שברי השמשות לא מתואמים בקצות זוויותיהם המשוננות, נפגשות על מנת להתחבר ונתקלות זו בזו באי חיבה. חוסר התאמה, היפוך מתמיד, לעיתים דקירה, לרגעים יאוש. אך רק לפעמים, רק מדי עת לעת, בין שברי ענן אפלים ומערפלי עיניים, בורקים נבטי שמחה ואושר מתוכו, זעירים הם כגדולים, רזים כמדושני עונג.

בכרך מאגד הסיפורים והנובלות הגדול הזה של פלטונוב, טבועה בעקביות מתמדת, לרגעים בבוטות, תחושת היעדר הקו הישר, היעלם התאימות והסדר, הצחות והליטוש. שברים מעוקמים, מעוקלים, מפוזרים ברחובות השונים והמגוונים, באוויר ובכרכרות, בבתי המשפחות ובבקתות הכפרים, פה, כאן, הם מופיעים כפיסות חיים, שבריריות ודקיקות, עדינות כשבירות, אך לעיתים רזונם השדוף יהפוך בוטח.

מבין הסיפורים - המתורגמים באמת נפלא - בלט בקרבי, הצמיח לו מקום של ייחוד בצדי תודעתי והתמקם לו שם לבטח, הסיפור הראשון סמיון, מטיח מכות רחבות ברגשותיו, בזעזועיו וברסיסי החיים העולים ממנו, דרכו, מעלה למעלה כאדים ממי רותחין.
ציור החיים המנוונים בהיעדר, היעדר המציף כל פינה רגועה וכל חלקה סבירה, נמחצים במלקחי העוני של עבודת הכפיים הסיזיפית, הרמת ידי האלימות מידי האחים כלפי אחיהם, ושל הרחם היולדת שוב ושוב, ללא די, כשכאן, רגע לפני הקריסה הצפויה, ורגע לאחריה, נובט לפתע, מתוך לב האפלה השחרחרה, פלא של הומור, הבזק רגעי ומזוקק של צחוק מתגנב מן הלמטה. המרכיב הזה, המיוחד והייחודי כל-כך לאמן הגדול הזה, מופיע חזור ושוב, כבאריג מחוספס, בשאר סיפוריו ויצירותיו.

שאר הסיפורים ממלאים הם גם כן, כמו בראשון, את הלב ואת השכל, אפופי קיפאון הם מאפילים ומערפלים, ומפשירים הם ברגעי חמלה זוהרים להרגיש, אך מנוונים למראה.
זהו ספר מיוחד, מיוחד בזה שאין אני מכיר דבר הדומה לחורי ההצצה הפותחים שעריהם בפני הקורא כפי שנפתחים על ידי האמן הזה כאן, זרועים פה זרעי גאונות שאין הם מן הרגילים ואין הם מן המוכרים. לראש ולנפש עונג.

לא תכננתי כלל לכתוב על ספר זה מתוך עצמי, את הרומן הזה קראתי לפני מספר שנים, כשלוש עד ארבע, ואמנם אין הוא חלף מעליי בקלילות, ואמנם גם איננו פרח מזכרוני, כלל לא, אך הוא איננו נוכח בתודעתי באופן תדיר, הוא מונח היכן שהוא בתודעת נעוריי, בלי ספק, זה כן, בהסבת המבט אל אחור הוא בולט מעצמו כאחד מן האהובים עליי ממקומו שלו וממבטו הוא.

דוסטויבסקי הזכיר באחת מהערותיו ב'רשימות מבית המוות', כי רמתה התרבותית של חברה נמדדת כאשר נכנסים לבתי הכלא שלה. האמירה החשובה הזו, אשר אין היא פוסחת כמובן על גגותיהם של מוסדות חולי הנפש, משיאה מעלה נושא כבד ביותר אל המחשבה וההרהור. בהתייחסות זו, כמובן אין הכוונה לאיש ולאשת סמכות, אלו או אחרים, הבודדים, אלו נעים בחשיבות מה בין המסדרונות של בתי האכלוס והטיפול בפגועי הנפש והרוח, עליהם נשמע כי ניצלו לרעה את סמכותם הרמה כלפי חסרי הישע. מובן שנקודת ההרהור הזו מכוונת כלפי התפקוד וההיצע של מנגנוני הסעד ומתן הטיפול הישיר והעקיף כלפי אומללים אלו, למען הסבת התמודדותם האישית אל המוטב, כמו על מנת להסב את התמודדות החברה עם קשיים אלו אל המיטב, מידי הרשויות והשלטון. דומני שהתמונה בדבר המצב השורר כרגע, בימים אלה ובקודמים להם, בשנים אלו ובקודמות להן, מערער קליל את יציבות נחת הרוח בעניין זה.

קן קיזי המצוין תיאר סביב שלוש מאות העמודים שלו, עולם שכולו אמת, הנשאב אל הדף מתוך עולם מחשבתו הפנימי היוצר. לאורך כולו, הסיפור יסופר בגוף ראשון בידי בעל הגוף העצום באורכו וברוחבו, האינדיאני העדין והשקט, הבוחר להציג עצמו כחירש-אילם. הדרמה האנושית בסיפור נובעת מתופעות הפגע והנגע של המתח המובנה בין דמויות מרכזיות, כבדות משקל ורבות חשיבות בעיני סביבתן כמו גם בעיני עצמן, האחות הגדולה ומקמרפי, החדש במחלקה אשר עצמאות המחשבה היא שיותר מכל דבר אחר מגדירה את עצמיותו. מתיחות מובנית המטפסת אט אט, מערערת מוסכמות, משבשת זמנים, צעדים, סדרי עולם, בעולמם הסגור והפרטי, אשר בעיניהם הוא גם עשיר בתכניו, המתקיים בין קירותיה, מיטותיה וסדיניה של המחלקה הלבנה, זאת אל תוך רגעי ההתנגשות המביאים את המבנה הארכיטקטורי הפיזי והמטפורי שנבנה במחלקה, אל האפוקליפסה.

הספר נהדר. אני משיא מבטי אליו בתחושת הנאה ואהבה, עוררות הרגש והדמיון, הזעם עם העצב והצחוק. אך האמת תיאמר, הסיפור המונח כאן לדברים ולדיבורים הוא בעיקרו עניינו מגעה של יצירה עם המחשבה הניעורה.

"בדמי ימיה מתה אמי, כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה."

ויש אצל עגנון דבר נדיר, דבר שכמדומה כמעט ואיננו מן המצוי, אף לא אצל אותו מגוון רחב ועצום של סופרים גדולים ודגולים שאין רבים ורבות כמותם. מספרם רב ויתרונותיהם עמוקים. ובכל זאת.
אין אני מתכוון אל לשונו המרווחת והארוכה, מוארכת המבט. תמיד משופצת ובורקת, נקייה ועדינה למראה, עטופת טעם רב, רב-משא. אצל עגנון ישנו אלמנט מיוחד, אותו רגע חמקמק וערמומי אשר כמעט ואינו ניתן לתמלול, זוהי התחושה כי אל מקום חדש הובאת, עולם משורטט אך לא מוכר. על פני המים אתה צף, שלו ומתועתע אל מקום שהעט הנובע משיט אותך.

את שורת הפתיחה המצוטטת, החקוקה בראשי מספר שנים, למן הפעם הראשונה שפתחתי את העמוד הראשון, אני קורא וקורא שוב ושוב ברגעים אלה. מנווט בתוך החושך שעוטף את שולחני, את הנורה הדקה, אשר הודות לאורה אני יושב ועומד ויושב שוב, קורא ביצירה ושבוי בעולם הגולה. בדמי ימיה היא מתה, בדמי ימיי הייתי אני כשהוקפתי בעולם אמה של תרצה. מילותיו של עגנון מקיפות את מחשבתי ומעטרות את דעתי, נושאות את טעם יהדות הגולה על כתפיהן ומניחות אותי בין כותלי בתי אבן קרים בחורף אשר לוהטים בקיץ, בית התמרוקים המתפורר למחצה ובית המדרש המשופץ, בתי השידוכין הנידחים ובתוכם השדכנים.

הסיפור בדמי ימיה, נובלה זו בגוף ראשון אשר למעשה היא יומנה של תרצה, המגלה ומגוללת את פיתולי נפשה ותעתועי דמיונה המעורפלים בעניינה של אמה ודמותה, כשרצונותיה המדומים של אמה המדוכאת והמדוכדכת הופכים לעיקר תוכן חייה האומללים. זהו אכן סיפור גדול. סיפור גדול מאוד. תבונתו הפסיכולוגית מגיעה למקומות גבוהים ביותר בחלקים מכתביו, מקרה זה מן הבולטים שבמקרים. אכן, הבנתו וידיעתו של עגנון את עולם היהדות והיהודים לאורך הדורות המרובים מאוד, בהם התקיימה יהדותם בפועל על ידי קיום תורה ומצוות, היא מן הפונקציות הבולטות ביצירתו. אך דבר זה רחוק מלהיות הבודד. הבנתו ותבונתו המעמיקה בדרכי האדם, בפיתוליו ובהשגותיו, הן מן המורכבות והעמוקות ביותר מבין סופרי המאה העשרים המוכרים לעולם הספרות.

על כפות המנעול, הכרך שנועד למעשה להציע אותם מאוגדים, את 'סיפורי האהבה' שיצר, הוא מופלא ממש. מופלא באמת. פלאו בזה שמילותיו ומשפטיו יוצרים פסקאות נדירות אשר למצוא אותם במקומות אחרים, אותם או דבר המזכיר את יפי צורתם ועומקם, יהיה למשימה אבודה במשמעותה. ייחודו הוא ייחודו, ייחוד אמנותי הוא המגדיר את האמן, את האמן הזה מגדיר ייחוד משובב נפש, בכל הנוגע לחוויתי האישית.

לוליטה. לוליטתו, לוליטתם, לוליטתי. הרים אפלים ומפלים שוצפים של לוליטות, קטנות וגדולות, שמנמנות ורזות, אומללות וידועות סבל מעופפות להן מול הפנים העייפות שלי כשאני מונח ישוב לכתוב על הרומן הזה. פנים דקות קטנות וזכות מתעוותות להן בצעקת דממה עקב גורלן, כל אחת אומללה מחברתה, כל אחת שונה מחברתה, אך במנת סבלן המופרדת יש את קריעתה המשותפת לגזרים של שאיפת האדם ההגון לאחווה.

לכל הומברט והומברט נאבוקובי יש את הלוליטה שלו. פעם היא דולי ופעם לולה, פעם לו ופעם היא פשוט דולורס. היא נעה לה, לא עוד ילדה פרושת ידיים המשוטטת בדרכיהם הסטריליות של המחשבות וההרהורים, כי אם פרי בערת התשוקה, הלפותה בין ידיים טמאות ומטמאות. פריו של האנוכי שבדמויות הרומנים הגדולים של המאה האחרונה. ובעצם רק כמעט, נאבוקוב הגדול יצליח להעמיד בשאר משאו האמנותי יצירות הנישאות על כתפיהם של יצורים שאנוכיותם עוצמתית אף יותר מאשר זו של ההומברט. גם ביצורותיו שם, כמו פה ביצירה זו, אמנם לא בדיוק כמו פה - הוא מצליח לכסות, לעמעם, ולו לרגעים, את השפלים שבמעשים, בקעים מוסריים מלכלכי ומעפשי לב, קריעות הבתולין של התקווה הזערורית שנושאות הקורבנות, את מופע קידוש האנוכיות והאגואיזם היצרי - את כל אלו שם נאבוקוב מול עינינו הפקוחות ללא טשטוש וללא ערפול, הוא רק מסוכך מעליהן את ידיו הארוכות בדמות תוצר פאר ועושר אסתטי קוסמטי וצורני של המילה והפסקה. פסגה של תורת הדימוי והלהטוט של בין השפתיים.

יש משהו מעניין וייחודי בכתיבה, תוך העלאת מחשבות וצורות, בעניין רומן אהוב שקראתי לפני תקופה לא מאוד קצרה, הזווית משתנה לה, היא מתגמשת ומתרוממת קומה וקומותיים במגדל התצפית של הזיכרון. למעשה, עד כה חוות הדעת שכתבתי באתר כאן היו תוצר של אהבות ספרותיות שאינן טריות, לא חדשות, אך מצויות בדפנות המחשבה של הראש שלי. הן תמיד שם, כל יצירה ויצירה. טובה או רעה, נשלפת על פי דרכה.

ובכן, על כל פנים, בעניינה של לוליטה אנו עוסקים. אכן, אודה ואתוודה. עבורי, מדובר היה בחווית קריאה מענגת במיוחד, עושר אינטלקטואלי משובח מאין כמוהו גולש כאן בין הדפים. תוצר מזוקק של לוליינות ספרותית גבוהת כנף מעל פני תהום מוסרית השוצפת ארס בכל טיפת דיו היוצאת ממנה.
הטומאה שבמחשבות ובמעשים של הומברט יחד עם חיצי האסתטיקה שנורים ללא הרף, יוצרים אריג אמנותי חד פעמי שהעונג הדואלי שבכישרון בו נרקם הופך חלק בלתי נפרד ממנו. נאבוקוב אמן, נאבוקוב אמן מחושב, במופע הזה כל עיקול של כלי הכתיבה עוקל כבר בראשו מבעוד מועד. כך כל דימוי, כל עקצוץ מחשבתי המבזיק בראש הפדופיל, אוגד לכדי מעשייה משוייפת בראשו של נאבוקוב מבעודו של המועד.
זהו, אם כן, סיפור חייו ומסעותיו של גוש אנוכיות מעוור תשוקות וסחוף משאלות רעילות, לבד יחד ולצידה של ילדה קטנה ורגילה, השטה מחוסרת רשתות הגנה ומערכות התראה תחת זרועות הפרא הפראיות וההרסניות של תמנון רווי רצונות ושוחר תענוגות.

לפניהם של הקורא והקוראת, מי מהם שיבחר לפתוח ולקרוא, מונחת יצירה מדוקדקת ומחושבת מאין כמותה, כזו ההופכת את המחשבה בהקיץ לכדי פעלול מסוכן, מפזרת בעושר ובערמומיות חסרת תקדים פיסות וחלקיקי דימויים ושברי מחשבות. האם מוכן הקורא ומוכנה הקוראת ללעיסה ובליעה של תבשיל הפשע הציורי בכל הזמנים? על כך כבר יחליטו הם עצמם.

הייתי פותח את הטקסט הזה בכך שמאז אותו ערב בו צירפתי עצמי לאתר סימניה, אתר שחשיבותו בעיניי מבורכת ולו בעבור זה שהוא משמש חדר נעים ונוח, זערורי ושקט, לומר דבר מה על יצירות גדולות כקטנות, אהובות יותר ופחות. יצירות אשר נושאות עמהן צבא מילים זעיר, צי סירות קטנות ומבוצרות פרושות מפרש, העוגנות במרכז החזה של הקורא והקוראת, יחד עם יצירות מן הסוג שנפלטות החוצה עוד בטרם טעמו את טעם הוושט. ובכן, הייתי פותח בכך שמאז העת ההיא, פצחתי בשורה של חוות דעת - עקב הזדמנותה הפתאומית והקצרה של תקופה חופשית - כולן היו אוהבות לספרים שאני אוהב מאוד ומעריך מאוד. למעשה, אני חושב שקיימת בחוות דעת אוהבת איזו עדנה שקטה, משהו מעין צעדת ליווי אחרונה ובוטחת. נגיעות פרידה אחרונות בחרטום הסירה הנעה הלאה, אנו נכנסים עוד טיפה אל עומק הים ומלווים את דפנותיה השחומות בכפות ידינו, כשאט אט דפנותיה מתחלפות בירכתיה ומליטוף כפות ידינו נותר רק מגען המתוח של קצות אצבעותינו, נעצור התקדמות דרכנו עם הופעת הקו המסמן את הגעת גובה פני המים אל מותנינו. נפרדים לשלום בעין בוחנת עד העגינה הבאה, כשלעיתים היא באה עלינו לטובה, ומאוד.
ובכן, בכך הייתי פותח, בדיבור על עצמי, אלמלא הייתי ניגש לדון ברומן שגודלו האמנותי וייחודו הספרותי מופלאים דיים במידה שראוי יהיה שנשתוק אודותיהם. אך בכל זאת, לשם דיבור בעניינם התכנסתי והקפה שלי איבד עד נקודה זו רק את קומתו העליונה. מופלא היא מילת תיאור מעניינת.

חשוב לומר פה דבר מעניין, קיים דבר מה מעייף בניסיון העיקש להכות בעיני הקוראים ובאוזני השומעים את דבר גדולת האמן הזה ואת דבר גדולת הרומן הזה. הרי כל אדם שהתוודע לו, ולפחות כזה שעיניו בראשו וסוג מסוים של דעת עוטפת את מצחו, ישמיע שוב ושוב את גודל הנס שנקרא נפשות מתות. חידושים לא יימצאו בחוות הדעת הזו, ובכלל יש בהם צורך?

ניקולאי גוגול היה אדם מסובך מאד ומורכב מאד, במידה כזו ש'מוזר' הוא התואר השני בו יתאר אותו דרך קבע כל זה שישרבב את שמו בין לשונו, מיד לאחר שיצעק 'גאון'. והרי, בני אדם מוזרים אשר הגאונות היא להם כמרחק הכנרת מים המלח מצויים בכל פינה שנייה או שלישית (אבל זה כבר תלוי איזור!). גאונים קיימים גם הם במחוזות רבים, אך אמנם נמוכים מספרית באחוזם, כך שמוזרות היא בטח לא תואר תאום וכינוי נרדף לגאונות, ולהפך. מה לעשות, לא כל אישיות מוזרה ניתנת לניחום בכך שמידת-מה של גאונות ודאי מצויה אצלה, שאחרת לא הייתה מוזרה.
אך במקרה הנידון כאן, צורפה בהלימת פטיש עזה, מנה הגונה של מוזרות פרועה לחלוטין, כזו שנעה הלוך ושוב, משוטטת בשוליים בגיחוך קולני ובצחקוק ארסי בין רגליהם ומבעד לגבם של האנשים. היא מושיטה ידיה בהיפוך. אבל, מעליו של מעיל המוזרות מתוח-האיברים הזה, נושבת סוערת סערת ברקים חסרת תקדים של כישרון, מופע מחשמל ומשולל כל רסן של עט חדה כחיצי ציידים המניעה את עצמה לבלתי דעת, מוכתבת על ידי קול לא נודע. פניות חדות ועליות ומורדות, עיקולים פתאומיים מבשרי פיתולים. מצפן הפניות והדרכים הנורמטיבי הוא כאן אביזר מיותר חסר כל תכלית.

ובכל זאת, יש כאן עלילה, סיפורו של צ'יצ'יקוב הנוכל, מסעו השיטתי ברחבי האחוזות ובין בעליהן ברוסיה של המאה התשע עשרה, מסע לצורך קנייתן של זכויות האיכרים, רק כאלו שכבר מתו, לאף בעל אחוזה נבוך לא ברורה השאלה הפשוטה - מדוע?
המסע הזה, הנסיעות העקלקלות והמופלאות בין האחוזות רחבות הידיים והמוכרות, בין האחוזות שכוחות-האל מן הקצה ההפוך של הדרך, בין שיחה בטלה של שני שיכורים ובין טעות מוזרה בדרכים, המסע הזה, ובזה ייחודו של גוגול, עשוי עטיפות בלתי נגמרות של הבחנות ירויות ומדודות. פגישות חברותיות שבשגרה ושיחות מכרים זניחות - פעם בין אדם לחברו, פעם בין איש לאשתו, פעם בין נוסע מרכבה לבין נהגו - הן כולן מוסטות ברגע אחד מבזיק לדרך עוקפת, לשוליים, לצורך ניתוח הסרה של העמדות פנים.
מסע מרכבה צלול מראה, אשר כל כולו ניפוץ מגדלי שמירה ומגונני הגנה. מכונת יריות רצחנית של חשיפת ניואנסים חברתיים והגחכתם, זיהוי טפלות אנושית ומעשי טמטום, קריעה דקה ומלאת גיחוך אבסורדי וארסי של קליפות מבוצרות מעל פניהם - מעוררי הרחמים - של הדוברים.

אל תטעו, כל זה עטוף שכבות הנאה ייחודיות. נגיעות הומור מזוככות ומזוקקות יובילו כאן לפרצי צחוק רבים ולחיוכי התפעלות, תבשיל עשוי פסקאות ועמודים. דף אחר דף, ביס אחר ביס, מופע הטפלות מחביא עמו את העיקר שבעיקרים. זו מהות האמנות הגוגוליאנית. גבוה מזה לא נוכל לטפס.
מדובר באמת, במעשה ספרותי מעודן ומענג בצורה בלתי רגילה, אולי המענג ביותר שאני מכיר.
בהתחשב בחייו הקצרים נטולי היציבות של המחבר, הרי שמופע פלאי כזה - גם אם תוכנן על ידיו להיות אחד מבין שלושה - הוא בבחינת נס.
ובכלל, למה לנו להיות חזירים המחפשים ברחרוח נצחי עוד מאותו המשקה המשכר, כשעולם ומלואו מונח וממתין לנו בתוך המאות הספורות של דפי הרומן הזה.

אז מה נותר לעשות, לעמוד שעון לאחור ו'להמליץ'? מי שקרא קרא ויודע, מי שקרא ולא יודע יקרא שוב ומי שלא קרא יעשה לעצמו הטובה ויקרא, מקווה למענו שעוד היום.

כל כתב מכתביו של דוסטויבסקי נושא עמו יסודות ומרכיבים ייחודיים שמתהווים לכדי חלון ראווה פסיכולוגי - פילוסופי יסודי ומגוון של הנפש האנושית, על גמישותה וחלקיה.
אלו מבין כתביו השקופים והנקיים, אלו המהודרים וההדורים, אלו מינורים ואלו מז'וריים,
עבים וכבדי דף, עבים וכבדי דף במידה פחותה,
אלו אלו אלו וגם אלו, כל אלו, מסעירי מחשבה ומטלטלי לב, מטשטשי עין ומשבשי פעימה,
עומדים יחד בשורה ומשקיפים מפסגות הרי האולימפוס אל מרגלות העמקים.

מבט זריז שמאלה אל עמודת ספריו היציבה לאורכו של המדף, מעין מסדר לילה בוחן, מספק מראה עיניים מרוחק אל מכסהו האמנותי והמחשבתי של אחד מנפילי תור הזהב הספרותי של רוסיה הצארית במאה התשע עשרה, מוציאה לפועל של פסגת חוויות הזעם והסחף, הטלטול והנענוע של אמנות הסיפורת,
גלי מוות מדלגים מעל ראשי הקוראים, אחד ראשון ואחריו השני, יצירה ואחריה שתיים, לבנה עבה ודקה, בטור, מכולות בטון מעשה אמן מכות בעורף. כף זפת מרוחה מעל.

באחת הם עומדים, הרומנים הכבירים ועבי העמוד כחטא ועונשו, האחים קראמזוב המופתיים,
בזווית מקבילה להם יצוקים במקומם 'המהמר', 'אנשים עלובים' הנפלא, 'הגיבור הקטן', 'כתבים מן המחתרת' המבריק,
כשבין הרי השלג ההדורים האלו שמצדדיה, מונחת זקופת קומה הנובלה 'הכפיל'.
התואר 'גאוני' אמנם מפוזר ללא הכרה במחוזותינו, מושלך ומודבק הנה והנה, ללא רחם, על נפילות אמנותיות שהכישרון הוא בהחלט מהן והלאה, אך אין מונע מלהגדיר מופע פסיכולוגיסטי מעמיק ומדויק כמו הספר הנידון כאן, כיצירה גאונית. הוא באמת ראוי לזה.

ובכן, 'הכפיל', הוא השקפה מרתקת על זריקתו המבולבלת והקפואה למחצה אל קדמת הבמה של הפקיד - הפטרבורגי כמובן - גוליאדקין, בן אנוש שכולו דאגות ומתחים. חזיונות השווא יתערבלו אצלו עם האמת, סערות סוערות יסובו סביבו ללא רחם, יטיחו, יאיצו בו.
שעה אחת מניעות אותו טלטלות הדעת לסור הרחק ולברוח מפני סכנה, ובזו שאחריה להירתע לאחור ולהסתיר מה מהר שרק אפשר את הפדחת, מפני מבטים מאיימים המשקיפים מבין החרכים. הנפש המעורערת ממשיכה להתערער וסכסוכה הפנימי נפער עוד יותר, אצלו הדעת נלחמת בתבונה, זו נלחמת בנפש וזו נלחמת במה שנותר מבין השאריות. ההיגיון נבקע לשניים.

נדרשת בנקודה זו בלימה לאחור, לצורך הפנמה והרהור מבחין בגודל ההישג של הנובלה הזו.
עצירה זו תביא לתהייה עד כמה מרשים המעשה היסודי והמקיף של דוסטויבסקי כאן בנפש מפולגת ונטולת קטבים ברורים, באישיות מוכת סכיזופרניה, כמו זו של גוליאדקין. כמעט בלתי נתפסת בהינתן מידת דקדקנותה ודיוקה, כשברשותו כלי התקופה ההיא, דוסטויבסקי הצעיר מפליא לעשות.
מדובר במופע ספרותי בתולי ומענג, גדוש הומור ויוצא דופן בהבחנתו. מסע סוחף בין חרדות ועוויתות, מצגי שווא ואמיתות מדומות. קשתות וכידונים מתעופפים במסכת הקרבות הפנימיים בחללה של הנפש המסכנה, כשאדם קירח וממושקף נושא בדד בתוצאות.

ספר נפלא ממש.

כל יום הוא יום טוב לפגוש את אלבר קאמי, ימי בחירות טובים לכך על אחת כמה וכמה.

לפנות ערב שישי האחרון, כשהשמש החלה לשקוע וכמה מקליפות העלים החלו לגווע, התיישבתי על כסאי, כור מחצבתי, לקרוא את המכתבים המשובחים של קאמי, 'המכתבים לידיד גרמני'. ובעוד עובר לו עמוד ועוברים תכף שניים, מעמיק אלבר קאמי המופלא ומתאר לו באריכות מרשימה, על פני אחד ממכתביו, את העמידה המוסרית היצוקה אל מול התהום בימיה החשוכים של אירופה, את ההתעלות המאומצת שלא לשמוט את המחשבה וההיגיון תחת הסחף הלאומני והגזעני שפשט והחשיך, כירסם, כל פינה יציבה וכל סמטה בריאה, המאבק שלא לכרוע תחת חבטות רפש אלה ולפורר בנהר את עקרונות החירות ההגינות והצדק,
ממש באותם הרגעים, רגעי אנושיות כנים ומזוככים, החלו נושפים לשמאלי, ברעש מתגבר, רעשי רקע תוצרת העימות הפוליטי שנערך ביום חמישי האחרון בערוץ 2, כשהדובר הוא ליברמן, עת החל מטמא את אוזני השומעים במפגן שפל ומזוהם במיוחד של גזענות בהמית ומחליאה, כלפי איימן עודה המאופק ומעורר הכבוד. העובדה שצואה אנושית ומוסרית כליברמן נוכחת בקרבנו, והעובדה שלתפישותיו המשוקצות קיימים מזדהים בחברה בה אנו חיים היא ידועה, יצורים מסוג זה מצויים גם בחברות רבות נוספות, אמנם לדאבונו של כל איש הגון, אך בכך שרפש הביבים הפאשיסטי המדובר התרחש לאורו של יום, בנוכחותם של מספר נבחרי ציבור מרכזיים אל מול פניהן של המצלמות, באין מפריע, טמונה בעיה גדולה שמצביעה על כך שחברתנו מצויה בתהום ערכית.

ומהבהמיות חזרה אל האנושיות - אלבר קאמי עבורי הוא מיצג מזהיר של אנושיות, זקוף קומה וגו, תורן מוסרי ומודל לרגישות חברתית, כוהן הצדק ומאירם הצנוע של פתחי מערות חשוכות. כשבין פסגות אלה, מצוי ילד אלג'יראי אחד קטן, מוכה עוני ויתום מאב (זכר למלחמת העולם הראשונה), בן לאם קשת יום, שהלך וגדל והזדקף להתהוות לאביר ההומניזם ודוברו המופלא של האבסורד, עורך העיתון המחתרתי האנטי-נאצי, 'קומבה', (כאן אמליץ על הספר 'אלבר קאמי, הזמן הזה' המעשיר), מספר סיפורים מופלא ומחבר רומאנים דגול.

מדובר, עבורי, בדמות מיוחדת במינה, ייחודית בעושרה האינטלקטואלי, ביושרה הערכי ובגובהה המוסרי. מן הגדולים האמיתיים של אישי המאה העשרים.

בספר המעשיר והמרתק, 'מכתבים לידיד גרמני' (הידיד הגרמני, מקובל לחשוב, הוא היידגר, הפילוסוף החשוב שאחז בתפישות נאציות), מתוודעים כמו מבעד לצוהר פנורמי אל עולם המאבקים הערכיים של קאמי, אל עולם ההכרעות המוסריות שעמדו מול האיש ולמעשה עמדו מול המון מבולבל, מול ימים בהם הייתה אירופה שרויה באפלה, רעל הופץ בכל פינה ואיים לכופף את הזקופים ולהפיל את המבוצרים בעמדותיהם. מעבר לעובדת היות ספר משובח זה מבט חשוב ומעשיר לחייו של נפיל מוסרי, זהו מבט מיוחד במינו, מרתק ומבהיל אל ימים בהם נגזר על כל אדם, זה הפשוט וזה ההדור גם יחד, רפה השכל ומיטיב השכל, המשכיל ובור הארצות, לעמוד מול תהום ולהכריע הכרעה רצונית אתית, האם לצלול אל האספסוף המושך בסערת רגשותיו השפלים ובין העלייה האמיצה והזקופה אל סירת הצדק הנתונה לתנודות ומפלות בשעת השיט על פני מי השנאה החייתית וגלי הגזענות, מים שסערו באותם הימים וריחם המלוח והדלוח הגיע לכל אף ופלש לכל נחיר, דק ועבה כאחד.
נדמה לי כי אנו אשר חלקנו הנכבד, ואני ביניהם, הם יצירי אהבתם של ניצולי מופע ההתבהמות האפל בהיסטוריה האנושית המוכרת לנו, אנו, אשר מצויים בין צאצאיהם של אלו ששרדו את התופת שכילתה בשנאתה את אהבת האדם והחשיכה נפשות, זו ששרפה ומחצה בימי גאותה את זכר אבותינו, וזו שמחקה בהתפרצות מזוויעה גם כן את אבותיהם של בני עמים אחרים ששותפים לאותם שרידי הרס. ובכן, אני חושב כי נשכיל ונרוויח אם נדע ונצליח להתייחס לספרים מעין אלו - הצצות לימי הרפש - במבט אנושי בוחן, ננסה להבין מה הניע אותם, מה גרם להיעדר הזדקפות אנושית קולקטיבית כנגדו של סחף נטול האנושיות שצף ביבשת. זאת, כמובן, נעשה ללא שביב של המעטה בזוועה, בדיוק להיפך.
אם נבחר לעשות את אלה מתוך זיקה לסולדריות, מתוך יצר אנושיות ושאיפה לחמלה, אני משוכנע כי נשכיל לספח לעצמנו נדבך חשוב של חקר האדם ובחירותיו, עמידתו מול יצריו ויצרי החורבן.

לצכתבים אלו ולמחברם, בעיניי, ייעשה גוון נוסף של צדק אם נוסיף לקרוא אותם כשיר הלל נגד האלימות והגזענות, נגד ההתבהמות וזריקת ההיגיון, נגד רוח הפאשיזם ונגד השנאה. על ידי קיום אלו נוכל להקים ולהרחיב עמודת בטון יצוק כנגד גלי אלימות ושנאה המקישים על דלתותנו.

כמובן, ומעט מיותר לציון, הייתי שמח לו מספר רב ככל האפשר של אנשים היה קורא את הספרון הזה.

ציפורן אחר לולאה, ציפורן אחר לולאה, שורה גוררת פסקה, ליל הציפורניים הארוכות פוער לועו. מראה ברק לא נראה וקול רעם לא נשמע, מיצג מזהיר של כבלי מתכת מוצקים ובטוחים מתוחים מן מהשמיים לרגבי האדמה. טאק וטאק, ברק לא נראה, רעם לא נשמע, מופע היפרמות הכבלים החל בדממה, אחד אחרי זה שלפניו, ראשו של זה על עקבו של זה, הם קורסים, בטור, מופע השקיעה מתבצע על בהונות. הרי ביטחון מבוצרים ומפוארים מתגלים כמשקעי בוץ, כאן בטון הוא אפילו לא חימר, נותרה רק דלת. הסיכה החדה פגשה את בובת הגומי.

משונה היא ההחלטה לדון בקפקא, לכאורה ברורה מאליה ועם זאת ממולכדת היטב. ישיבה מתוחה ומפוסקת מול מסך המחשב, תנועתו של הראש סביב צירו מתבצעת בזריזות קבועה, פניה של המקלדת השחורה מתחלפים באורו הלבן של המסך השחור, דילוגם הקפוץ של הידיים המסיירות, נעות בחשיכה בין מיצג ספלי קפה עירומים ובין המאמץ שבריכוז הדעת בדמותו ובתוכנו של מי שראוי להיצרב בתודעה כאדריכל ההרס הגדול, פקידו של השאול, מתיר חבלי היציבות ומחסלה של תחושת הוודאות, מערטל הלוחמים משריונם והנרטבים ממטריותיהם, פושט פשוטי העם ממעיליהם ובעלי השררה מעניבותיהם.


יש כאן, בגרסה המחודשת ובתרגום המחודש והמצוין לאוסף הקטעים והסיפורים העצום בחשיבותו ובערכו הזה, מכל וכל. לפנינו מופע תעתועים אפלולי תוצרת מכחולו הדק של צייר המבוכות האנושיות הצ'כי,
קטעים קצרים, סיפורים קצרים, סיפורים קצרים פחות, משלים ונובלות, כולם מן החשובים והמרכזיים במטען האמנות של קפקא. ההוצאה המחודשת נוחה למפגש, מעין כרטיס עלייה לרכבת מהירה יותר, הנעה במסילות יציבות יותר ומאובזרות יותר על אותה דרך עפר ראשית המובילה אל עבר עולם המבוכים הייחודי של השליט הבלתי מעורער של עולם זה.

מדובר בקובץ יצירות המאוגדות יחד לכדי אחד המורכבים והמפוארים מבין מטעי הפירות הספרותיים שמציעה המאה העשרים. למעשה, מן המיטב שמציע עולם האמנות המודרני כולו.
יחד עם זאת, כנראה מיותר הוא לציין הערות האומדות את מופלאותו של 'הגלגול', את פיתוליהם המחוכמים של קטעים כמו 'לפני החוק' ו'החולפים על פנינו', פרנץ קפקא בוודאי לא זקוק למליצי יושר.
מכאן שמאחר וברור לכל בעל תבונה שגדולתו האמנותית והפילוסופית של קפקא אינה מושפעת מחוות דעת זו או אחרת על במות האינטרנט, הטקסט הזה הוא מה שיש בידי להציע בכל הנוגע לתיאור תחושות וחוויות מכתביו של האיש והאמן.

צעדתי באיזור החשוך של העיר שלי, עיר ילדותי המוארת, העיר תל אביב, סמוך לרעשם המלטף והנוגה של גלי הים, כשחלחלה בי התחושה שנגמרה ההקצבה ותורו של הקץ הגיע, זמן הסוף.

פסיעה או שניים ימינה, עוד אחת שמאלה והנה אני נעמד שוקט אל מול פניו מפלחות הלב של מקבץ נדבות אביון נדכא וחסר כל, נעמד כשליבו חסר הגיל ומעופש התקוות כבר עמוס מלוא הטנא אכזבות וייאוש. ראשו מורכן ודיבורו קטוע ומעומעם, מכוסה שכבה חנוקה של אדישות, הוא מבקש ממני נדבה, למעשה כמעט ואין ברשותי מזומן כרגע, אבל לא נורא, הוא יסתפק במה שיש, ובכלל, הרי רק שנינו כאן, וממילא עדיפים כמה גרמים זעומים של מתכת מצלצלת על אפס, זה בטוח, בלי ספק. נתתי לו את השקלים, הוא הנהן לשמיים ואליי בהוקרה כשהמשכנו שנינו ללכת איש איש להרהוריו. חלפה דקה, אולי שתיים, לכל היותר ארבע, נעמדתי על גומת חול נעוצת עטיפות נייר שהכינו ילדים וילדות בשעות הצהריים המוקדמות, רחש הלילה זימר את אדישותו וגלי הים איימו להתקרב בעוד כמה סנטימטרים אל נעליי הנקיות והיבשות. עמדתי כך דומם, אני לא מעשן, עוד מספר דקות. אני רעב קצת. הגיע הזמן ללכת הביתה.

רוברט ואלזר הוא דמות מרתקת במיוחד בעולם האמנות והספרות, הסופר שהיה נערץ על קפקא והסה ובישר במידה כלשהי על הסגנון שפותח לאחר מכן לסגנון הקפקאי, האיש שכשל מסחרית ונאלם דום מבחינה כלכלית, שחייו לא היו גן של שושנים וסיומם נערך במחלקה הפסיכיאטרית, האיש הזה כתב כמה יצירות גדולות שנתרגמו נפלא בספר הזה לשפתנו. זכות חשובה ומשמחת לכולנו להיפגש עם כתביו.

הכרך הזה בנוי מקטעים קצרים ומסיפורים קצרים, חלקם נדמים כהגיגים חלקם בעלי אופי משלי, אך כולם פשוט נהדרים מן העמדה הספרותית. מהר מהר, ממש עם קריאת השורות הראשונות, מתגנבת לראש תחושה ברורה, התחושה שאנו ניצבים מול סופר דגול, גומה היסטורית של כישרון, גוש זהב חבוי מכוסה חול טובעני.

הסיפורים נהדרים, ההיכרות משמחת ומענגת, התרגום נפלא ממש, הכישרון רב מאוד, מטופש לוותר על דבר כזה.

רוברט ואלזר סופר גדול, ראוי שידעו כמה שיותר.