ביקורת ספרותית על הנער בפיג'מת הפסים מאת ג'ון בוין
ספר טוב

---

הרגשתי צורך לכתוב כמה מילים על השואה. איכשהו נפלתי על הספר הזה. כך שהסקירה לא תהיה עליו ספציפית, אלא על כל הנושא בכללות.

אחד מקרובי המשפחה שלי מתנדב בארגון וולנטרי גדול, שכולכם וודאי מכירים אותו. זה ארגון שבעיקר משאיל ציוד רפואי לזקוקים לו, ומפאת הצורך הגדול בציוד רפואי, היוקר של ציוד כזה וותיקותו של הארגון – יש לו המון סניפים, מדורים, מחלקות וראשי צוות.
ראש הצוות של הקרוב שלי היא אישה גרמנייה, לצורך העניין נקרא לה אירנה. אירנה הגיעה לארץ לפני הרבה שנים, ועובדת בכמה וכמה מקומות בהתנדבות מלאה, כדי לכפר על פשעי השואה של עמה.
אירנה היא יקית אמיתית. היא לא עושה חיים קלים לאנשים תחתיה, ודורשת מהם לקבל את הבאים בנימוס ובסבלנות לא ישראליים בעליל. חשוב לציין שהיא נוהגת כך בעצמה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

היום נזכרתי באירנה. צפיתי בסרט "הנחשול" ובעוד הרבה צילומים מהמחנות, משחרור בוכנוולד, מחיסול גטאות וכדומה. חלקם מזעזעים במיוחד. ופתאום חשבתי על הצד השני של השואה.
הצד הגרמני. המייסר. המתעלל. הרוצח לשם הרציחה.

בעשר בבוקר נשמעה הצפירה, ואני תהיתי מה אירנה עושה עכשיו. אני מניחה שהיא עומדת. מה היא באמת מרגישה? בתוך הלב היא באמת מתביישת? מתחרטת?
מה גורם לה לרצות לכפר על פשעים שאינם באחריותה?

"לכפר על פשעי השואה."
אפשר בכלל לכפר על דבר כזה? האם אירנה מאמינה במה שהיא עושה? היא מרגישה שבאמת הפעולות הללו שלה יכולות לטשטש את כל הזוועות שסבא שלה, שכניו, חבריו, רוב מכריו עשו ליהודים?

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

כשאני חושבת על הצד השני של השואה, זה גורם לי לחשוב על ברונו, גיבור הספר הזה. ילד בן שמונה, בן של מפקד נאצי בכיר, שחי בבועה ורודה ואין לו מושג מה קורה סביבו. כשהוא מקבל מושג, זה קצת מאוחר מידי.
חשבתי על סבתא של ברונו, אמו של המפקד, שלא מרוצה מהמצב אבל אין לה הרבה מה לעשות נגד זה, כי המשפחה מאיימת עליה שתשתוק.
על אמא של ברונו, שנעשית חולה כשמתברר לה במקרה מה מקור הריח הנוראי הבוקע מהארובות.

*ספוילר*
גילוי נאות: על הספר רפרפתי. את הסרט ראיתי כמה וכמה פעמים. ותמיד בסופו אני לא יודעת מה להרגיש. ברונו מת בתאי הגזים, כשהוא מחזיק ידיים עם שמול, החבר היהודי שלו. זה סוף טראגי לצופים שמתחברים בקלות לברונו המקסים. (אסא באטרפילד מגלם אותו היטב. תמיד קל להתחבר לדמויות שהוא משחק בסרטים) ואחרי שניה אנחנו קולטים שבעצם הסרט / הספר הזה גורם לנו לרחם על ילדו של מפקד נאצי. הוא לוקח את הלב שלנו אל ברונו, הרבה יותר מאשר אל שמול.
*סוף ספוילר*

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

עד היום אני לא יודעת מה להחליט לגבי העניין הזה.
בכלל מעצבן אותי שסרטים גורמים לי להרגיש דברים שבבחירה מודעת אולי לא הייתי מרגישה.
כמו למשל בסרט "הנפילה." זה סרט גרמני דוקומנטרי, המתעד – נראה לי שבדיוק גרמני אופייני – את הימים האחרונים בבונקר של היטלר.
גם שם היתה לי בעיה מה להרגיש.
ליוזף גבלס היו שישה ילדים מקסימים, יפים, בלונדיניים ומתוקים, ואשתו רצחה אותם לפני שהתאבדה בעצמה. כי "הם טובים מכדי לחיות בעולם בלי היטלר."
מצאתי את עצמי מרחמת על הילדים האלה. ואחרי שניה התעצבנתי – למה את מבזבזת את הרחמים שלך על ילדים גרמניים?
מצד שלישי, הילדים לא אשמים שאבא שלהם תרם לרצח מיליוני יהודים.

כמה סצנות אחרי קיבלתי תשובה.
היטלר יושב בארוחת צהריים מצומצמת עם כמה מהמקורבים אליו, ואומר, במילים שאני מניחה שהם ציטוט מדויק או קרוב מאד למקור:
"החיים לא סולחים לחולשה. מה שנהוג לקרוא אנושיות זה קשקוש דתי. חמלה היא חטא נצחי. להרגיש חמלה לחלש זו בגידה בטבע. מעולם לא הרגשתי חמלה."

אם זה המצב, לא אכפת לי לבזבז רחמים על הילדים האלה. כי יש לי מאגר עצום מהחטא הנצחי הזה. אני גאה בעובדה שאני מסוגלת להרגיש חמלה. שאני אנושית. שאני יהודייה.
שלושה דברים שהיטלר לעולם לא ישיג.


- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -


ועדיין יש לי בעיה.
שמעתם פעם על הרופא שהציל את היטלר ממוות, כשהיה בן שנה?
אני מניחה שרובכם שמעתם חלק מהסיפור: אדולף הקטן חלה ונטה למות, ורופא אחד הציל אותו. חבל.
ויום אחד שמעתי את הסיפור במלואו.
זה קרה בשבת, השעות הקריטיות הללו שאדולף התנדנד בין חיים למוות. וקרובי משפחתו דפקו אצל רופא יהודי. אני לא לגמרי זוכרת את הפרטים, אבל מבחינה הלכתית הרופא הזה לא היה חייב ללכת. היתה להורים אפשרות לקרוא לרופא אחר, והוא לא היה חייב לחלל שבת (כנראה שהיה מדובר במרחק נסיעה או משהו. מתקשה להיזכר).

בני משפחתו של הרופא ביקשו שלא ילך. שלא יחלל שבת במקום שלא חייבים, והרופא גער בהם: איפה האנושיות שלכם? תינוק נוטה למות, ואני יכול להציל אותו. פיקוח נפש. אז מה אם מישהו אחר יכול לעשות את זה.
והוא הלך והציל אותו. וקיבל מההורים תמונה של התינוק, עם השם מאחורה. (כי לא רצה לקבל כסף עבור עבודה בשבת.)
אני תוהה מה הרופא הזה הרגיש כעבור כמה שנים, כשזיהה בעיתונים את התינוק מהתמונה מדבר נגד עמו של האיש שנתן לו חיים במתנה.

אז כנראה שבכל אופן, רחמים ואנושיות זה דבר מסובך ומפותל, שאין לו תשובה חד משמעית. כנראה שבשורה התחתונה, במאגר החמלה שברשותי אשתמש קודם כל עבור בני עמי. כשאגמור לרחם על כולם, ויהיה לי זמן פנוי, ארחם קצת על ברונו וילדי משפחת גבלס.

» ביקורות נוספות של קריקטורה
» ביקורות נוספות על הנער בפיג'מת הפסים