“"בדמי ימיה מתה אמי, כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה." ויש אצל עגנון דבר נדיר, דבר שכמדומה כמעט ואיננו מן המצוי, אף לא אצל אותו מגוון רחב ועצום של סופרים גדולים ודגולים שאין רבים ורבות כמותם. מספרם רב ויתרונותיהם עמוקים. ובכל זאת. אין אני מתכוון אל לשונו המרווחת והארוכה, מוארכת המבט. תמיד משופצת ובורקת, נקייה ועדינה למראה, עטופת טעם רב, רב-משא. אצל עגנון ישנו אלמנט מיוחד, אותו רגע חמקמק וערמומי אשר כמעט ואינו ניתן לתמלול, זוהי התחושה כי אל מקום חדש הובאת, עולם משורטט אך לא מוכר. על פני המים אתה צף, שלו ומתועתע אל מקום שהעט הנובע משיט אותך. את שורת הפתיחה המצוטטת, החקוקה בראשי מספר שנים, למן הפעם הראשונה שפתחתי את העמוד הראשון, אני קורא וקורא שוב ושוב ברגעים אלה. מנווט בתוך החושך שעוטף את שולחני, את הנורה הדקה, אשר הודות לאורה אני יושב ועומד ויושב שוב, קורא ביצירה ושבוי בעולם הגולה. בדמי ימיה היא מתה, בדמי ימיי הייתי אני כשהוקפתי בעולם אמה של תרצה. מילותיו של עגנון מקיפות את מחשבתי ומעטרות את דעתי, נושאות את טעם יהדות הגולה על כתפיהן ומניחות אותי בין כותלי בתי אבן קרים בחורף אשר לוהטים בקיץ, בית התמרוקים המתפורר למחצה ובית המדרש המשופץ, בתי השידוכין הנידחים ובתוכם השדכנים. הסיפור בדמי ימיה, נובלה זו בגוף ראשון אשר למעשה היא יומנה של תרצה, המגלה ומגוללת את פיתולי נפשה ותעתועי דמיונה המעורפלים בעניינה של אמה ודמותה, כשרצונותיה המדומים של אמה המדוכאת והמדוכדכת הופכים לעיקר תוכן חייה האומללים. זהו אכן סיפור גדול. סיפור גדול מאוד. תבונתו הפסיכולוגית מגיעה למקומות גבוהים ביותר בחלקים מכתביו, מקרה זה מן הבולטים שבמקרים. אכן, הבנתו וידיעתו של עגנון את עולם היהדות והיהודים לאורך הדורות המרובים מאוד, בהם התקיימה יהדותם בפועל על ידי קיום תורה ומצוות, היא מן הפונקציות הבולטות ביצירתו. אך דבר זה רחוק מלהיות הבודד. הבנתו ותבונתו המעמיקה בדרכי האדם, בפיתוליו ובהשגותיו, הן מן המורכבות והעמוקות ביותר מבין סופרי המאה העשרים המוכרים לעולם הספרות. על כפות המנעול, הכרך שנועד למעשה להציע אותם מאוגדים, את 'סיפורי האהבה' שיצר, הוא מופלא ממש. מופלא באמת. פלאו בזה שמילותיו ומשפטיו יוצרים פסקאות נדירות אשר למצוא אותם במקומות אחרים, אותם או דבר המזכיר את יפי צורתם ועומקם, יהיה למשימה אבודה במשמעותה. ייחודו הוא ייחודו, ייחוד אמנותי הוא המגדיר את האמן, את האמן הזה מגדיר ייחוד משובב נפש, בכל הנוגע לחוויתי האישית.”

“כשסיימתי לקרוא את "נידונה לחיים" רציתי לקרוא ספר שיעשה לי טוב על נשמה ,שיחליק לי כמו דבש לגרון .אז חיפשתי משהו שקשור לסיפורי /ספר אהבה. במקרה קראתי בעיתון על פרסום הוצאת מהדורה מחודשת לאחד מספרי-עגנון . כיוון ולא קראתי את עגנון מעל עשור שנים אמרתי לעצמי - לא אקרא את הרומנים הגדולים שלו תרתי -משמע ,אלא אלך ב"קטן".ולכן חיפשתי קובץ סיפורים שעוסקים באהבה ובזוגיות. קובץ הסיפורים הזה התפרסם לראשונה בגרמניה ב-1921. אני קראתי את המהדורה מ-1998 שיצאה לאחר מות המחבר עם תיקונים עדכניים .{כי ידוע הוא שעגנון היה "מתקן בלתי נלאה שמעולם לא בא על סיפוקו}. הספר הזה מכיל עשרה סיפורים ולא מכולם התפעלתי. אלו שריגשו אותי ו"עשו-לי את זה",היו: "בדמי ימיה",","גבעת החול","עובדיה -בעל מום ", "הרופא וגרושתו"; ו-"סיפור פשוט". טוב, הלכתי לחפש סיפורי אהבה ומצאתי -"אתונות עקרות". כי אצל עגנון אין אהבות שמחות או מאושרות ,יותר מכך אין אהבה בעולם .יש רק אוסף רגשות הנעים בין תשוקות לא ממומשות ,מיניות מודחקת,קנאות,אדישות,פרידות כואבות שלא מסתיימות אף פעם ,זוגיות שמקורם בנישואי כדאיות חברתיים וכלכליים אבל אהבה אין שם .גיבוריו מתייסרים ,,מתבזים ומבוזים בעיני עצמם ובעיני אחרים ,לא מסופקים ...,לא מסופקים... וחולי -שיגעון . כן ,כן אצל עגנון אפשר להשתגע ולחלות מאהבה נכזבת. אז מה מצאתי בסיפורי אהבה עגנוניים ?-יש שם הכל חוץ מאהבה ומימושה ואין רגע דל ומשעמם בהתנהלות הדמויות ובקורותיהן .נכנסתי לעולמות קסומים ,פתלתלים,מלאי אמונות תפלות,של חסידים ,ציונים ,סוציאליסטים {טפו טפו השם ירחק},גבירים בעלי ממון ושכל שיודעים להתנהל ולעשות עסקים עם הרשות והגויים כשמורא של המלכות כל הזמן על ראשם אבל הם יודעים לתחמן ,להתרפס ,לשחד,והכל מותר .עניים ובורים שאולי צדיקים הם בדרכי אמונתם ,אבל אף אחד "לא סופר" אותם בחברה היהודית .הנשים הצעירות היהודיות כולן מחכות לשידוך הנכון והמיטיב ,כל אופק עולמן נע ב-יעודן לספק את צורכי בעליהן מאכל שתייה ,ביגוד.אח"כ הן הופכות לנשים נרגנות ,כעוסות ,מציקות רעות ומכוערות תרתי משמע . עגנון מנתח בסכין חדה ,מושחזת,את גיבוריו מעולמות הנפש הפסיכולוגית, הסוציולוגיות והמגדריות . עגנון בז ,צוחק ,מלגלג ,מחניף, מעלה ,מוריד,אוהב ושונא את גיבוריו.אף דמות אינה משולמת מתחת לסכינו. הדמות היחידה הנשית היוצאת דופן והמורדת בקובץ הזה -הנה של תרצה מהסיפור "בדמיי ימיה ". בחורה אינטלקטואלית,אוהבת ספר וידע ,שהתעקשה על בחירתה להינשא לאהוב- אמה המתה כדי לממש את האהבה ההיא שלא יצאה לפועל בגין שיקולים כלכליים .תרצה מורדת כנגד אביה ,כנגד מבטיי וצקצוקיי-החברה היהודית ,כנגד אהובה שפורש בפניה את המכשולים -פער הגילים ביניהם .אבל היא "הולכת עד הסוף ". איזו דמות נשית עם "חוט שדרה " בסיפור מגדרי נועז ומהפכני לזמן כתיבתו. גיבוריו הגבריים ,החסידים הנכלוליים ,הציונים שציוניותם מתבטאת אך ורק בלשבת בחברותא במועדון חברתי- גברי,לקרוא עיתונים ,לעשן,לשתות טה ,לשחק שחמת ולהתווכח על דא ועל הא ובסוף היום לחזור לחייהם הבורגניים . ה-סוציאליסטים שמדברים גבוהה גבוהה ומעשיהם -רוח וצלצולים ,נתפסים בעיני הסמכות ואנשי העיירה היהודית כמי שמורדים ומסוכנים להם,ולכן יש להתרחק ולהרחיק את בנותיהן מהשידוך עימם .והסוחרים -העשירים ,מעמד הביניים ואלו שבשוליים,- כל מעיניהם בעשיית עושרם וכל האמצעים כשרים בדרך לכך, {ויפה נכון ומקסים תיאר הכותב -"אספן הספרים "פה באתר בביקורתו אודות הרומן "סיפור פשוט "-בין היתר את התנהלותו של מעמד הסוחרים היהודיים בעיירות הללו,} ,עגנון היה הראשון לתאר את חיי המעמד הזה מבחינה סוציולוגית חברתית בסיפוריו. ומה לגבי הגברים "המודרניים "?- בסיפור "הרופא וגרושתו", השכלתו ומודרניותו של הרופא לא היוו מזור ופתרון לקנאתו החולנית לאשתו . מה שאמרתי - בעיירה היהודית של עגנון -לא משעמם ,אבל אהבות לא תמצאו שם. שם הקובץ "על כפות המנעול" מכוון לכך שכל גיבור ו/או גיבורה שבאים לממש את אהבתם ,נופלים שדודים מול מנעול הדלתות של האחת ,האחד שלא משיבים לאהבתם . העובדה המרתיעה חובבי ספר - מלקרוא את עגנון היא אחת מהשתיים : הזיכרון הרע והמר מלימודי התיכון ,והשניה -השפה הקשה לכאורה . אני חושבת כי לקרוא את עגנון וליהנות ממנו צריך קצת "קילומטרז' "בקריאה ,וקצת אם לא יותר ,פרספקטיבה גילאית . נכון ,השפה שלו מורכבת ,אסוציאטיבית,חורגת מעמוד השדרה של העלילה וחוזרת אליה פעמיים רבות .ויותר מכך היא יונקת מושגים ומילים מעולמות אחרים שרובינו ביומיום לא גדלנו עליהם ,לא משתמשים בהם כשפת דיבור,לא קוראים בספרים העכשוויים -{הפייסבוקית ?!}. עגנון שואב את מקורותיו מספרות הקודש היהודית : המקרא,המדרש,התלמוד,הזוהר,הקבלה וספרי החסידים ,יחד עם השפעות ספרותיות קלסיות כלל עולמיות .נודה -זה לא בדיוק "כוס התה" שלנו . אני שהנני רחוקה מהעולמות הללו התאהבתי,התענגתי וצחקתי על כל מילה ,משפט ותיאור.זה אינו סותר את העובדה שלעתים קראתי קטעים פעמיים כדי להבין לחוש ולרדת לעומק הכתוב .אבל זה לא פגם בהנאתי,ההפך . הספר שקראתי ללא ביאורים .כיוון וידעתי שלקרוא את עגנון מצריך קריאה מודעת "ארכאולוגית" של רבדים ופרשנויות , אמרתי שאיעזר בספרות מחקרית עגנונית .שני הספרים : "אהבות לא מאושרות"- ניצה בן דב,- "שתיקת השמים - עמוס עוז קורא עגנון"- עמוס עוז. והנה מסתבר כמספר הרבדים מספר הדעות .ע. -עוז מתאר את ברטה מ"סיפור פשוט " כדמות נשית פריג'דרית ,ובן-דב -סותרת והופכת את התמה . אז סגרתי את הספרים הללו ,כי הבנתי שכל אחד והעגנון שלו. והפרשנות שלי לגיטימית בדיוק כמו של החוקרים הנכבדים . עגנון ריתק אותי, הצחיק אותי, השכיל אותי ,גרם לי הנאה וחווית- קריאה נדירה ,נפלתי שדודה . "לא כל אמנון זוכה לתמר ,ולאו כל שלמה מוצא את שולמית ". {מתוך -תמול שלשום עמ 255} ומתוך הספר "מכתם לעגנון"- אסופת פתגמים מתוך כתביו ,ליקט- אורי סלע .1993.”

“באמת יש בי עצב שסיימתי את קובץ הסיפורים הקסום הזה. במשך תקופה ארוכה של למעלה משנה,שהתחילה עם קריאת 'ה'רומן- סיפור פשוט,הספר הזה היה מקום לברוח אליו.הייתי אומרת שעגנון ניסח 'רומנטיקה יוקרתית'..הכתיבה הנצחית שלו,עם האווירה הקסומה הזאת..באמת תענוג. וככה סיפורי אהבה נוגים מתרחשים גם במזרח אירופה הקרה,בסימטאות ירושלים ובנווה צדק של שנות השלושים. לדמיין את ת"א,שכונת נווה צדק,מוקפת פרדס וחולות..ריח של ים ואווירה של עגנון.נראה לי שבשביל זה יש ספרים..:) באמת שכל סיפור,קצר וגם ארוך יותר,הוא מדהים ביופיו..אך פנינה אחת,קצרה, כבשה את ליבי במיוחד. לא כולם מכירים, אבל 'לילות',הסיפור הקצר של עגנון,הוא אחד היפים ביותר. מומלץ מאוד מאוד!”

“עברית שפה קשה. הספר על כפות המנעול קובץ סיפורים של שי עגנון נפל לידי תוך כדי משמרת ערב בעבודה. התחלתי לקרוא, יש לציין שהספר כתוב בשפה קשה וכבדה אך סיפוריו של שי עגנון יפים הם בעיני. כיום לא ניתן למצוא ספרים הכתובים באותה שפה עברית כבדה, כיום הספרים הם זורמים יותר. אני חייבת לציין שכל מי שראה אותי קוראת את הספר עיקם את פניו, "מה אין לך מה לעשות". אני כמובן שלא מתייחסת לביקורות מעין אלו המשכתי, לקח לי קצת זמן לסיים אותו אך נהניתי מכל רגע. לכל אוהבי השפה העברית הקשה ממליצה בחום.”

“"בדמי ימיה מתה אמי, כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה." ויש אצל עגנון דבר נדיר, דבר שכמדומה כמעט ואיננו מן המצוי, אף לא אצל אותו מגוון רחב ועצום של סופרים גדולים ודגולים שאין רבים ורבות כמותם. מספרם רב ויתרונותיהם עמוקים. ובכל זאת. אין אני מתכוון אל לשונו המרווחת והארוכה, מוארכת המבט. תמיד משופצת ובורקת, נקייה ועדינה למראה, עטופת טעם רב, רב-משא. אצל עגנון ישנו אלמנט מיוחד, אותו רגע חמקמק וערמומי אשר כמעט ואינו ניתן לתמלול, זוהי התחושה כי אל מקום חדש הובאת, עולם משורטט אך לא מוכר. על פני המים אתה צף, שלו ומתועתע אל מקום שהעט הנובע משיט אותך. את שורת הפתיחה המצוטטת, החקוקה בראשי מספר שנים, למן הפעם הראשונה שפתחתי את העמוד הראשון, אני קורא וקורא שוב ושוב ברגעים אלה. מנווט בתוך החושך שעוטף את שולחני, את הנורה הדקה, אשר הודות לאורה אני יושב ועומד ויושב שוב, קורא ביצירה ושבוי בעולם הגולה. בדמי ימיה היא מתה, בדמי ימיי הייתי אני כשהוקפתי בעולם אמה של תרצה. מילותיו של עגנון מקיפות את מחשבתי ומעטרות את דעתי, נושאות את טעם יהדות הגולה על כתפיהן ומניחות אותי בין כותלי בתי אבן קרים בחורף אשר לוהטים בקיץ, בית התמרוקים המתפורר למחצה ובית המדרש המשופץ, בתי השידוכין הנידחים ובתוכם השדכנים. הסיפור בדמי ימיה, נובלה זו בגוף ראשון אשר למעשה היא יומנה של תרצה, המגלה ומגוללת את פיתולי נפשה ותעתועי דמיונה המעורפלים בעניינה של אמה ודמותה, כשרצונותיה המדומים של אמה המדוכאת והמדוכדכת הופכים לעיקר תוכן חייה האומללים. זהו אכן סיפור גדול. סיפור גדול מאוד. תבונתו הפסיכולוגית מגיעה למקומות גבוהים ביותר בחלקים מכתביו, מקרה זה מן הבולטים שבמקרים. אכן, הבנתו וידיעתו של עגנון את עולם היהדות והיהודים לאורך הדורות המרובים מאוד, בהם התקיימה יהדותם בפועל על ידי קיום תורה ומצוות, היא מן הפונקציות הבולטות ביצירתו. אך דבר זה רחוק מלהיות הבודד. הבנתו ותבונתו המעמיקה בדרכי האדם, בפיתוליו ובהשגותיו, הן מן המורכבות והעמוקות ביותר מבין סופרי המאה העשרים המוכרים לעולם הספרות. על כפות המנעול, הכרך שנועד למעשה להציע אותם מאוגדים, את 'סיפורי האהבה' שיצר, הוא מופלא ממש. מופלא באמת. פלאו בזה שמילותיו ומשפטיו יוצרים פסקאות נדירות אשר למצוא אותם במקומות אחרים, אותם או דבר המזכיר את יפי צורתם ועומקם, יהיה למשימה אבודה במשמעותה. ייחודו הוא ייחודו, ייחוד אמנותי הוא המגדיר את האמן, את האמן הזה מגדיר ייחוד משובב נפש, בכל הנוגע לחוויתי האישית.”

“כשסיימתי לקרוא את "נידונה לחיים" רציתי לקרוא ספר שיעשה לי טוב על נשמה ,שיחליק לי כמו דבש לגרון .אז חיפשתי משהו שקשור לסיפורי /ספר אהבה. במקרה קראתי בעיתון על פרסום הוצאת מהדורה מחודשת לאחד מספרי-עגנון . כיוון ולא קראתי את עגנון מעל עשור שנים אמרתי לעצמי - לא אקרא את הרומנים הגדולים שלו תרתי -משמע ,אלא אלך ב"קטן".ולכן חיפשתי קובץ סיפורים שעוסקים באהבה ובזוגיות. קובץ הסיפורים הזה התפרסם לראשונה בגרמניה ב-1921. אני קראתי את המהדורה מ-1998 שיצאה לאחר מות המחבר עם תיקונים עדכניים .{כי ידוע הוא שעגנון היה "מתקן בלתי נלאה שמעולם לא בא על סיפוקו}. הספר הזה מכיל עשרה סיפורים ולא מכולם התפעלתי. אלו שריגשו אותי ו"עשו-לי את זה",היו: "בדמי ימיה",","גבעת החול","עובדיה -בעל מום ", "הרופא וגרושתו"; ו-"סיפור פשוט". טוב, הלכתי לחפש סיפורי אהבה ומצאתי -"אתונות עקרות". כי אצל עגנון אין אהבות שמחות או מאושרות ,יותר מכך אין אהבה בעולם .יש רק אוסף רגשות הנעים בין תשוקות לא ממומשות ,מיניות מודחקת,קנאות,אדישות,פרידות כואבות שלא מסתיימות אף פעם ,זוגיות שמקורם בנישואי כדאיות חברתיים וכלכליים אבל אהבה אין שם .גיבוריו מתייסרים ,,מתבזים ומבוזים בעיני עצמם ובעיני אחרים ,לא מסופקים ...,לא מסופקים... וחולי -שיגעון . כן ,כן אצל עגנון אפשר להשתגע ולחלות מאהבה נכזבת. אז מה מצאתי בסיפורי אהבה עגנוניים ?-יש שם הכל חוץ מאהבה ומימושה ואין רגע דל ומשעמם בהתנהלות הדמויות ובקורותיהן .נכנסתי לעולמות קסומים ,פתלתלים,מלאי אמונות תפלות,של חסידים ,ציונים ,סוציאליסטים {טפו טפו השם ירחק},גבירים בעלי ממון ושכל שיודעים להתנהל ולעשות עסקים עם הרשות והגויים כשמורא של המלכות כל הזמן על ראשם אבל הם יודעים לתחמן ,להתרפס ,לשחד,והכל מותר .עניים ובורים שאולי צדיקים הם בדרכי אמונתם ,אבל אף אחד "לא סופר" אותם בחברה היהודית .הנשים הצעירות היהודיות כולן מחכות לשידוך הנכון והמיטיב ,כל אופק עולמן נע ב-יעודן לספק את צורכי בעליהן מאכל שתייה ,ביגוד.אח"כ הן הופכות לנשים נרגנות ,כעוסות ,מציקות רעות ומכוערות תרתי משמע . עגנון מנתח בסכין חדה ,מושחזת,את גיבוריו מעולמות הנפש הפסיכולוגית, הסוציולוגיות והמגדריות . עגנון בז ,צוחק ,מלגלג ,מחניף, מעלה ,מוריד,אוהב ושונא את גיבוריו.אף דמות אינה משולמת מתחת לסכינו. הדמות היחידה הנשית היוצאת דופן והמורדת בקובץ הזה -הנה של תרצה מהסיפור "בדמיי ימיה ". בחורה אינטלקטואלית,אוהבת ספר וידע ,שהתעקשה על בחירתה להינשא לאהוב- אמה המתה כדי לממש את האהבה ההיא שלא יצאה לפועל בגין שיקולים כלכליים .תרצה מורדת כנגד אביה ,כנגד מבטיי וצקצוקיי-החברה היהודית ,כנגד אהובה שפורש בפניה את המכשולים -פער הגילים ביניהם .אבל היא "הולכת עד הסוף ". איזו דמות נשית עם "חוט שדרה " בסיפור מגדרי נועז ומהפכני לזמן כתיבתו. גיבוריו הגבריים ,החסידים הנכלוליים ,הציונים שציוניותם מתבטאת אך ורק בלשבת בחברותא במועדון חברתי- גברי,לקרוא עיתונים ,לעשן,לשתות טה ,לשחק שחמת ולהתווכח על דא ועל הא ובסוף היום לחזור לחייהם הבורגניים . ה-סוציאליסטים שמדברים גבוהה גבוהה ומעשיהם -רוח וצלצולים ,נתפסים בעיני הסמכות ואנשי העיירה היהודית כמי שמורדים ומסוכנים להם,ולכן יש להתרחק ולהרחיק את בנותיהן מהשידוך עימם .והסוחרים -העשירים ,מעמד הביניים ואלו שבשוליים,- כל מעיניהם בעשיית עושרם וכל האמצעים כשרים בדרך לכך, {ויפה נכון ומקסים תיאר הכותב -"אספן הספרים "פה באתר בביקורתו אודות הרומן "סיפור פשוט "-בין היתר את התנהלותו של מעמד הסוחרים היהודיים בעיירות הללו,} ,עגנון היה הראשון לתאר את חיי המעמד הזה מבחינה סוציולוגית חברתית בסיפוריו. ומה לגבי הגברים "המודרניים "?- בסיפור "הרופא וגרושתו", השכלתו ומודרניותו של הרופא לא היוו מזור ופתרון לקנאתו החולנית לאשתו . מה שאמרתי - בעיירה היהודית של עגנון -לא משעמם ,אבל אהבות לא תמצאו שם. שם הקובץ "על כפות המנעול" מכוון לכך שכל גיבור ו/או גיבורה שבאים לממש את אהבתם ,נופלים שדודים מול מנעול הדלתות של האחת ,האחד שלא משיבים לאהבתם . העובדה המרתיעה חובבי ספר - מלקרוא את עגנון היא אחת מהשתיים : הזיכרון הרע והמר מלימודי התיכון ,והשניה -השפה הקשה לכאורה . אני חושבת כי לקרוא את עגנון וליהנות ממנו צריך קצת "קילומטרז' "בקריאה ,וקצת אם לא יותר ,פרספקטיבה גילאית . נכון ,השפה שלו מורכבת ,אסוציאטיבית,חורגת מעמוד השדרה של העלילה וחוזרת אליה פעמיים רבות .ויותר מכך היא יונקת מושגים ומילים מעולמות אחרים שרובינו ביומיום לא גדלנו עליהם ,לא משתמשים בהם כשפת דיבור,לא קוראים בספרים העכשוויים -{הפייסבוקית ?!}. עגנון שואב את מקורותיו מספרות הקודש היהודית : המקרא,המדרש,התלמוד,הזוהר,הקבלה וספרי החסידים ,יחד עם השפעות ספרותיות קלסיות כלל עולמיות .נודה -זה לא בדיוק "כוס התה" שלנו . אני שהנני רחוקה מהעולמות הללו התאהבתי,התענגתי וצחקתי על כל מילה ,משפט ותיאור.זה אינו סותר את העובדה שלעתים קראתי קטעים פעמיים כדי להבין לחוש ולרדת לעומק הכתוב .אבל זה לא פגם בהנאתי,ההפך . הספר שקראתי ללא ביאורים .כיוון וידעתי שלקרוא את עגנון מצריך קריאה מודעת "ארכאולוגית" של רבדים ופרשנויות , אמרתי שאיעזר בספרות מחקרית עגנונית .שני הספרים : "אהבות לא מאושרות"- ניצה בן דב,- "שתיקת השמים - עמוס עוז קורא עגנון"- עמוס עוז. והנה מסתבר כמספר הרבדים מספר הדעות .ע. -עוז מתאר את ברטה מ"סיפור פשוט " כדמות נשית פריג'דרית ,ובן-דב -סותרת והופכת את התמה . אז סגרתי את הספרים הללו ,כי הבנתי שכל אחד והעגנון שלו. והפרשנות שלי לגיטימית בדיוק כמו של החוקרים הנכבדים . עגנון ריתק אותי, הצחיק אותי, השכיל אותי ,גרם לי הנאה וחווית- קריאה נדירה ,נפלתי שדודה . "לא כל אמנון זוכה לתמר ,ולאו כל שלמה מוצא את שולמית ". {מתוך -תמול שלשום עמ 255} ומתוך הספר "מכתם לעגנון"- אסופת פתגמים מתוך כתביו ,ליקט- אורי סלע .1993.”

“באמת יש בי עצב שסיימתי את קובץ הסיפורים הקסום הזה. במשך תקופה ארוכה של למעלה משנה,שהתחילה עם קריאת 'ה'רומן- סיפור פשוט,הספר הזה היה מקום לברוח אליו.הייתי אומרת שעגנון ניסח 'רומנטיקה יוקרתית'..הכתיבה הנצחית שלו,עם האווירה הקסומה הזאת..באמת תענוג. וככה סיפורי אהבה נוגים מתרחשים גם במזרח אירופה הקרה,בסימטאות ירושלים ובנווה צדק של שנות השלושים. לדמיין את ת"א,שכונת נווה צדק,מוקפת פרדס וחולות..ריח של ים ואווירה של עגנון.נראה לי שבשביל זה יש ספרים..:) באמת שכל סיפור,קצר וגם ארוך יותר,הוא מדהים ביופיו..אך פנינה אחת,קצרה, כבשה את ליבי במיוחד. לא כולם מכירים, אבל 'לילות',הסיפור הקצר של עגנון,הוא אחד היפים ביותר. מומלץ מאוד מאוד!”

“עברית שפה קשה. הספר על כפות המנעול קובץ סיפורים של שי עגנון נפל לידי תוך כדי משמרת ערב בעבודה. התחלתי לקרוא, יש לציין שהספר כתוב בשפה קשה וכבדה אך סיפוריו של שי עגנון יפים הם בעיני. כיום לא ניתן למצוא ספרים הכתובים באותה שפה עברית כבדה, כיום הספרים הם זורמים יותר. אני חייבת לציין שכל מי שראה אותי קוראת את הספר עיקם את פניו, "מה אין לך מה לעשות". אני כמובן שלא מתייחסת לביקורות מעין אלו המשכתי, לקח לי קצת זמן לסיים אותו אך נהניתי מכל רגע. לכל אוהבי השפה העברית הקשה ממליצה בחום.”