לי דעה חד משמעית ולא חרצתי כזו ככה שאני לא בטוח עם מה יש להסכים או, לחלופין, לא-להסכים.

עם חלקים ממנו הזדהיתי, מחלקים אחרים הסתייגתי. אבל תן לי להיות מעט יותר החלטי, בניגוד למנהגי. מבין האפשרויות שכאילו עומדות בפניי, אני מעדיף להישאר חי ולהתמודד עם שאלות מוסריות - ולא למות במצפון נקי. אם אני צריך לבחור בין נרטיבים, את הנרטיב שלי אני מעדיף על פני זה של האוייב שלי, בלי כחל וסרק, גם אם הוא עמוס בפאתוס, באתוס, בחצאי אמיתות ואפילו בשקרים גלויים, כי כאלה, אין לי צל של ספק, מצויים כפליים אצל מי שמנסה לקעקע את זכותי לחיות. הייתי רוצה להאמין שלמרות כל זאת, אני אדם מוסרי.
Bookworm
Bookworm•לפני 12 שנים

בהחלט נותן תשובה

ומאחר ובד"כ אני מאוד אוהב את הביקורות שלך אני חושב שנאלץ במקרה הזה להסכים על חוסר הסכמה לגבי הספר, המסר וכוונת קניוק.
dushka
dushka•לפני 12 שנים

לא קראתי, אבל איכשהו עוררת בי סקרנות.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

חני, הספר הוא על

מסע זכרונות (או ספק זכרונות) של יורם קניוק שנלחם פעם על הקמת המדינה בלי להבין מדוע. הוא מתחבט בין הדברים ה"רעים" שעושים מבלי דעת ובכוונה טובה כשנלחמים, ובין אותן כוונות טובות עצמן. על תחושת חוסר הפשר והתימהון על כך שכל כך הרבה אנשים מתו ונשכחו עם הזמן על מה שקרה כדי שתקום מדינה, ובעיקר קובל על כך שחבורה של נערים מטופשים, חדורי מוטיבציה ופאתוס ובורות, הצליחו לגרש בדרך נס עם שלם שהיה פה, ובדרך למות בצורה חסרת טעם. נשמע לך מבולבל? גם הספר מבולבל. הוא לא החלטי. הוא תזזיתי. הוא קופץ ממסקנה אחת לתהיה אחרת. הוא נותן תוקף ל"נרטיב" פלסטיני על גירוש והתעללות, לועג לפאתוס וללאומיות המזוייפת (לדעתו), לקולקטיב המרופט שהיה אז, ומעלה על נס את יכולתו הוא לצאת נגד ה"זרם", למחות נגד מעשי זוועה ונקם ולהקשיב למוסיקה קלאסית על אף הבוז והלגלוג שהיו מנת חלקו מכל עבר. מקווה שגם לך, בוקוורם, יש כאן תשובה.
Bookworm
Bookworm•לפני 12 שנים

אני לא כל כך מבין...

אלון, מה אתה בעצם אומר? יש לי פרשנות מסויימת לדבריך אבל אני לא בטוח שאני אוהב אותה כל כך. אז אולי בכל זאת זרוק לי עצם ופרש לי את כוונתך. עלי הספר השאיר קצת רושם. לא המון כמו הברלינאי האחרון אבל בכל זאת...
חני
חני •לפני 12 שנים

טוב! אז על מה הספר על האלטרנטיבה שבחרנו להיות כאן?

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

אני בהחלט יכול להבין איך.

נתי ק.
נתי ק. •לפני 12 שנים

הספר הזה השאיר אותי אדישה לחלוטין

39 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "תש"ח"

תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

לפעמים העולם מבלבל וקשה למצוא את הכוון. קשה לדעת מה נכון לעשות ומה לא, מה צודק ומה לא, מה חשוב ומה לא, לאן צריך ללכת. Waze לא יודע, וכנראה לעולם לא ידע, לעזור לנו לנווט בדרכים האלו. כשאתה בחור צעיר, העולם מבלבל אפילו יותר. אם אתה בחור צעיר בעל נפש אמנותית ורגישה, הוא מבלבל אפילו עוד יותר. ואם בנוסף לכל אלו אתה נזרק או זורק את עצמך (והקו החוצץ בין השניים מטושטש) למלחמת קיום אכזרית ועקובה-מדם המציבה בפניך אתגרים מוסריים בלתי-אפשריים, אז העולם כל כך מבלבל שהוא עלול לבלול את דעתך עליך.

לקראת סוף ימיו, 59 שנה לאחר שהאירועים המתוארים בו קרו, העניק לנו יורם קניוק את הספר "תש"ח" המגולל את החוויות המעצבות שלו כבחור צעיר (כמעט נער) שעזב את הגימנסיה כדי להתנדב לפלמ"ח ואחר כך נלחם בחלק מן הקרבות המרים ביותר של מלחמת העצמאות על כיבוש ירושלים.

כל מלחמה, ללא כל קשר אם היא מוצדקת או לא, היא עסק מחורבן מאד ללוחמים. כדי לחיות, רובנו צריכים להדחיק את העובדה שגופנו כפוף לאותם חוקי טבע החלים על כל חומר: אם ידקרוהו או יירו בו, הוא ינוקב. אם ישספו אותו, הוא יחתך. אם ימעכו אותו, הוא יימעך. אם יעלו אותו באש, הוא יישרף. לוחמים בקרבות עקובים מדם, גם אם אינם נהרגים או נפצעים בגופם, חלילה, "זוכים" להדגמה חיה (המילה הזו מצלצלת מוזר בהקשר הזה) של השפעת חוקי המכניקה על גוף האדם. ואין זו מכניקה עדינה. ממש לא. חוויות כאלה אינן נשכחות בקלות, אם בכלל.

ממרחק הזמן, קניוק משתף אותנו בזכרונות שלו מאותה תקופה הרואית. קניוק מבצע דה-גלוריפיקציה (sorry, לא יודע איך להגיד את זה בעברית) של גיבורי הפלמ"ח: הוא מתאר לנו גם את הרגעים המגוחכים, הפתטיים, המביכים והמצחיקים של האנשים הללו שהיו מגש הכסף שעליו ניתנה לנו המדינה. היופי של הספר בעיניי הוא בכך שקניוק מצליח להעמיד את הדמויות הללו בשר-ודם אל מול הקורא על כל חולשותיהן, ללא כחל וסרק, בלי שום נסיון ליפות, ולמרות זאת, הטקסט הקשה הזה אינו סודק את המיתוסים של הגבורה ואחוות הלוחמים – נהפוך הוא.

הנה דוגמא הממחישה למה אני מתכוון. בני מרשק היה קצין החינוך של חטיבת הראל בקרבות על ירושלים – ה"פוליטרוק" של הפלמ"ח, מורעל בכל רמ"ח איבריו ונשרף בלהט התשוקה למדינה יהודית. וכך מתאר קניוק:

"וכשכבר נשבר לנו התחת מכל הגעגועים [של בני מרשק למדינה] וחשבנו שבאמת צריך לעשות משהו בנדון ולהקים בשביל בני מדינה, כדי שירד מאיתנו, נתקלנו באיזה משלט, אני לא זוכר איזה, ובחור יפה תואר, שאת שמו שכחתי, הזדקף לרגע ונפגע ישירות מפגז מרגמה שלושה אינץ' שחתך אותו... וראינו איך הגוף נחלק לשני חלקים שנשרו לשני הצדדים שהיו לו לפני כן, כשהיה יפה תואר ולא נקניק אנושי מדמם כמו עתה".

בהמשך אותו הלילה שודרה ברדיו ההכרזה של בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית. אז מגיע למקום בני מרשק, נרגש עד כדי כך שכלל אינו שם לב לגופתו של אותו חייל אומלל. בעודו נואם באקסטזה לפני החיילים, "... אחד הבחורים דקלם [מתוך עייפות עצומה]: "האדם נולד למות / הפרה ללדת / אם עלית על עמוד / תצטרך לרדת". ובני מרשק צועק, "בני בליעל, בני נעוות המרדות, על מה אתם חושבים? זהו רגע היסטורי!".

תיאור אותנטי אחד כזה (והספר משופע בתיאורים כאלו) מעביר לכם טוב יותר מעשרה ספרי היסטוריה את אכזריות הקרב, את הלהט העצום להקים מדינה, ואת הפער המגוחך לפעמים שבין הפתוס האידיאולוגי לבין היותם של חיילי "מגש הכסף" ילדים שנדרשו להתבגר (ולעתים קרובות מדי גם למות) בטרם עת.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

בספרו המצוין "תש"ח" תיאר יורם קניוק (הוצאת ידיעות ספרים, 2010) את חוויותיו ממלחמת העצמאות, בה לחם בשורות הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. "אני לא הכרתי את הפלמ"ח בימי זוהרו בתחילת שנות הארבעים, כשחבריו עבדו בקיבוצים וגנבו מן הלולים ושרו שירים סביב המדורות והשתינו יחד כדי לכבות את האש. הפלמ"ח שאני הכרתי במלחמה כבר לא היה פלמ"ח. הוא היה גדודי לוחמים. הוא לא היה נחמד. הוא היה כלי גאוני ואכזרי, חכם ואמיץ וכועס, שיצא – בלי שידע את זה – להקים מדינה לעם ישראל" (עמוד 188), כתב.

קניוק וחבריו לחמו אז בכפר סריס, ובבית מחסיר, ובקסטל, ובנבי סמואל, ובקולוניה, ובהר ציון, ובסן סימון, ובעוד קרבות. "איך מסבירים היום לחיילים צעירים, שימותו במלחמות אחרות, עם ציוד ואימון, איך מסבירים להם מה זאת רוח הפלמ"ח? מה זאת רוח האדם. מה זה חזון. מה זה לחלום" (עמוד 61), שאל.

בקרב על הקסטל למשל, חילץ כוח מפקדים בפיקוד נחום אריאלי מספר טוראים ובהם קניוק. "סגנו של נחום מורה לנו לסגת וצועק: "הטוראים לסגת. המפקדים יחפו על הנסיגה!" הסלעים צעקו מכאב. חרובים נשרו. תאנים נפלו. את שמעון אלפסי, שצעק הטוראים לסגת המפקדים יחפו על הנסיגה, אני אזכור כל ימי" (עמוד 56). היתה זו קריאה מכוננת, שהמחישה, אולי, יותר מכל את אחריותם ומחויבותם של המפקדים לחייליהם והפכה לנורמה שלאורה התחנכו מפקדי צה"ל מאז המלחמה ועד עתה.

"אינני זוכר מתי יצאנו לטבח שנקרא בטעות הקרב במנזר סן סימון" (עמוד 143), כתב בהתייחס לקרב השני על המנזר שהקרב עליו היה לאחד מסמליה של המלחמה. "הסתערנו וירו עלינו בתותחים וברובים ובמכונות ירייה, והגעתי לבית שהיו בו תריסים ירוקים, סמוך למנזר סן סימון" (עמוד 143).

מהקרב עצמו, כתב, זכר בעיקר אימה שעטפה אותו וכיצד "רפול נפצע ועזרתי לו לשבת על כיסא, שכנראה עמד על שולחן, והוא המשיך לירות. מישהו צעק לו שיפסיק וייתן לחובש לטפל בו, והוא צעק ביבבת אהבה, אבל אני הורג את האויב!" (עמוד 144). הקרב היה קשה, וקניוק תיאר בו את הפחד, אי־הוודאות ועד כמה הכל היה תלוי על בלימה, אבל גם את הדוגמה האישית שהפגינו מפקדי הכוח, ובראשם "רעננה", הוא אליהו סלע, "שפיקד על הפעולה והיה המפקד הכי אמיץ והכי חכם שפגשתי מימי, רץ ונתן פקודות, וכולם הקשיבו לו" (עמוד 146). לאחר לחימה קשה, כתב, נסוגו לוחמי הכנופיות הערבים. "השתרר שקט. דדו הביט באויב הנסוג ואמר, זה היה אישון מול אישון, והם מצמצו ראשונים" (עמוד 147).

"ככה קרה לנו. הלכנו להביא יהודים בים וגמרנו מקימים מדינה בהרי ירושלים. טעות לומר שלחמנו על הקמת המדינה הזאת. שכן מנין ידענו איך מקימים מדינות? מישהו עשה את זה לפנינו? שטויות, מדינה עברית היתה תקיעה שנחטפה משופר של אחרים" (עמוד 14). אבל, "איכשהו בכוח הנס שהיה בעצם המעשה, הגיעה התקיעה ליעדה" (עמוד 15). גם כאשר "כבש הפלמ"ח את צפת (אני לא הייתי שם), רב העיר אמר שצפת ניצלה בזכות הנס והמעשים: המעשים היו התפילות והנס היה שהפלמ"ח הגיע. הוטל עלינו לחולל נסים. מדינה היתה מושג מעורפל ואפילו מגוחך" (עמוד 15).

במהלך מבצע אנ-פאר במלחמה (שהתרחש אמנם בחזית אחרת עם כוחות אחרים ובו לחמו חטיבות גבעתי והנגב בחזית הדרום כנגד הצבא המצרי), ביקרו ראש אג"ם יגאל ידין וסגן שר הביטחון ישראל גלילי את הכוחות הלוחמים. במהלך הביקור אמר גלילי ללוחמים: "השורות אצלכם דלילות מאד, אך הרוח ממלאת את הפרצות". רוח זו עולה גם מספרו של קניוק, שהוציא מתחת ידו ספר חזק שמטלטל את הקורא, ממחיש את מוראות המלחמה ומתאר היטב את קשיי הימים ההם, על הפחד, הגבורה ואת הנס שחוללו לוחמי הפלמ"ח, צה"ל והמחתרות כנגד כל הסיכויים, הוא מדינת ישראל.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•פרל
תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

מהו דגל ומהי מולדת?

את אורי פגשתי באימון בשבטה בשירות מילואים. יחד היינו בנגמש מפקדת סוללת תותחים, צפופה בציוד ואנשים. הוא בלט בשתיקתו, בנעליו ללא השרוכים, במבטו הכבוי, כמי שחיי לו בעולם משלו.

בדממת הלילה כשאנחנו לבד, הוא לפתע מתחיל לוחש את מילותיו. במלחמת יום כיפור, הייתי בקורס חובשים, משם שלחו אותי ישר לתאג"ד בחצר מוות, למרגלות הסוללה, ליד גשר הצליחה. אני זוכר את עצמי מסיר בגדי פצועים, בסכין יפני פורם שרוכי נעליים. מאז אני לא יכול לשרוך שרוכים. אני רואה את שורות המתים, ארוכות. רואה אותם חיים, ורגע אחר כך הם מתפוצצים מול עיניי. אנחנו מחלטים במי לטפל ובמי לא. אני שומע זעקות פצועים הממאנות להרפות, הם שבים אלי בלילות.

מה קרה אחר כך, שאלתי את אורי. הוא ממשיך במונוטוניות, ניסיתי ללמוד, ונטשתי, התחלתי לעבוד במספר עבודות, ומעולם לא הצלחתי להתמיד, התחתנתי והתגרשתי, יצאתי לארה"ב, להתרחק וגם שם לא הצלחתי, כעת חזרתי...

אני מניח, שאורי הלום קרב, שמעולם לא אובחן וטופל, המלחמה הותירה בנפשו שבר. הוא לא יודע אם יש קשר בין המלחמה, לעובדה שתמיד משתבשים אצלו דברים. כישלונות ותסכולים, בדידות וכאב, הם תמצית חייו. הסיפור של אורי מבטא עבורי יותר מכל, את טראומת כיפור ככאב מתמשך.

יורם קניוק לבטח היה מזדהה עם אורי, ועם מה שהסיפור שלו מייצג, כמי שהעיד על עצמו כפוסט טראומטי: "היתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכול ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה." (חיים על נייר זכוכית, 2003).

יורם קניוק לוקח את הפוסט טראומה לכתיבה סוערת וסוחפת, מבקש באמצעותה לאחות שברים. הוא משלב בספריו חלקי ביוגרפיה מהמלחמה. בחימו מלך ירושלים, המספר על פצוע קשה הגוסס במנזר בירושלים. בבא בימים, מתואר ג'מי המת, שאביו הצייר מצייר את פניו כאקט של פרידה מהבן, אמירה נוראית על אבות הקוברים את בניהם. בספריו הוא חג סביב המלחמה, מתאר את צלליה, משוחח עם המתים, אך במשך שנים הוא נמנע מלספר עליה, לתאר את הקופסה השחורה של חייו.

תש"ח הוא הקופסה השחורה של קניוק, הוא מוטל שנים בספריתי, חיפשתי עיתוי מתאים בכדי לצאת למסע למחוזות הכאב ועצבות המלחמה. האם בכך הוא מנסה להנחיל לנו אמירה שונה, לאופן בו אנחנו צרכים ליזכור את המתים והחיים, ואולי גם להביט אחרת למושגים, מולדת וארץ? לא בכדי הספר הזה בחר בדגל המדינה המאולתר בכריכה שלו, כהצבת סימן שאלה ולא קריאה למהות הסמלים בחיינו, לקלישאה שאנחנו מוכנים למות למען הדגל, ומהו בעצם דגל?

לקניוק, לקח שנים לכתוב את החוויה האישית שלו מאותו מלחמה, הספר הזה הוא מציאות המשולבת עם דמיון, זיכרונות שבורים, של אדם זקן, החוזר אחורה בזמן. הוא מבקר את אתוס הגבורה שבא לביטוי בשירים כמו, "הנה מוטלות גופתנו" (חיים גורי). קניוק מספר לנו באופן שונה ואחר על גופות מוטלות, מרוטשות ומסריחות, על מלחמות לא מוסריות, על העובדה שהוא עצמו הרג ילד קטן כנקמה. האם תש"ח הבועט במיתוס יפי הבלורית והתואר, ראוי לייצג את זיכרון תש"ח?

תש"ח ישיר וכואב, לא מנסה למצוא חן, הוא תיאור מצב נפשי של מלחמה כטראומה, המותירה שבר במי ששרד אותה, וכנבואה כואבת לעתיד ילדנו, שלבטח יחזרו למלחמות. קניוק הוא עבורי, סוג של נביא זעם, אוהב את המדינה וגם מאוכזב ממנה, שלא חושש לבטא את הביקורת שלו כלפיה.

קניוק מציג נקודת מבט אשית רגישה ועצובה, אירונית וצינית. הוא מתאר, אכזריות, פחדים, קהות חושים, כאוס, טמטום, גבורה ורצון פשוט לחיות, ולכן הספר הזה מתחבר לכנות. הוא מבטא בצורה נוגעת וכואבת, את טראומת תש"ח המושכחת, שהודחקה בכדי להמשיך את משימת הציונות.

תש"ח, לא מתיימר להיות עדות היסטורית, או ביוגרפיה, הוא סיפור אישי עם אמת פנימית משלו, שלעתים מכעיסה. הוא הצליח לרגש אותי בעצמת הכאב, והיו פעמים רבות שצחקתי בקול רם. בכך קניוק הצליח לחבר אותי למלחמת השחרור, באופן שונה מספרים אחרים שקראתי עד כה.

קניוק אומר לנו, למרות כל המחדלים, העליבות והכאב הקמנו מדינה, כנגד כל הסיכויים. מהו הכוח שעמד מאחורי כל זה, המעטים ששאגו, מפקדים מחפים, טירונים נסוגים. האם אנו ראויים למדינה?

הרגשתי בעצב ענק וחונק, כשקראתי את המלים המסיימות, הלקוחות מנבואה תנכית קדמונית: "בדמייך חיי" ועוד שעות שאלתי את עצמי, למה התכוון קניוק, האם לחיים, או לדם, ואולי לשניהם?

משפט עצוב לסיום

כעת יש מקום לקולו של קניוק, על רקע העובדה שטכס הדלקת המשאות הפך לזירת קרב פוליטית צינית ומכוערת, שלא מעניקה כבוד לזיכרון, לחיים ולמתים. מהו דגל, מהי מולדת ומהו זיכרון, אני שואל את עצמי בשעה שאני שומע את מירי רגב מתבכיינת ומנכסת לעצמה את טכס הזיכרון.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•רץ
תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

כמו בנעדרת מנחל צין ובנבלות ואולי בעוד ספרים שלא קראתי, גם כאן מפרק קניוק את מיתוס הפלמ"חניק יפה הבלורית והתואר, שמשלב, כמו שנאמר במקום אחר, את כוח הרוח עם כוח הכוח. מה זה מפרק - מקלף ודורס ורומס ובוטש ועושה ממנו נקבים נקבים חלולים חלולים. רק מה, מותר לו, הוא היה שם, בתופת של קרבות חטיבת הראל בדרך לירושלים ובעיר עצמה. זה לא ממואר רגיל, קשה להפריד בו את ההיסטוריה מן הבדיה וקניוק עצמו מציין לאורך הספר שהאירועים לא התרחשו בהכרח כפי שהם מתוארים. זה מובן בהחלט מכיוון שאלף - מדובר בסופר שכשרונו בבדיית עלילות ובית - עברו שישים שנה ולך תזכור. אבל אותי בכל זאת תפס סיפור אחד שבו, לא כמו במקומות אחרים שבהם הוא מסייג שאינו זוכר ואולי זה קרה במקום אחר או בצורה אחרת וכו', הוא מכביר בפרטים: על ניצול שואה, כנר בשם קורט, שהגיע לקריית ענבים כשכל רכושו מסתכם בתקליט של באך, והתחתן עם בת המקום ואחרי זמן קצר נסע לכפר עציון ונהרג בטבח האיום יום לפני הקמת המדינה ונקבר בבית העלמין של קרית ענבים. ומכיוון שכבר שנה וחצי אני תושב כפר עציון, וקראתי מעט על הקרבות באזור במלחמת העצמאות, אמרתי (בלב, כמובן שבלב) לקניוק : שמע, כאן אתה קצת מגזים עם הבדיות ועם הערבוב בין זיכרון והמצאה, כי את חללי גוש עציון קברו בהר הרצל בסוף 1949, שנה וחצי אחרי שנפלו, ונראה לי מאוד לא סביר שאותו ניצול שואה זוהה ונקבר בקרית ענבים, ומלבד זאת, בספר גוש עציון במלחמתו - התנ"ך של קרבות מלחמת העצמאות בגוש עציון, לא מופיע ברשימת החללים של הקרב האחרון השם קורט (קניוק כותב שלא זכר את שם משפחתו של האיש) לא יודע... אולי ברדיפה הנוקדנית, אולי קטנונית הזו, אחרי תשובה לשאלה היה או לא היה, פספסתי משהו בספר, אבל מה לעשות, אני אוהב סדר. אז יורם, אם אתה רוצה להמציא ולטוות עלילות - תפאדל, כתוב פרוזה, ואם אתה מבקש לכתוב ממואר - בבקשה השתדל להיצמד לעובדות ככל האפשר וככל שהזיכרון המתעתע ממרחק שישה עשורים מאפשר לך, אבל אל תערבב! זה כלאיים וזה שעטנז וזה בלבל את דעתי וגרם לי להפסיק לקרוא ולהכניס את הסימניה בין עמוד 134 לעמוד 135 ולנבור בספר עב הכרס גוש עציון במלחמתו כדי למצוא טעויות והפרכות, וזו, כנראה, לא הייתה כוונת הסופר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•בועז
תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

יש לא מעט סופרים ומשוררים שכתבו כדי להעצים את המיתוס של הפלמ"ח, ויש גם את אלו שניסו לנפץ אותו, אבל קניוק הוא הסופר הראשון שאני קורא שמנסה להפוך את הפלמ"ח למשהו שאפשר לגעת ולמשש אותו, לאוסף של לוחמים, רובם אלמוניים, שמצאו את עצמם בסיטואציה שכפתה עליהם להיות אמיצים, להתייצב שוב ושוב בפני המוות, ובסופו של דבר להקריב את חייהם למען הקמת המדינה.
"הוא היה נועז, שקט ולחם כמו שאמרו שלחמו הפרשים הפולנים, מה שנקרא אחרי שנים "חשופים בצריח" אלא שלא היה אז צריח להיות חשוף בו. זה היה ב1948, עת מסע הצלב של הילדים."
במהלך הקריאה הרגשתי שקניוק מעניק לי ולכל קוראי הספר מתנה נדירה. דרך חוויותיו האישיות, החלומות, הפנטזיות המיניות של מתבגר מיוסר, אנחנו עוברים אתו מסע לתוך התופת הזו שנקראת מלחמת השחרור, לתוך הקרבות העקובים מדם לשחרור ירושלים, שבהם הוא ראה את מרבית חברים הטובים נהרגים. איך בכלל ממשיכים לחיות כשכל כך הרבה אנשים מתו לידך, כשכל כך הרבה פעמים ניצלת במזל, כשהמוות מולך בזיכרונותיך ובחלומותיך ולא נותן מנוח.
קניוק מתעסק הרבה בזיכרון, ולמעשה טוען שהוא לא מתחייב כי מה שהוא מספר ארע באמת, כי הזיכרון מתעתע בנו, ואירועים שעברנו במקום אחד מתערבבים עם מקום אחר. במקרים מסוימים הוא אף מתאר איזה אירוע ואחר כך מעמת את הזיכרון שלו עם הזיכרונות של חבריו, שבאופן לא מפתיע זוכרים משהו קצת שונה.
אהבתי מאד את היכולת של קניוק להתמודד עם המציאות הכל כך מורכבת של הקמת המדינה. הוא ממשיך לראות בלוחמם הערבים בני אדם עם זכויות, למרות המראות המזעזעים של הגוויות המושחתות של חבריו. הוא ממשיך להאמין בצדק ומוסר תוך כדי לחימה בלתי פוסקת, ונאלץ לצפות בחבריו מאבדים לפעמים צלם אנוש, כשהעייפות וחוסר המזון והמים, ובעיקר האכזריות של האויב, מעבירים אותם על דעתם. עבור מי שמאמין שהמציאות היא לא שחור ולבן, היא לא הטובים נגד הרעים, אלא בני אדם נגד בני אדם, הספר הזה מעצים את המיתוס של הפלמ"ח יותר מכל ספר אחר שקראתי, ומהווה שיעור מאלף וחשוב בהיסטוריה של מלחמת השחרור, למרות כל הציניות, הבוטות והמרירות שצצות פה ושם בין השורות, ומבטאות יותר מהכול אכזבה עמוקה מהדרך שבה המדינה שלנו בחרה לפסוע.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עמיר
תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

שבוע עבר מאז שסיימתי את הספר ורק היום התיישבתי לכתוב עליו. האמת היא שלא הייתי בטוח שאני מסוגל לכתוב על הספר הקשה הזה, אבל הרגשתי שאין לי ברירה, שאני חייב להגדיר לעצמי מה אני חש כלפיו, אז זה מה שיצא. ראשית, עלי לציין שזה הספר הראשון של יורם קניוק שאני קורא, כך שהגעתי אל הספר בלי ציפיות מיוחדות. קניוק מגולל את סיפורו שלו על מלחמת העצמאות, סיפור סובייקטיבי עד מאוד, הייתי אומר אפילו, תודעתי. כל הסיפור מתחולל בתוך תוכו של יורם עד שהוא עצמו מעיד שאין הוא יודע מה באמת היה ומה לא. הזיכרון של קניוק, כמו של כולנו, מתעתע בו. פעמים בזמנים, פעמים באנשים, ופעמים אפילו בעצם קיום המאורע, שכן מאורעות שאולי אחרים סיפרו לו עם הזמן השתקעו כאילו הוא חווה את הדברים. כל התיאורים שבספר מתרכזים לשנה אחת, 1947-48, השנה שבה קניוק לחם בפלמ"ח, אך אל תצפו לסיפור מובנה, עם התחלה אמצע וסוף. הסיפור הוא מקוטע, אסוציאטיבי, כאוטי, מדלג ונע ברצף זמן לא לינארי בעליל, ברצף זמן הכרתי, טבעי, כראוי לה לתודעה של אדם שמנסה לדלות מזיכרונו אירועים צורבים שחווה לפני למעלה מששים שנה. כראוי להם לזוועות המלחמה הנשכחת ההיא, המסופרת ביובש מתכתי מבעית, אירוני, וכואב.

עד כאן למבנה הספרותי. על עצם הסיפור ו'העלילה' אין טעם להרחיב, צריך לקרוא ולחוות את הדברים. כאן אני מרגיש שמוטב להתמקד באווירה של הסיפור, וזה לא קל. קניוק מספר את סיפורו הוא, ודי מצליח להבהיר לקורא שבעצם לא היה לו מושג מה בדיוק הוא עשה שם. לא היה לו מושג למה החליטו פתאום להקים מדינה במרחב הנוכחי. לא היה לו מושג למה בני מרשק צועק בקול רם כל כך, ולא היה לו מושג למה הוא מכולם נשאר חי. יש המאשימים את קניוק בפוסט-ציונות בעקבות הספר, שהרי מתוך הדברים ניתן לשמוע שאם היום הוא היה צריך לעשות זאת, הוא היה מהסס. אני מבין מניין זה מגיע אך אני כשלעצמי, לא מדרג אחרים בציונות. נכון, זה ספר קשה, נוקב, אבל לא כל דבר נוקב הוא פוסט ציוני. מותר לשאול שאלות, מותר לתהות, מותר לבקר, אבל אסור, אסור לשכוח למה ועל מה. גם אם קניוק לא כותב את התשובות, ומשאיר את הקורא עם סימן שאלה, לדעתי אפשר לדלות אותם מבין הסיפורים, גם אם הוא עצמו אינו מודה בזה, כמו המפגש שלו עם ניצולי השואה והלחימה לצד פרטיזנים שזה עתה חזרו מהשאול, ובפרט מילות הסיום של הספר:
"לא מכבר, כאשר אני שבע ימים ואחרי מחלה קשה, ביקשו ממני לדבר אל תלמידים צעירים על המלחמה. הם היו צעירים ויפים ושמעו אותי בשקט יחסי, ונראו רכי מראה, והיו להם אצעדות ועגילים וקעקועים, ודיברתי, ולפני שהלכתי משם, עמדתי בכניסה לבית הספר ואמרתי להם בלבי, בעצב, בדמייך חיי!".

לפני 14 שנים•
★★★★★
•יוסף
תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

וואו!***

אפשר לומר של-תש"ח הגעתי נטולת צפיות. אולי אפילו עם צפיות לאכזבה. מהתנסות יחידנית שלי עם ספריו של קניוק -הוא לא התחבב עלי בעליל. הכתיבה "המסורבלת" (כפי שכיניתי אותה עד היום), לא נעמה לי בסיפורו היומרני מעט, "חימו מלך ירושלים" ואפשר לומר שפתחתי את עמודו הראשון של הספר קצת במרמור.

אז זהו, בעמוד השני קניוק כבר קנה אותי לגמרי.
הספר נפתח בציטוט מספר יחזקאל: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי."
אני לא יודעת למה זה נחשב היום, נורמטיבי, רגשני, צדקני או מי יודע מה...אבל הציטוטים מהנביאים שובים אותי לגמרי. מרעידים אותי.
במיוחד שאם מצרפים לוגית את המילה תש"ח לפסוק הנ"ל... לא צריך להיות חכם גדול כבר בשביל להבין את הכאב הזה שבהקשר הפסוק...ואת האמת הזאת שאי אפשר לברוח ממנה.

שמעתי שמועות כאלו ואחרות שקניוק ניסה להוכיח את המלחמה האמיתית שהייתה שם. זאת השונה במהותה ממה שמנסים לזכור.- שטויות. קניוק מספר מזיכרונותיו "שקר שבא מחיפוש אחרי אמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת",הוא כותב. לא הכל פוליטיקה. לא הכל...לא בעיני.
הדילמות המוסריות שהספר מעלה הן בעיני השגרה של מדינתנו...כמו סלע גדול ושחור שרובץ בקשיחות על האדמה וסביבו קרני אור. צדק סובייקטיבי שלא שווה כלום ושווה את הכל.
***
בזמן קריאת הספר ביקרתי בכמה אתרים בעקבות חטיבת הראל של הפלמ"ח במלחמת העצמאות. לאו דווקא בעקבותיו של קניוק, אלא בעקבותיו של סבי ז"ל שהשתתף באותן הקרבות בדיוק.
הגענו לקסטל,הנצחתו של אחד הקרבות העקובים מדם. היתה שם כיתה של ילדים ערבים. צריך להוסיף משהו? כל אחד בוודאי מוסיף לעצמו...וכל יהודי חיי עם זה אחרת. אבל הוא חיי.
***
הפתיחה של הספר שנגעה רבות לשואה ("הקמנו מדינה למתים שלא יחיו בה") והמעגליות הזאת שתמיד חוזרת בסוף לנקודות דומות הייתה כה אקטואלית עבורי. חיילים, ניצולי שואה, ערבים, אלו הגיבורים ואלו שאינם גיבורים. והספר הזה כל כך ריגש אותי בכל מובן...פשוט ספר טוב. אמיתי ונכון.

מומלץ מאוד!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תום
תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

"היינו חיילים מושתנים וכאלה גם נשארנו" בשפה בוטה, צינית, מצחיקה שוטח קניוק את זיכרונותיו מקרבות תש"ח. זהו ספר אישי ואנושי אך גם יוצא מהאישי אל הציבורי. אל החיילים הצעירים של המלחמה ההיא. מלחמת העצמאות שלא נגמרה. חיילים שרובם נותרו אלמונים, גלמודים. מתו במיתות משונות ומזוויעות. קניוק ששרד בזכות אלת המזל מלא בתחושות אשמה ותהייה לגבי טיב הלחימה והצורך בה. הוא מעיד על עצמו:" הייתי כסיל שהלך להיות בן-חיל ולהכות באויב." הוא מקונן על השתתפותו בקרבות חסרות תוחלת. בקרבות שצוירו כקרבות גבורה אך היו מלאות בנערים שכמו נקלעו בלי כוונה לקרב שחלקם לא הבין את פשרו. ממרומי גילו הוא משקיף על הקרבות ועל דמותו כצעיר חדור מוטיבציה במעט בוז. ותוהה האם השאיפה להיות עם עם מדינה משלו היא שאיפה הגיונית ומוסרית לעם היהודי שכל מה שידע הוא נדודים.

"ומה, דווקא אנחנו מכל העמים שלא עלה בדעתם לברוח ממולדותיהם אלפים שנה, נהיה לפתע עם שיאהב ארץ משלו ואינה משלו ויקים בה מדינה? הרי אנחנו עם של מזוודות, של שוטטות, של געגועים למקום שלא היינו בו בעולם"

הספר מורכב מזיכרונות אסוציאטיביים ללא ציר זמן מובנה שכולם סובבים סביב חייו הצעירים של קניוק. לפני ובמהלך מלחמת העצמאות. מצאתי עצמי לא מסכימה עם המסקנות של קניוק בנחיצות המדינה, בתפיסתו אותה. אך כיצד אוכל לשפוט אותו. אני, הקטנה שלא לחמתי בשום מלחמה או קרב. שלא ראיתי את זוועות המלחמה והלם וטירוף הקרב ונפילת רעיי בקרב.

קניוק גם מציין שסיפוריו הן בבחינת זיכרונות מוגבלים. מוטלים בספק. בחלקם אינו בטוח בטיב הזיכרון. האם אכן התרחש האירוע או פרי דמיונו? "ומהו זיכרון? זיכרון הוא מה שאני כותב שהוא זיכרון" חלקם אכן מזוויעים ומגוחכים מכדי להישמע אמתיים. אבל אווירת הריק האובדן הכאב והטראומה שיש בהם ודאי אמיתית.

הספר משופע בזיכרונות מזוויעים, אכזריים אך באותו הפרק שוכנים יחדיו המזוויע והמצחיק. ההגיוני והגרוטסקי. לסיכום נהניתי מהקריאה. צחקתי מדף אחד ויצאתי מזועזעת מהבא אחריו. לא הסכמתי להרבה מתפיסותיו של קניוק אך נפעמתי מכישרונו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Ayeletjon
תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם על אנשי תש"ח. נכון, הספר נכתב בידי אדם מבוגר מאד, במדינה צינית ששוחטת היום את כל גיבוריה, יורקת על סמליה ומבזה את עצמה. אבל למרות הכל - זהו ספר נהדר, שנכתב ביד אמן. קניוק מספק את סיפורו של האיש הקטן בשורה השלישית. לא הגיבור הגדול אלא המבוהל הגדול. מי שהארועים סחפו אותו, וכפי הנראה הרבה שנים נשא את הצלקות בנפשו. היהודי הקטן שניסו בכח להגדיל אותו לדמות הירואית של צבר קשוח עם סכין בין השיניים. הפער הזה הוא אולי הפצע הגדול ביותר שנשאר פעור בנפשו של קניוק.
יש בספר חזרה על דברים שנכתבו כבר ביהודי האחרון ובנבלות ועיטים. אבל עדיין עוצמתם גדולה. עדיין תחושת האבדון של האיש הפשוט שהוכרח להיות סמל לעוצמה זועקת מכל דף.
אם יש היום דרך ללמד את התקופה ההיא - דרכו של קניוק היא אחת המועדפות עלי.
לעניות דעתי - ספר חובה בכל בית המגדיר עצמו ציוני.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•עומר ציוני
דירוג
5.0
לפני 8 שנים

“מהו דגל ומהי מולדת? את אורי פגשתי באימון בשבטה בשירות מילואים. יחד היינו בנגמש מפקדת סוללת תותחי”