כשטיילתי בעיר פטרבורג, ראיתי אנדרטה לזכרו של גוגול. בתחתיתה נכתב המשפט: "לגוגול, הצייר הגדול של המילים" (קצת קשה לתרגם את הביטוי מרוסית). אכן, גוגול לא סתם מספר: הוא מצייר את סיפוריו, בעוצמה, רגש וצבע בוהק. גוגול הוא מכשף וקוסם, שהמילים כאילו יוצאות מהספר ועוטפות אותך באשליה ובקסם הבלתי רגיל של סיפוריו, ומותירות אותך בלב סוער מרגש, ובראש הומה מחשבות.
אלו 5 סיפורים המתרחשים בפטרבורג של המאה ה19 - סיפורים על אהבה, יופי וטירוף, כשכל השלושה משמשים בערבוביה. זהו הספר המדהים והמטלטל ביותר שקראתי אי פעם, ואלוהים יודע שהיו לא מעטים, ושהיו ביניהם ספרים נהדרים. אבל הספר הזה, אל אלוהים, כשסיימתי לקרוא ישבתי הלומה מרוב חיבוטי הנפש העזים שהספר הזה עורר. זוהי יצירת מופת, במלוא מובן המילה. היא עומדת במבחן הזמן, היא תהיה רלוונטית לכל זמן שבו תקרא. אין מילים לתאר את הגאונות, הקסם המופלא שמרתק את הקורא למילים, ועם זאת – הפשטות הרכה שאופפת את הסיפורים, היותם ברורים להבנה ועם זאת גאוניים. הגאונות של גוגול היא כל כך גאונית לאו דווקא מפני שמדובר בסיפורים ארוכים, מעייפים, מתפלספים, עם מילים בומבסטיות ועלילה מפותלת, גאונות כמו זו של דוסטוייבסקי. לא. כוחו של גוגול הוא בפשטות, והבנה עמוקה של נפש האדם.
אחת הסיבות (ויש רבות) לכך שאני אוהבת את הספר הזה מאוד מאוד, היא העובדה שהוא שילוב של שני דברים נערצים עליי: גוגול והעיר פטרבורג. ביקרתי בפיטר, זוהי עיר יפהפייה, עיר של נסיכים, ארמונות, אמנות ומוזיקה, אך הספר הזה הראה לי גם את צדה האפל (מיותר לומר שלקחתי את הספר איתי לאותו טיול). כשטיילתי בשדרת נייבסקי הייתי מלאה התפעלות מיופיה הגרנדיוזי, המרשים. וגוגול בתחילה גם הוא משבח אותה, אך לאחר מכן הוא מתפכח: "הו, אל תאמינו לה, לשדרת נייבסקי זו!... הכל אחיזת עיניים, הכל מיקסם שווא, הכל אין תוכו כברו! כסבורים אתם שאדון זה, המטייל לו במקטורן תפור לעילא, הוא עשיר גדול? – לא מיניה ולא מקצתיה: כל כולו אינו אלא מיקטורן זה שעליו. אתם מתארים לכם ששני הכרסתנים הללו, הניצבים מול כנסיה ההולכת ונבנית, סחים במעשה האדריכלות שלה? כלל וכלל לא: הם תוהים על תנוחתם המשונה של שני עורבים שנעמדו שם זה מול זה."
עוד משהו שהוא חלק בלתי נפרד מקסמו של הספר (ושל גוגול בכלל) הוא העובדה שהסיפורים נעדרים כל ציניות או רשעות. גוגול מביט על בני האדם בעין חומלת ורגישה מאין כמותה. הסיבה שאקאקי אקאקייביץ, פופרישצ'ין, פיסקאריוב וצ'ארטקוב הם כה נוגעים ללב, היא התמימות האינסופית שכל אחד מהם ניחן בה. בעולמו של גוגול יש מקום לגרוטסקה, לטירוף, לקיצוניות ואף לזוועה – ועם זאת לא נעדר משם מקומה של האנושיות, טוב הלב והחמלה.
גאונות ממין זה של גוגול אינה מן המקרים שקורים בכל עשור, וחוששני, אף לא בכל מאה. אך מיקרים שכאלה קורים בעולם; לעיתים רחוקות – אבל קורים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
