ביקורת ספרותית על סיפורים פטרבורגיים מאת ניקולאי גוגול
ספר מעולה

---

חמישה סיפורים יש בקובץ המהנה הזה: האדרת, האף, רשימותיו של מטורף, שדירת נייבסקי, הדיוקן.

בכתיבה מבריקה שמתעדת את הנוף האורבני האותנטי הנשקף מעיניו אי-שם בשנות השלושים של המאה ה-19 בפטרסבורג, על הדמויות הסטריאוטיפיות והנלעגות שבו, חלקן מרושעות וחלקן נוגעות ללב, לוקח אותך גוגול בכל סיפור לטיול אחר, תמיד מפתיע, ובחן רב מרשה לעצמו לגלוש עם העלילה לכל כיוון שירצה, כאילו שלסיפורים יש רצון חופשי משלהם, והוא כמספר, נגרר אחריהם יחד איתך.

המרכיב הפנטסטי ביצירה שלו, לצד השימוש בדמויות סטריאוטיפיות, הופכים את הסיפורים למעין אגדות למבוגרים, שמצליחות לסירוגין לעורר מחשבות אבל גם לסבך את המחשבות זו בזו, כאילו היית בעצמך פקיד שלומיאל מאחד הסיפורים שהשתייה החריפה בלבלה את דעתו. אם נניח שלסיפורים האלה יש חיים משל עצמם, אז הרי יש בהם משהו חצוף. הם מקימים לתחייה רחוב צבעוני, מערך דמויות ססגוניות (או אפורות באופן גרוטסקי) וקונפליקטים משכנעים, מתחילים איפשהו בנקודה אחת ומסתיימים באחרת, וכאילו חומקים להם בסוף, משאירים אותך לתהות מה המשמעות של פרט זה או אחר, או של הכל, או אם יש בכלל משמעות, או מה יש בהם, בסיפורים הסוריאליסטים האלה, שפשוט עובד טוב.

אולי ביקש גוגול, באמצעות המרכיב הפנטסטי, להעמיק בהתבוננות בנפש האדם, על גחמותיו, פחדיו, סיוטיו, עד לנקודה בה הדעת, ההגיון והאשליה הופכים לבלילה אחת שרק דרכה ראוי לייצג סובייקט באופן הוגן. אולי זה מה שעושות אגדות. ואולי לא ביקש כלום, אלא להעמיד יצירה שיש בה ברק, תנועה, חופש וחיוניות מצד אחד, וסדר ואלגנטיות מצד שני.

מבין חמשת הסיפורים אהבתי בעיקר את "האדרת" (על ההתלהבות ועל מפח הנפש שמעוררים הבדלי המעמדות, החורף הקשה וחוסר הצדק בפקיד עלוב שרצה לתקן את אדרתו) ואת "הדיוקן" (על גלגולו של ציור בעל כוחות שטניים). את "האף" קראתי בעבר ונהניתי לקרוא שוב. גם השניים האחרים טובים בעיניי. ב"רשימותיו של מטורף" עלה בדעתי שהסיפור עלול להיות פוגעני כלפי פגועי-נפש, אם כי סביר שהעניין שם הוא לא לעג לכשעצמו, אלא (אולי) הצבת מראה לכל אדם על אשליותיו.
התרגום של נילי מירסקי ז"ל מעולה.

% % %

מעט ציטוטים:

כמה נפלאים סדרי עולמנו! כמה מוזרות, כמה סתומות המהתלות שמהתל בנו הגורל! האם ייפול בחלקנו אי פעם מה שנכספנו אליו? האם נשיג אי פעם את הדבר שנועדנו לו, כמדומה, מטבע ברייתנו? היוצרות יתהפכו תמיד. לפלוני יעניק הגורל סוסים נהדרים מאין כמותם, והוא ידהירם בשיוויון־נפש ואף לא ישגיח ביופיים, שעה שחברו, שהתאווה לסוסים יוקדת בלבו, ייאלץ ללכת ברגל ורק יצקצק בלשונו כשיחלוף לידו סוס אביר. (102)

הוא נעמד לפני חלון־ראווה מואר והביט בסקרנות באיזו תמונה ובה אשה נאה למראה החולצת את נעלה ואגב־כך מערטלת את הרגל כולה, שאינה כעורה כלל וכלל; ומאחרי גבה, מפתח החדר הסמוך, משרבב ראשו איזה גבר עם זקנקני־לחיים וציצת־שיער נוסח ספרד על סנטרו. אקאקי אקאקייביץ' ניענע בראשו והצטחק, ואחר־כך פנה והמשיך דרכו. מדוע הצטחק ככה, האם מפני שנתקל בדבר שלא היה מוכר לו כלל ואף־על־פי־כן משתמר בלבו של כל אדם איזה חוש כלפיו, ושמא חשב לו, בדומה להרבה פקידים אחרים, כדלקמן: "נו, נו, הצרפתים האלה! מה יש פה לדבר, אם הם כבר רוצים משהו ככה, אז הנה כבר ממש ככה..." ואולי גם את הדברים האלה לא חשב - הרי אי אפשר להיכנס לתוך נשמתו של אדם ולדעת כל מה שהוא חושב. (21)

הנה, מעשה שכזה התחולל בבירה הצפונית של ממלכתנו רחבת הידיים! ורק עכשיו, כשאנו שוקלים ובוחנים הכל, אנו רואים שיש כאן הרבה דברים שאין הדעת סובלתם... ובכל זאת, ולמרות הכל, ואף־על־פי שאפשר, כמובן, להניח גם כך, גם אחרת, ואפשר אפילו... וכי היכן אין קורים דברים שאין הדעת סובלתם? – ואף־על־פי־כן, כשתהרהר בדבר, תמצא שבכל אלה אכן יש משהו. יאמר כל אדם מה שיאמר, מקרים שכאלה קורים בעולם; לעיתים רחוקות – אבל קורים. (54)

» ביקורות נוספות של אלעד
» ביקורות נוספות על סיפורים פטרבורגיים