יום אחד אחרי הצהריים, כשחזר ברונו הביתה מבית הספר, הוא הופתע למצוא את מריה, המשרתת של המשפחה, שתמיד מרכינה את ראשה ולעולם אינה מרימה את מבטה מעל השטיח, עומדת בחדרו, שולפת את כל חפציו מתוך הארון — אפילו את הדברים שהוא החביא במעמקי הארון, דברים ששייכים רק לו ואינם עסקו של איש — ואורזת אותם בארבע תיבות עץ גדולות.
"מה את עושה?" שאל בטון הכי מנומס שהצליח לגייס, כי אף על פי שלא שמח לבוא הביתה ולמצוא מישהו מחטט בחפציו, אמו תמיד אמרה לו שעליו להתייחס אל מריה בכבוד ולא לחקות את דרך דיבורו של אבא אליה. "סלקי את הידיים שלך מהדברים שלי."
מריה נענעה בראשה והצביעה לעבר גרם המדרגות שמאחוריו. אמו של ברונו הופיעה שם באותו הרגע. היא היתה אישה גבוהה עם שיער אדום ארוך אסוף לתוך מין רשת על עורפה, והיא פיתלה עכשיו את ידיה בעצבנות כאילו היה משהו שהיא לא רצתה לומר או משהו שהיא לא רצתה להאמין בו.
"אמא," אמר ברונו, והתקרב אליה, "מה קורה פה? למה מריה מתעסקת בדברים שלי?"
"היא אורזת אותם," הסבירה אמא.
"אורזת אותם?" שאל, וסקר במחשבתו במהירות את אירועי הימים האחרונים להיזכר אם הוא היה שובב במיוחד או שאמר בקול רם את המילים ההן שאסור לו להגיד, ובגלל זה שולחים אותו מכאן. אבל הוא לא הצליח להיזכר בשום דבר כזה. לאמיתו של דבר, בימים האחרונים הוא התנהג בצורה מופתית אל כולם ולא היה מסוגל להיזכר שהוא עשה איזה בלגן. "למה?" הוא שאל. "מה עשיתי?"
אמא נכנסה בינתיים לחדר השינה שלה אבל לַארְס, המשרת, היה שם, וארז גם את הדברים שלה. היא נאנחה והרימה את ידיה באוויר בחוסר אונים לפני שחזרה לגרם המדרגות, ובעקבותיה בא ברונו שלא היה מוכן לתת לה להתחמק בלי הסבר.
"אמא," הוא התעקש. "מה קורה פה? אנחנו עוברים דירה?"
"בוא איתי למטה," אמרה אמא, ופנתה אל חדר האוכל הגדול שבו הם אירחו את הנאצירֶר בארוחת ערב בשבוע שעבר. "נדבר על זה שם."
ברונו רץ למטה ואפילו עקף אותה במדרגות, וכשהיא הגיעה אל חדר האוכל הוא כבר חיכה לה שם. הוא הביט בה במשך רגע אחד בלי לומר דבר וחשב לעצמו שהיא לא הצליחה להתאפר הבוקר כמו שצריך, כי עפעפיה היו אדומים יותר מהרגיל, כמו אצלו אחרי שהוא מעולל משהו ומסתבך בצרות וגומר בבכי.
"באמת, אתה לא צריך לדאוג, ברונו," אמרה אמא, והתיישבה בכיסא שבו ישבה האישה הבלונדינית היפה שבאה לארוחה עם הנאצירֶר ונפנפה לו בידה כשאבא סגר את הדלתות. "לאמיתו של דבר, אם כבר, זאת הולכת להיות הרפתקה גדולה."
"מה?" שאל. "שולחים אותי מהבית?"
"לא, לא רק אותך," אמרה, ונראתה לרגע כאילו היא עומדת לחייך אבל בסוף התחרטה. "כולנו נוסעים. אבא שלך ואני, גרטל ואתה. ארבעתנו."
ברונו חשב על כך וקימט את מצחו. לא הפריע לו במיוחד ששולחים את גרטל מפני שהיא היתה מקרה אבוד ולא עשתה לו שום דבר חוץ מצרות. אבל נראָה לו קצת לא הוגן שכולם חייבים לנסוע איתה.
"אבל לאן?" שאל. "לאן בדיוק אנחנו נוסעים? למה אנחנו לא יכולים להישאר פה?"
"העבודה של אבא," הסבירה אמא. "אתה יודע כמה היא חשובה, נכון?"
"כן, כמובן," אמר ברונו, והנהן בראשו, כי תמיד היו בבית כל כך הרבה מבקרים — גברים במדים נהדרים, נשים עם מכונות כתיבה שהוא הוזהר לא לגעת בהן בידיו המזוהמות — והם תמיד היו מנומסים כל כך אל אבא ואמרו זה לזה שהוא אדם שכדאי לשים עליו עין ושלנאצירֶר יש תוכניות גדולות בשבילו.
"טוב, לפעמים כשמישהו הוא חשוב מאוד," המשיכה אמא, "האיש שמעסיק אותו מבקש ממנו לנסוע למקום אחר מפני שיש תפקיד מיוחד מאוד שצריך לעשות שם."
"איזה מין תפקיד?" שאל ברונו, מפני שאם הוא רצה להיות ישר עם עצמו — וזה דבר שהוא תמיד ניסה להיות — הוא לא ממש ידע מה בדיוק היתה העבודה של אבא.
יום אחד בבית הספר כולם דיברו על האבות שלהם וקַרְל אמר שאבא שלו ירקן, וברונו ידע שזה נכון כי היתה לו חנות ירקות במרכז העיר. ודניאל אמר שאבא שלו מורה, וברונו ידע שזה נכון כי הוא לימד את הילדים הגדולים שתמיד היה כדאי להתרחק מהם. ומרטין אמר שאבא שלו טבח, וברונו ידע שזה נכון מפני שלפעמים הוא בא לקחת את מרטין מבית הספר ואז הוא לבש תמיד מין חלוק לבן וסינר משובץ, כאילו הרגע יצא מהמטבח.
אבל כששאלו את ברונו מה עושה אביו הוא פתח את פיו לומר להם, ואז קלט שהוא בעצמו אינו יודע. הוא היה יכול לומר רק שאביו הוא איש שכדאי לשים עליו עין ושלנאצירר יש תוכניות גדולות בשבילו. אה, וגם יש לו מדים נהדרים.
"זה תפקיד חשוב מאוד," אמרה אמא, והיססה לרגע. "תפקיד שדורש אדם מיוחד מאוד. אתה יכול להבין את זה, נכון?"
"וכולנו גם כן חייבים לנסוע?" שאל ברונו.
"כמובן," אמרה אמא. "לא היית רוצה שאבא ייסע לעבודה החדשה שלו לבדו ויהיה בודד שם, מה?"
"אני חושב שלא," אמר ברונו.
"אבא יתגעגע אלינו נורא אם לא נהיה איתו," הוסיפה.
"אל מי הוא יתגעגע הכי הרבה?" שאל ברונו. "אלי או אל גרטל?"
"הוא יתגעגע אל שניכם באותה מידה," אמרה אמא; כי היא השתדלה מאוד לא להפלות בין הילדים, וברונו העריך את זה, בייחוד משום שידע שהוא היה המועדף עליה באמת.
"אבל מה יהיה עם הבית שלנו?" שאל ברונו. "מי ישגיח עליו כשאנחנו ניסע?"
אמא נאנחה וסקרה את החדר סביב כאילו לעולם לא תראה אותו עוד. הבית היה יפה מאוד והיו בו חמש קומות בסך הכול, אם כוללים גם את המרתף, שבו המבשלת הכינה את כל האוכל ומריה ולארְס ערכו את השולחן, התווכחו זה עם זה וקראו זה לזה בשמות שברונו לא היה אמור לחזור עליהם. ואם מוסיפים את החדר הקטן בקומה העליונה של הבית עם החלונות המשופעים שברונו היה יכול להשקיף דרכם על כל ברלין אם הוא עמד על קצות האצבעות והחזיק בחוזקה במסגרת החלון.
"נצטרך לסגור את הבית בינתיים," אמרה אמא. "אבל אנחנו נחזור אליו באחד הימים."
"ומה עם המבשלת?" שאל ברונו. "ולארְס? ומריה? הם לא יגורו פה?"
"הם באים איתנו," הסבירה אמא. "אבל מספיק עם השאלות עכשיו. אולי תעלה למעלה ותעזור למריה לארוז את הדברים שלך."
ברונו קם מהכיסא אבל לא הלך לשום מקום. היו עוד כמה שאלות שהוא רצה לשאול אותה לפני שיוכל להניח לעניין.
"זה רחוק?" הוא שאל. "העבודה החדשה של אבא, אני מתכוון. זה יותר רחוק מקילומטר?"
"נו באמת," אמרה אמא בצחוק, אם כי זה היה מין צחוק מוזר כי היא לא נראתה שמחה והיא הסיטה את פניה מברונו כאילו לא רצתה שהוא יראה אותם. "כן, ברונו," אמרה. "זה יותר רחוק מקילומטר. הרבה יותר מזה, למען האמת."
עיניו של ברונו נפקחו לרווחה ופיו התעגל בפליאה. הוא הרגיש שזרועותיו נמתחות לצדי גופו כמו שקרה תמיד כשמשהו הפתיע אותו. "את לא מתכוונת שאנחנו עוזבים את ברלין?" שאל והתנשם בכבדות בזמן שאמר את המילים.
"כן, לצערי הרב," אמרה אמא והנהנה בעצב. "העבודה של אבא מאוד..."
"אבל מה עם בית הספר?" אמר ברונו ונכנס לדבריה, דבר שהוא לא היה אמור לעשות אבל הרגיש שיסלחו לו במקרה הזה. "ומה עם קַרְל ודניאל ומרטין? איך הם ידעו איפה אני כשנרצה לעשות דברים ביחד?"
"תצטרך להגיד שלום לחברים שלך בינתיים," אמרה אמא. "אבל אני בטוחה שאתה תראה אותם שוב בבוא הזמן. ואל תיכנס לדבריה של אמא כשהיא מדברת, בבקשה," היא הוסיפה, כי אף על פי שהחדשות היו מוזרות ולא נעימות, לא היתה שום הצדקה לכך שברונו יפר את כללי הנימוס שלימדו אותו.
"להגיד להם שלום?" שאל, והביט בה בהפתעה. "להגיד להם שלום?" חזר ואמר בגמגום כאילו היה פיו מלא ביסקוויטים שהוא לעס לחתיכות זעירות אך עדיין לא בלע. "להגיד שלום לקַרְל ודניאל ומרטין?" המשיך, וקולו התקרב יותר ויותר לצעקה, שלא היתה מותרת בתוך הבית. "אבל הם שלושת החברים הכי טובים שלי!"
"אה, אתה תמצא חברים אחרים," אמרה אמא, ונפנפה בידה באוויר בביטול, כאילו מציאת שלושה חברים טובים היא עניין של מה בכך.
"אבל היו לנו תוכניות," הוא מחה.
"תוכניות?" שאלה אמא והרימה את גבותיה בפליאה. "איזה מין תוכניות?"
"טוב, אסור לי לגלות," אמר ברונו, שלא היה יכול לגלות את טבען המדויק של התוכניות — שכללו די הרבה בלגן, בייחוד בשבועות של חופשת הקיץ שאז יוכלו להקדיש את הזמן לא רק לַתוכניות אלא לביצוען ממש.
"אני מצטערת, ברונו," אמרה אמא, "אבל התוכניות שלך פשוט יצטרכו לחכות. אין לנו ברירה בעניין הזה."
"אבל, אמא!"
"ברונו, מספיק," אמרה בכעס וקמה להראות לו שהיא דיברה ברצינות כשאמרה לו מספיק. "באמת, רק בשבוע שעבר התלוננת על זה שכל כך הרבה דברים השתנו כאן בזמן האחרון."
"כן, אני לא אוהב שאנחנו צריכים עכשיו לכבות את כל האורות בלילה," הודה.
"כולם צריכים לעשות את זה," אמרה אמא. "זה שומר עלינו. ומי יודע, אולי נהיה פחות בסכנה אם נעבור מכאן. עכשיו אני רוצה שתעלה למעלה ותעזור למריה לארוז את הדברים שלך. אין לנו הרבה זמן להכנות כמו שהיינו רוצים, הודות לאנשים מסוימים."
ברונו הנהן ויצא מהחדר בעצב. הוא ידע ש"אנשים מסוימים" הוא ביטוי שהמבוגרים אומרים במקום להגיד "אבא" ושהוא עצמו אינו אמור להשתמש בו.
הוא עלה במדרגות לאטו, החזיק במעקה ביד אחת ושאל את עצמו אם בבית החדש, במקום החדש שבו תהיה העבודה החדשה של אבא, יהיה מעקה טוב כזה להחליק עליו למטה כמו המעקה הזה. כי המעקה בבית הזה נמתח מהקומה העליונה — מול החדר הקטן שממנו היה יכול לראות, אם עמד על קצות האצבעות ונאחז בחוזקה בחלון, את כל ברלין — עד קומת הקרקע, בדיוק מול שתי דלתות האלון העצומות. ולא היה דבר שברונו אהב יותר מלהחליק כל הדרך מלמעלה למטה, ולעשות קולות של רוח בשעת מעשה.
מהקומה העליונה בדרך למטה לזו שמתחתיה, היכן שהיה החדר של אמא ואבא, וחדר האמבטיה הגדול, שהיה אסור לו להיכנס אליו בכל מקרה.
ומשם למטה אל הקומה הבאה, שבה היה החדר שלו, וגם החדר של גרטל, וחדר האמבטיה הקטן יותר שבו הוא היה אמור להשתמש לעתים קרובות יותר ממה שהשתמש באמת.
ומשם למטה אל קומת הקרקע, ושם היית נופל מקצה המעקה והיית צריך לנחות על שתי הרגליים או שהפסדת חמש נקודות והיית צריך להתחיל הכול מהתחלה.
המעקה היה הדבר הכי טוב בבית הזה — זה וסבא וסבתא שגרו בקרבת מקום — וכשהוא חשב על זה הוא שאל את עצמו אם גם הם יבואו אל המקום החדש והוא הניח שהם יבואו כי הרי אי–אפשר להשאיר אותם לבדם. אף אחד לא צריך באמת את גרטל מפני שהיא מקרה אבוד — יהיה הרבה יותר קל אם היא תישאר להשגיח על הבית — אבל סבא וסבתא? טוב, זה כבר עניין אחר לגמרי.
ברונו עלה לאט במדרגות אל חדרו, אך לפני שנכנס פנימה הוא הביט לאחור במורד המדרגות אל קומת הקרקע וראה את אמא נכנסת למשרד של אבא, שהיה מול חדר האוכל — והיה מחוץ לתחום כל הזמן ובלי יוצא מן הכלל — ושמע אותה מדברת אליו בקול רם עד שאבא דיבר בקול רם יותר ממה שאמא יכלה וזה שם קץ לשיחתם. ואז נסגרה הדלת של המשרד וברונו לא הצליח לשמוע עוד וחשב שאולי כדאי לו לחזור לחדרו ולהתחיל לארוז במקום מריה, מפני שאחרת היא עלולה לשלוף את כל חפציו מתוך הארון בלי שום זהירות או התחשבות, אפילו את הדברים שהוא החביא במעמקי הארון והיו שייכים רק לו ולא היו עסק של אף אחד אחר.
