ביקורת ספרותית על המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 מאת רנסום ריגס
ספר מעולה

---

החיים שלי הם סרט הזוי. תמיד כשאני שומעת על משהו חדש, אני יודעת שתוך שעתיים או לכל היותר יומיים – אמצא אותו איכשהו בחיי. זה מה שקרה לי עם הספר הזה. קראתי עליו כמה ביקורות ממש טובות בסימניה, והלכתי לי לספריה עם הwish list שלי, המשמח באורכו. (כמעט כולו הורכב בעזרתכם, אנשי סימניה יקרים הכותבים ביקורות בהתנדבות ללא כל מטרות רווח. עד כה נרשמו בעיקר הצלחות לטעמכם המשובח בספרות)
חיפשתי את "המעון של.." ולא מצאתי. אז לקחתי ספר אחר. ואז, מה אני רואה על עגלת הספרים המוחזרים? כמובן שאותו.
טוב, עד כאן איך-פגשתי-את-הספר, וניגש לעניין.

מיד כשפותחים אותו קולטים שזה הולך להיות סיפור אהבה בלתי נשכח בין הספר לביני. מישהו אהב את הספר הזה והשקיע בו עיצוב גרפי יוצא מן הכלל, דפים עבים, פורמט שנוח להחזיק ביד, ותמונות מוזרות שמלוות את הסיפור המוזר וגורמות לך להרגיש שהכל אמיתי. הספר כל כך יפה ומושקע עד שלא הרגשתי בנוח להתחיל לקפל את קצות העמודים, ובמקום זאת טרחתי לחפש לי סימניה דביקה של אנשים ממושמעים.

קטע שנגע לליבי במיוחד היה הקטע שבו ג'ייק מתמוטט על המיטה של סבו במעון, וקולט באמת מה הסב הרגיש כשהיה בגילו. "חשבתי על ההורים של סבא, שמתו ברעב. חשבתי על גופותיהם המדולדלות שנשרפו במשרפות כי אנשים שהם לא הכירו שנאו אותם... חשבתי על סבא שניתקו אותו מהמשפחה שלו ובגלל זה אבא גדל בהרגשה שאין לו אב. ועליי, שיש לי תגובת דחק וסיוטים, ואני יושב לבדי בבית מט לנפול ומזיל דמעות חמות וטיפשיות על החולצה. והכול בגלל כאב בן שבעים שנה שאיכשהו עבר אלי מהדורות הקודמים כמו מורשת משפחתית רעילה..."
לפני תקופה יצא לי לקרוא את הספר "מה שהיה ועדיין" של ט. וינברג. זה ספר שמדבר על הדור השני והשלישי לשואה, ועל הצלקות המיוחדות להם. רוב ספרות השואה הקלאסית עוסקת בשואה עצמה, מקסימום בשנים הקרובות אליה. יש מעט מאד ספרים שמדברים על ילדי הניצולים ועל חוויות החיים השונות שלהם.
שני הספרים הללו הזכירו לי זה את זה באיזשהו אופן – בשניהם אנו פוגשים את הפצעים האלו שמועברים הלאה לדורות הבאים, אמנם בצורה שונה מאד ורחוקה זה מזה, אבל אולי דווקא זה מה שמדגיש את עומקו של הקרע – עד כמה החתכים האלה חובקים עולמות. כמה משפחות נהרסו וממשיכות להתמודד עם החורבן עד היום בעקבות השואה.

זה לא ספר שואה, ולא לגמרי ברור לי בתור מה הסופר הכניס את המוטיב הזה בסיפור. יש לי תחושה שהוא פשוט ניסה ליצור מין אלגוריה מעניינת, ליצור היקש בין היהודים למשונים ובין הנאצים ועוזריהם - למפלצות ורשפים. (מישהו יודע האם הוא יהודי, או שיש לו קשר כלשהו ליהדות?)

קצת הפריע לי הקטע בסיפור שבו הרשף מתריס בפני המשונים שהם יכולים לשלוט בכולם- באנשים הפשוטים ובמוות, והם נמנעים מלעשות זאת. זה מזכיר אחד על אחד את הארי פוטר ונשמע כמו העתקה זולה. אבל חוץ מזה, מקורי לחלוטין :)
לסיכום, היתה לי חוויה מיוחדת בקריאת הספר הזה. זה ספר לחלוטין לא שגרתי (מי יחשוב לקחת אוסף של תמונות מוזרות, ולבנות עליהן סיפור הזוי ועם זאת הגיוני במידה מסוימת..) עם עלילה שונה, פיסות שנינות חמודות פה ושם ("הוא היה החבר הכי טוב שלי, וזו דרכי הפחות פתטית להגיד שהוא היה החבר היחיד שלי.") וכתיבה ממש טובה. הספר כתוב היטב למרות שהוא נכתב מנקודת מבט של בן שש עשרה. בניגוד לספרים אחרים שנכתבים מנקודת מבט של ילד / נער, שבהם הסופרים טועים לחשוב שהם צריכים לכתוב במשלב לשוני מזעזע ולחרטט שטויות כדי שזה ייראה אמין – ריגס מצליח להעביר את האותנטיות של השפה הנערית, ועם זאת לשמור אותה תקנית, קולחת ונעימה לאוזן.
שווה לחפש אותו בעגלת הספרים המוחזרים בספריה.

» ביקורות נוספות של קריקטורה
» ביקורות נוספות על המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1