עשוי נפלא וחכם, מצליח להיכנס לראש של ילד בצורה מעולה וכואבת להחריד. הסיפור לא קל אבל ישנה תמימות יפה שמטשטשת את הכאב הגדול והכמעט ידוע מראש. ממליצה בחום.

וואו איזה ספר קראתי אותו ביומים, אין לי מילים לתאר את הספר הזה פשוט מדהים, הספר מספר על ילד בשם ברונו שעובר לגור ליד מחנה ההשמדה ושם פוגש את שמואל ילד יהודי שניי' הילדים בתחברים ונהפכים חברים, למרות שהם לא נפגשו ממש, רק מאחורי גדר התייל שמפרידה בניהם, הספר מסופר מנקודת מבטו של ברונו ילד בן תשע, מומלץ בחום לא רק לילדים

מכירים את זה שמרוב שמשהו עד כדי כך טוב אתה מפחד לתאר אותו כדי שהמילים לא יהרסו? זה בדיוק מה שקרה לי עם "הנער בפיג'מת הפסים".
סיימתי את הספר לפני שבוע ואני עדיין מוצאת את עצמי חושבת עליו. הוא השאיר עליי כזה רושם עצום ,שקשה לתאר אותו במילים.הרגשתי כ"כ טעונה רגשית אחרי שקראתי אותו ודווקא בגלל השפה הילדותית והתמימות העצומה שגובלת בניתוק מהמציאות. אולי דווקא בגלל זה מבוגרים יכולים למצוא את עצמם נשבים בקסמו של הספר אפילו יותר מילדים שהם כביכול הקהל אליו מיועד הספר ,בגלל כל התכנים החבויים בו, שמסתתרים מעבר למילים הפשוטות .

קשה,חזק ויותר מכל - ספר חובה . מבליט עוד יותר את הצביעות הגרמנית - בבית של ברונו מחנכים אותו להיות מנומס ומחונך.אסור להיכנס לדברים של אמא ואבא .כשהוא אומר שהוא שונא היסטוריה אימו מזכירה לו מייד שאסור לו לומר שונא.אסור לומר שונא - אבל אח"כ ללכת לצד השני של הגדר ולירות ביהודים זה לגיטימי לגמרי. הספר עוזר להבין שבעצם אין שום הבדל פיזיולוגי בין גרמנים ליהודים ובין בני אדם בכלל, כמו שהתורה הנאצית הייתה בטוחה. בסופו של דבר, כשברונו לבש את פיג'מת הפסים אף אחד לא הבדיל ואיש לא חשב,אפילו לרגע ,כי הוא נער גרמני בנו של המפקד הבכיר ,איש לא הדביל בין גרמני ליהודי, בין "עליון" ל"נחות". זה רק מחזק את זה שכולנו בני האדם בדיוק אותו הדבר (לא שחלילה אי פעם הטלתי בכך ספק) - דבר שהנאצים לא הצליחו להודות בו - והתורה הנאצית היא התורה הכי חסרת ביסוס ומלאת בורות שהייתה אי פעם . אני חושבת שהסופר ממש הצליח להיכנס לראש של הילד והרגשתי כאילו שילד בן תשע מספר לי את הכל . התמימות של ברונו ,כ"כ מצמררת, ומעוררת מחשבה ואני ראיתי בה מעין ביקורת על שאר העולם - שהכל היה מתחת לאף שלו אך בכל זאת בחר להתעלם.

הרגשתי צורך לכתוב כמה מילים על השואה. איכשהו נפלתי על הספר הזה. כך שהסקירה לא תהיה עליו ספציפית, אלא על כל הנושא בכללות.

אחד מקרובי המשפחה שלי מתנדב בארגון וולנטרי גדול, שכולכם וודאי מכירים אותו. זה ארגון שבעיקר משאיל ציוד רפואי לזקוקים לו, ומפאת הצורך הגדול בציוד רפואי, היוקר של ציוד כזה וותיקותו של הארגון – יש לו המון סניפים, מדורים, מחלקות וראשי צוות.
ראש הצוות של הקרוב שלי היא אישה גרמנייה, לצורך העניין נקרא לה אירנה. אירנה הגיעה לארץ לפני הרבה שנים, ועובדת בכמה וכמה מקומות בהתנדבות מלאה, כדי לכפר על פשעי השואה של עמה.
אירנה היא יקית אמיתית. היא לא עושה חיים קלים לאנשים תחתיה, ודורשת מהם לקבל את הבאים בנימוס ובסבלנות לא ישראליים בעליל. חשוב לציין שהיא נוהגת כך בעצמה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

היום נזכרתי באירנה. צפיתי בסרט "הנחשול" ובעוד הרבה צילומים מהמחנות, משחרור בוכנוולד, מחיסול גטאות וכדומה. חלקם מזעזעים במיוחד. ופתאום חשבתי על הצד השני של השואה.
הצד הגרמני. המייסר. המתעלל. הרוצח לשם הרציחה.

בעשר בבוקר נשמעה הצפירה, ואני תהיתי מה אירנה עושה עכשיו. אני מניחה שהיא עומדת. מה היא באמת מרגישה? בתוך הלב היא באמת מתביישת? מתחרטת?
מה גורם לה לרצות לכפר על פשעים שאינם באחריותה?

"לכפר על פשעי השואה."
אפשר בכלל לכפר על דבר כזה? האם אירנה מאמינה במה שהיא עושה? היא מרגישה שבאמת הפעולות הללו שלה יכולות לטשטש את כל הזוועות שסבא שלה, שכניו, חבריו, רוב מכריו עשו ליהודים?

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

כשאני חושבת על הצד השני של השואה, זה גורם לי לחשוב על ברונו, גיבור הספר הזה. ילד בן שמונה, בן של מפקד נאצי בכיר, שחי בבועה ורודה ואין לו מושג מה קורה סביבו. כשהוא מקבל מושג, זה קצת מאוחר מידי.
חשבתי על סבתא של ברונו, אמו של המפקד, שלא מרוצה מהמצב אבל אין לה הרבה מה לעשות נגד זה, כי המשפחה מאיימת עליה שתשתוק.
על אמא של ברונו, שנעשית חולה כשמתברר לה במקרה מה מקור הריח הנוראי הבוקע מהארובות.

ספוילר
גילוי נאות: על הספר רפרפתי. את הסרט ראיתי כמה וכמה פעמים. ותמיד בסופו אני לא יודעת מה להרגיש. ברונו מת בתאי הגזים, כשהוא מחזיק ידיים עם שמול, החבר היהודי שלו. זה סוף טראגי לצופים שמתחברים בקלות לברונו המקסים. (אסא באטרפילד מגלם אותו היטב. תמיד קל להתחבר לדמויות שהוא משחק בסרטים) ואחרי שניה אנחנו קולטים שבעצם הסרט / הספר הזה גורם לנו לרחם על ילדו של מפקד נאצי. הוא לוקח את הלב שלנו אל ברונו, הרבה יותר מאשר אל שמול.
סוף ספוילר

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

עד היום אני לא יודעת מה להחליט לגבי העניין הזה.
בכלל מעצבן אותי שסרטים גורמים לי להרגיש דברים שבבחירה מודעת אולי לא הייתי מרגישה.
כמו למשל בסרט "הנפילה." זה סרט גרמני דוקומנטרי, המתעד – נראה לי שבדיוק גרמני אופייני – את הימים האחרונים בבונקר של היטלר.
גם שם היתה לי בעיה מה להרגיש.
ליוזף גבלס היו שישה ילדים מקסימים, יפים, בלונדיניים ומתוקים, ואשתו רצחה אותם לפני שהתאבדה בעצמה. כי "הם טובים מכדי לחיות בעולם בלי היטלר."
מצאתי את עצמי מרחמת על הילדים האלה. ואחרי שניה התעצבנתי – למה את מבזבזת את הרחמים שלך על ילדים גרמניים?
מצד שלישי, הילדים לא אשמים שאבא שלהם תרם לרצח מיליוני יהודים.

כמה סצנות אחרי קיבלתי תשובה.
היטלר יושב בארוחת צהריים מצומצמת עם כמה מהמקורבים אליו, ואומר, במילים שאני מניחה שהם ציטוט מדויק או קרוב מאד למקור:
"החיים לא סולחים לחולשה. מה שנהוג לקרוא אנושיות זה קשקוש דתי. חמלה היא חטא נצחי. להרגיש חמלה לחלש זו בגידה בטבע. מעולם לא הרגשתי חמלה."

אם זה המצב, לא אכפת לי לבזבז רחמים על הילדים האלה. כי יש לי מאגר עצום מהחטא הנצחי הזה. אני גאה בעובדה שאני מסוגלת להרגיש חמלה. שאני אנושית. שאני יהודייה.
שלושה דברים שהיטלר לעולם לא ישיג.


- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -


ועדיין יש לי בעיה.
שמעתם פעם על הרופא שהציל את היטלר ממוות, כשהיה בן שנה?
אני מניחה שרובכם שמעתם חלק מהסיפור: אדולף הקטן חלה ונטה למות, ורופא אחד הציל אותו. חבל.
ויום אחד שמעתי את הסיפור במלואו.
זה קרה בשבת, השעות הקריטיות הללו שאדולף התנדנד בין חיים למוות. וקרובי משפחתו דפקו אצל רופא יהודי. אני לא לגמרי זוכרת את הפרטים, אבל מבחינה הלכתית הרופא הזה לא היה חייב ללכת. היתה להורים אפשרות לקרוא לרופא אחר, והוא לא היה חייב לחלל שבת (כנראה שהיה מדובר במרחק נסיעה או משהו. מתקשה להיזכר).

בני משפחתו של הרופא ביקשו שלא ילך. שלא יחלל שבת במקום שלא חייבים, והרופא גער בהם: איפה האנושיות שלכם? תינוק נוטה למות, ואני יכול להציל אותו. פיקוח נפש. אז מה אם מישהו אחר יכול לעשות את זה.
והוא הלך והציל אותו. וקיבל מההורים תמונה של התינוק, עם השם מאחורה. (כי לא רצה לקבל כסף עבור עבודה בשבת.)
אני תוהה מה הרופא הזה הרגיש כעבור כמה שנים, כשזיהה בעיתונים את התינוק מהתמונה מדבר נגד עמו של האיש שנתן לו חיים במתנה.

אז כנראה שבכל אופן, רחמים ואנושיות זה דבר מסובך ומפותל, שאין לו תשובה חד משמעית. כנראה שבשורה התחתונה, במאגר החמלה שברשותי אשתמש קודם כל עבור בני עמי. כשאגמור לרחם על כולם, ויהיה לי זמן פנוי, ארחם קצת על ברונו וילדי משפחת גבלס.

אביו של ברונו הוא קצין אס.אס. נאצי המקודם לתפקיד
מפקד מחנה עבודה והשמדה, לשם עוברים הוא ובני
משפחתו.
הם מתכוונים לחיות חיים נורמליים ככל משפחה.
אך את האמת אף אחד מהם לא יודע לא אשתו, לא
שני ילדיו. הבית בו גרים משמש גם כמפקדת המחנה.
בבית חי גם העוזר של מפקד המחנה קצין צעיר
שבמהותו גלום הנאצי הקלאסי הרומס והאכזר
וגם אסיר יהודי שהיה בעברו רופא והיום כאסיר
כעובד כפיה במחנה משמש כשרת עושה כל עבודה.
אך את המציאות בה הם חיים אי אפשר להסתיר לנצח
אט אט המציאות טופחת בפניהם.
ברונו נער סקרן וחקרן ומתקשה להשאר בתחומי הבית
ודווקא נמשך למקומות בהם אוסרים עליו להיות.
מחלונו ראה את עובדי הכפייה הלובשים פז'מות פסים
אומרים לו שזוהי חווה ואנשים אלו הם איכרים.
אבל את החלון חסמו.
אימו של ברונו מריחה את ריח העשן המיתמר מארובות
המחנה, ותשובתו של קצין האס.אס מערערת את עולמה,
היא מבינה לאיזו מציאות זוועתית נקלעה עוברת
התמוטטות עצבים שלאחריה איבדה את שמחת החיים
ואינה מוכנה להשאר שם עם 2 ילדיה, זה גם מעלה בה
תהיות לגבי האיש לו נישאה איך יכול לקבל
תפקיד כה אכזר.
מאחורי הבית יש מחסן מלא צמיגים וכשברונו רוצה
להכין נדנדה מאחד הצמיגים הקצין הגרמני הצעיר נובח
פקודה לעבר האסיר היהודי המבוגר שרץ וסוחב את הגלגל
לנדנדה. ברונו נופל מהנדנדה ונפצע והאסיר היהודי שעושה
את כל העבודת השחורות בבית מניקוי השרותים קילוף
תפוחי אדמה הגשה לשולחן או כל עבודה שתוטל עליו נושא אותו בידיו למטבח חובש
את פצעו ומרגיע חששו של ברונו המפקפק ביכולתו ואומר
לו שהוא היה רופא
והילד מתפלא ושואל למה הרופא בוחר
לקלף תפוחי אדמה ואינו עוסק במקצועו אינו מבין שהוא
אסיר ואין לו ברירה הוא אינו מבין מדוע הקצין
עוזרו של האב שישב איתם אל השולחן מכה קשות את היהודי
שמעייפות רעדו ידיו כשהגיש את היין לשולחן,וטיפה נשפכה
ממנו על מפת השולחן.
במקום ללמוד בבית ספר מגיע אליהם מורה המלמדם את
דוקטרינת המשטר ההיטלראי מלמדם שיהודים אינם
נחמדים והם אנשים רעים שצריך לטפל בהם. וברונו
לא מבין בעיני ילד שלו לא רואה שוני בינו לבינם.
ברונו נער עירני וחקרן,
ובאחד מטיוליו נתקל בשמוליק נער מהמחנה שישב מאחורי גדר
טרוט עינים חיוור ועייף,והם מתיידדים ולעיתים מגניב לו
אוכל, ופעם כשנפל לו הסנדוויץ הגדול שהגניב עבורו ושמוליק
חיכה לו בכליון נפש אין לתאר את אכזבת הנער שהרעב
מכרסם בו ולא מקבל את הסנדוויץ להשכיח רעבונו הגדול, וברונו עם כל הרצון לעזור אינו מבין את
עוצמתו של אותו רעב ואיזו הצלה עבור שמוליק אותו סנדוויץ
שנמנע מפיו.
הוא נחשף לסרט תעמולה שבו מוצגים החיים במחנה ההשמדה
כתענוג אחד גדול ואינו מבין את הסתירה בין הסרט
לבין מה ששמואל מספר לו.
יום אחד ראה את שמוליק בבית כי הביאו אותו לנגב את
כוסות היין בגלל אצבעותיו הקטנות וברונו נותן לו
עוגייה מהעוגיות שעל השולחן. הקצין הנאצי ראה את
שמוליק אוכל מהעוגיה והאשימו
בגניבה ומכה אותו מכות רצח ומחזירו למחנה.
לברונו זולגות דמעות אך מפחד להודות שהוא נתן
לשמוליק את העוגיה.
ימים רבים חיפש את שמוליק מאחורי גדר המחנה ולא מצאו עד שיום אחד ראהו
עם פנס בעינו נראה שחוח יותר וחלוש יותר.
סקרנותו של ברונו לראות איך החיים במחנה
מניבה תוכנית ששמוליק יבריח עבורו פיז'מת פסים
ילבשה ויכנס דרך הגדר למחנה.
היתה זו החלטה הרת גורל כי ביום בו נכנס ברונו
למחנה, היה יום בו שלחו יהודים לתאי הגזים,
ובתוך הקבוצה גם שמוליק וברונו הקטנים בין כל
המבוגרים המקיפים אותם נותנים יד איש לרעהו,
ואינם מודעים שהם הולכים למקום ממנו לא חוזרים.
הדלתות נסגרות מאחוריהם והגז מוזרם.
יום מותו היה היום בו הוא אחותו ואימו היו
צריכים לעזוב את המחנה.
יש בגורלו מן צדק פואטי, אביו של ברונו מפקד המחנה
ועכשיו בנו הוא קרבן כאחד היהודים שחובה להשמידם,
אני תוהה עם אביו של ברונו לאחר מכן נתן את הדעת
לגבי מוסריותה של החובה שהוטלה עליו.
אהבתי מאד את סיפור הידידות בין שני הנערים שמגיעים
לאותו מקום משני קצוות שונים, ביניהם אין גבולות,
אין הבדל בין יהודי לגרמני, רק חברות אנושית.
לא כולם בחברה הגרמנית חשבו שדרכו של היטלר צודקת,
אך אסור היה לקולם להישמע, היה עליהם להחריש.
גם לא כל אלו שעסקו במלאכת ההשמדה היו אכזריים
מיסודם וסדיסטיים, הם חונכו מילדותם ועברו שטיפות
מח במשך דור עד שהגיעו לרגע שהיו מוכנים לעסוק
במלאכת ההרג הנוראה הזו בלי לשאול, ובמחשבה שאין
ברירה אחרת.

הדירוג "בזבוז של זמן" הוא הנמוך ביותר שהאתר מאפשר, אבל במקרה הזה הוא לא מדוייק.
הייתי קוראת לו "השחתה של זמן".

על פי מיטב המסורת של "החיים יפים" נא להכיר: מחנות השמדה.
מקומות פסטורליים, סימפטיים.
צריך רק קצת דמיון ותמימות ו-הופ!(דמיינו פה את מרי פופינס מקישה באצבע צרידה) הכל יכול להיראות כמו משחק משעשע.
ברור. כל כך קל להתבלבל, מדובר בסך הכל בילד קטן, ומה כבר הוא היה יכול לראות שם שהיה יכול לרמוז לו על האמת?
מסדרים ארוכים, צעקות, כלבים, ביגוד לא מתאים למזג האוויר, מכות, תליות, ענישות מחרידות...
לא, אי אפשר לנחש.

בסוף (ספוילר, כן) כשברונו ימות, לבנו אמור להישבר, כי הוא כזה ילד מתוק ותמים.
נמחה דמעה ונצא מהספר עם תובנות חדשות.
כן, אין ספק שמכל הטרגדיות הכרוכות במלחמת העולם השניה, זו של ילדים גרמנים חפים מפשע שנספו בטעות במחנות השמדה היא הקשה ביותר.

כל מי שקרא, או שיקרא בעתיד את הספר הזה, בטוח שלא ישכח אותו לעולם.
סיפור עצוב ביותר.
הגורל מפגיש בין שני ילדים בני תשע, אחד הוא ברונו בנו של קצין נאצי, השני הוא שמואל ממחנה הגטו.
במהלך הסיפור ברונו שואל המון שאלות, לא תמיד הוא מקבל תשובות.
רוב הזמן הוא מתעניין באותם אנשים מעבר לגדר, שלובשים כולם פיג'מת פסים.
הוא סקרן לדעת מי הם, ומה הם עושים שם.
במשך הזמן הוא פוגש את שמואל, הוא לא מבין מדוע הוא כל כך רזה, ומבטו עצוב תמיד.

ריגש אותי לקרוא על החברות שנרקמת בניהם , על האוכל שברונו מחביא ממשפחתו בכדי לתת לחברו הרעב.
לקראת סוף הספר, הבנתי מה יבוא בהמשך, לא הופתעתי.

סיפור מיוחד בהחלט, מרגש, עצוב ומעניין.

רציתי ספר שאפשר להתחיל ולסיים לפני השינה .
(באמת צריכה לחדש את ערימת הממתינים לקריאה שלי,
נותרו רק עשרה, +שניים לא גמורים, ולא בא לי להתחיל אף אחד מהם כרגע)

אכן, רציתי ספר שאפשר להתחיל ולסיים לפני השינה -
הבעיה היא שהספר הזה הוא אחד מאותם מדירי שינה .

אז הספר, "הנער בפיג'מת הפסים",
אחד מאותם בודדים שנכנסים לקטגוריית הספרים שקראתי רק לאחר שראיתי את הסרט המבוסס עליהם.
זה הפריע קצת, מודה, השחקנים, התפאורה והמצבים אשר בסרט הם אלו שצפו ועלו במהלך הקריאה.

עדיין, ספר נפלא לכל גיל.
גם אם הכתיבה היא מגוננת על הקוראים הרכים,
חסרה בתיאורים מפורשים של הזוועות,
הזוועה עולה וצפה, בלתי נמנעת.
והסיפור עצוב עד אימה.

ברונו, הילד הגרמני הקטן, וגם סבתו ברקע, מלמדים אותנו פרק באנושיות.

רק בוגרים יוצאי דופן, וילדים טהורי לב,
ובקיצור כל אותם אינדיבידואלים בעלי אינטיליגנציה רגשית גבוהה,
המצליחים לשפוט אנשים ומצבים בדייקנות,
ותוך הסתמכות על יכולת השיפוט שלהם עצמם,
מבלי לתת להשפעות חיצוניות -
כמו הדעה וההתנהגות "הרווחות", המקובלות בסביבתם,
או, בלשון אחרת,
מבלי להיות מושפעים ממוטיב העדר - הבינוני כל כך,
אשר רוב רובם של האנשים, למרבה הצער, פועל על פיו,
רק אותם אנשים - הם התקווה האמיתית של האנושות באשר היא.

אותם אלו אשר לא יפחדו לשים מראה ולצעוק כי המלך הוא עירום.
אותם אנשים אשר מכריחים את הסובבים אותם לראות את הדברים נכוחה,
ומעלים את האנושיות למקומות נשגבים יותר, ראויים יותר.

גם ברונו הקטן וגם סבתו הם כאלה.
אותו זן מיוחד ומבורך.

חף מתחלואי החברה, סקרן וחושב,
שואל את עצמו ברונו,
מה בעצם ההבדל בין האנשים עם מדי הפיג'מות אשר מעבר לגדר,
לבין האנשים, עם המדים המגוהצים וסרטי הזרוע באדום ושחור,
המסתובבים בביתו ?!
ומי בעצם החליט אילו אנשים ילבשו מדי פיגמות ואילו מדים מגוהצים ?!

ברונו רוצה להיות חוקר ומגלה,
והוא יודע כי מה שראוי להתגלות ממתין,
בשקט, באורך רוח - לרגע שבו אכן ימצא.

וברונו מגלה,
הא מגלה ילד יהודי בשם שמואל,
ילד שרצה המקרה ונולד באותו יום שבו נולד הוא,
וחייו של הילד שונים כל כך -
הוא מאנשי הפיג'מות!
אך הילד עצמו אינו שונה כל ועיקר,
וחברות אמיצה מתפתחת.

ברונו רואה את האנשים ולא את המדים,
את הפרט כפרט ולא כחלק מקבוצה,
ואכן הוא מגלה לסובבים אותו, ולנו הקוראים,
כמה מטושטש הוא הגבול שבין הקבוצות,
כמה קל להתנייד מקבוצה אחת לאחרת.
כי מתחת לכל אותן קבוצות השתייכות, מגדרים ומדים -
כולם אנשים.

המראה הזו בידי הילד הקטן מחירה מצמרר.
כי למי באמת יש את הזכות, האיומה הזו,
להחליט -
מי הם האנשים שילבשו מדים מגוהצים ומי פיג'מות ?

ברונו בן התשע חוזר מבית-הספר ומגלה שחפציו נארזים בארבע תיבות עץ גדולות. כאן מתחיל סיפורו המרתק של ילד גרמני סקרן וחובב תגליות, אשר נשלח הרחק מביתו הגדול שבברלין אל אזור מבודד כאשר אביו מקבל קידום בעבודתו המסתורית. ברונו לא יודע במה אביו עוסק בדיוק, הוא יודע רק ש"לנאצירר יש תכניות גדולות בשבילו". הוא יודע רק שהוא רוצה להישאר.

בגוף שלישי, דרך עיניו התוהות של ילד שובב, מתאר ג'ון בוין את אחת התקופות הנוראות ביותר בהיסטוריה מבלי להשתמש במילים "שואה" או "השמדה" אפילו פעם אחת.

גדולתו של ספר זה היא בפשטות שלו, בשפה הקלה, הקולחת, בחזרה הילדותית על תיאורים מסוימים, בהסברים ההגיוניים שברונו מוצא לתופעות בלתי הגיוניות בעליל.

הדמויות אמינות ומדויקות: גרטל, אחותו הגדולה של ברונו - "המקרה האבוד", סגן קוטלר השנוא, אבא הטוב, שלא יכול להיות רע אם הוא אבא של ברונו, אמא, שמנוחות הצהריים שלה מתארכות, מריה המשרתת השתקנית, ופאבל - המלצר שפעם היה מישהו אחר, בחיים אחרים.

הדיאלוגים חזקים, בייחוד השיחות עם שמואל, ילד שברונו פוגש במסע התגליות שלו, ילד שחי מעבר לגדר, יחד עם "אנשי הפיג'מה", ושאלות שנשארות לא פתורות מקבלות את המענה המצער על-ידי הקוראים.

הבעיה היחידה הייתה בעריכת התרגום ("אמר אמא", "המשיך הגשם המשיך לרדת" וכו'). גם הסוף היה ידוע לי מראש, כי צפיתי בסרט הנהדר בעל אותו השם, אבל מלבד זאת, בדיוק כמו ברונו הסקרן, לא יכולתי לעצור את סקרנותי ולהפסיק בקריאה.

מומלץ בחום!