הסקירה הזאת, כמו הסקירות הקודמות לה, מהווה השלמה של "חוב", סקירות שרציתי לכתוב בשבוע שעבר, אבל הגמגום של האתר לא איפשר לי להעלות אותן כראוי. אז השבוע הוא זמן ההשלמה.

את הספר הזה רציתי די מזמן לקרוא, אבל לא "רציתי" ברמה של ללכת לחנות ולקנות עותק, ואפילו לא ברמה של ללכת לספרייה ולשאול עותק. זה סתם "רציתי" במובן של "אם יזדמן לי בטח יהיה נחמד לקרוא אותו". אז הזדמן, איך לא, דרך ספריית רחוב. בניגוד לשני הספרים שלקחתי יחד איתו והיו במצב חדש עד בלתי נקרא בעליל, על הספר הזה דווקא ניכרו עקבות שימוש לא מעטות. הכריכה קצת מקומטת, על התמונה המסקרנת של שתי כורסאות שעל הידית של הגדולה מביניהן נמצא ספר פתוח המונח כשפניו כלפי מטה, היו מריחות של טיפקס. בתוך הספר היו שלל פיסות של דפים תחובות במקומות שונים כמעיו סימניות, ובמקומות אחרים היו קיפולי "אוזני חמור". בקיצור, אין זה ספר שנקנה כי אופנה ואז נפתח לרגע קט ונזנח, אלא ספר שניכר שקראו בו חזור וקרוא, ואפילו השאירו מקומות מסומנים לזכרון עתידי.

כתוב כאן בכותרת מחבר אחד, אבל זו טעות. אלה שני מחברים. אב ובתי, יושבים יחד לשוחח על מורשת, דת, היסטוריה ולאום. האב הוא סופר מוכשר ומוכר בערוב ימיו. הבת היסטוריונית הקרויה על שם סבתה, אימו של האב. והם יושבים וכותבים יחד את הדיון שביניהם ובין המקצועות שלהם והדורות השונים אליהם הם משתייכים. אולי אלה גם הכורסאות, הגדולה והמבוססת בכבדות, וזו שלידה הקטנה ובהירה וצעירה יותר למראה. ובתווך, על מסעד הכורסה הגדולה, זו שבין הכורסאות, מונח ספר פתוח לרווחה והפוך. איו ניכר מהתמונה איזה ספר, אבל ברור שזה הספר, בה"א הידיעה.

זה ספר של זהות. שני הכותבים הם יהודים, חילונים, שבסיס מושבם בארץ ישראל ובמדינת ישראל המודרנית, והם דנים יחד בזהותם, בשייכות, במהותו של העם אליו הם משתייכים ומה המשמעות של זה לגביהם. ההיסטוריונית מחפשת נקודת מבט היסטורית של לאום שהמשיך זהות מגובשת ללא טריטוריה, והיא מוצאת את התשובה בעיסוקו של אביה - במציאת המילים ובכתיבתן, בטקסטים. לדברי ה"עוזים" מה שהחזיק את העם כלאום לא היו מוות הדת, ולא אמונה באל שבו הם אינם מאמינים, אלא האוריינות - העיסוק המתמיד בטקסטים כתובים ובדרכי העברתם במסורת מדור לדור.

נקודת המוצא שלי שונה, אבל עם תזת "עם הספר" אני יכולה להזדהות. מה גם שאני יודעת שהאחוז הגבוה של ידיעת הקריאה אצל יהודים וההתעסקות בטקסטים דתיים לאורך הדורות אכן היה מאפיין חריג בתקופות שונות. הכותבים מראים ידיעה ובקיאות במסורות ישראל וניכר שהם גם למדו (מספרים ומאנשים כאחד) לקראת הכתיבה של הספר הזה. עם זאת במהלך הקריאה לא הרגשתי שזה ספר עיון הפונה לשכל ופתוח לביקורת הקוראים, אלא מין שצף-קצף שמתאים לחזונות נבואיים או למטיפים בשער והטון הזה, המטיף הפריע להנאה מקריאת הספר.

יהודים ומילים.
מדובר בספר שמצליח להביא בפני הקורא מסה רחבת היקף של ההיסטוריה של עם ישראל. באמצעות נקודות ציון היסטוריות, או מילות מפתח מעמידים כותבי הספר – עמוס עוז ופניה עוז זלצברגר את כוח הישרדותו של עם ישראל לא על יסודות של הליכה בדרכי השם, כעיוורים המולכים על ידי כוח עליון, ולא כבובות המצייתות באופן אוטומטי לחוק, אלא על יסודות של התרסה כלפי האל וכלפי הזולת, התחייבות אישית של כל יחיד לעשיית צדק, וויכוח בלתי נלאה על כוונת הבריאה, כוונות המילים והתחייבות אישית של כל איש ואישה עבריים/ יהודים, ללמוד וללמד כל בן זכר את התורות, את החוקים ואת המשפטים. אם כן האחריות להישרדותו הפלאית של עם ישראל, במהלך אלפיים שנות גלות, נעוצה על פי הכותבים בהעתקת סיפורי הקדמונים, שכתוב החוקים והמשפטים, כתיבת שירת קודש ושירת חול ומאז תקופת ההשכלה התפתחות ענפה של ספרות בקרב אנשי תנועת ההשכלה היהודים. מה שהפתיע אותי בספר זה הוא הראיות שמביאים כותבי הספר מחוקרים שונים המציינים שכבר בשלהי דור המדבר, בהעברת מנהיגות העם ממשה ליהושוע, התבססה שיטת ממשל רפובליקנית למהדרין, אשר בנוסף לחובת ההנהגה לדאוג לכל פרט, גם מנציחה בחוק סוג של צדק חברתי החל בחלוקת הארץ לשבטים, כשכל שבט מקבל שטח בהתאם לגודלו ועד שנת השמיטה שבה כל שבע שנים נמחקות החובות ואם לא די בזה לעשות צדק בעם, אז באה שנת היובל המחייבת לשחרר את כל העבדים ולאפשר לכל בעלי הקרקע המקוריים לשוב לאדמתם. לאמור רפובליקה מתקדמת עתיקה, אשר היסודות ההגותיים והחוקתיים שלה יכולים להתחרות עם הפילוסופים של תקופת הנאורות והמהפכות החברתיות באירופה, אשר ככל שידוע לנו נבעה מלימוד ערכים חברתיים, ולא משפיכות דמים כפי שהתרחש באירופה. הקריאה בספר הזה הייתה עבורי קלילה ושוטפת, אולי בזכות זה שהכותבים כנראה החליטו לפרנס את פלא הישרדותו של עם ישראל במספר המצומצם ביותר של התופעות שגרמו לכך.

השבוע קיבלתי הרצאה אישית מעמוס עוז ומבתו פניה עוז זלצברגר. זאת התחושה כאשר אתה קורא את ספרם המשותף " יהודים ומילים ".
הסופר שביניהם ( כך הוא מכנה את עצמו ) יושב על כורסת עור גדולה ודהויה ובתו ( ההיסטוריונית שביניהם ) יושבת על ידו בכורסת עור קטנה וחדשה יותר. זאת תמונת כריכת הספר.
ישבתי מולם בקשב רב ושמעתי את ההרצאה . עמוס עוז דיבר ברהיטות אופיינית לו ומידי פעם ציין שחלק מדבריו נלחשו לו ע"י ביתו.
קראתי את הספר בשקיקה רבה. מזמן לא התענגתי על כל מילה ומילה. זהו שיר הלל על המילה הכתובה בעולם התרבותי היהודי.
עמוס עוז, הצליח לשכנע אותי באהבתו האדוקה למילים הבוקעות מתוך הספר. מהתנ"ך, מהתלמוד ומכל אלפי הספרים שנכתבו לאחר מכן ושהם בעצם מרכיבים את הקנון הספרותי היהודי.
הספר כתוב בצורה קולחת וכמו שציינתי , התחושה הייתה של הרצאה אישית. רמת ההרצאה עבורי הייתה בדיוק ברמה הניאותה . היא התייחסה אליי כקורא שבקיא בטקסטים היהודיים ושאזכורם בצורת רמיזה או בצורה רופפת שלא תפגע בהבנת הספר.
אין בספר עצירות קוטעות והפניות לטקסטים אחרים שמפריעים לזרימת השיחה הקולחת של הסופרים. הוא יוצא מנקודת הנחה שהקורא מכיר פחות או יותר את הדמויות התנכ"יות ואת כתבי הסופרים בעת החדשה. הוא לא מתיימר לבצע מערך לימודי ומשמים של ניתוח הטקסטים מכל הזמנים.
לסיכום, הספר קליל ונהדר. נותן לנו כעם היהודי טפיחה על השכם על כך שהיכולת שלנו לסגוד למילה הכתובה במהלך ההיסטוריה שימרה אותנו כתרבות יהודית עד היום. לא חייבים להסכים עם הסופר בדעותיו הפוליטיות והדתיות ( מישהו אמר אתיאיסט ). הסופרים כאן שוטחים את דעתם בצורה סובייקטיבית לחלוטין. הם מעבירים את אהבתם לאינספור הטקסטים שכתבו יהודים בכל הזמנים. הם מצליחים להעביר לקורא את תחושת גאוותם על כך שהם משתייכים לעם היהודי.
מומלץ ביותר.

"אוי ויי איז מיר!" אומרת אמא שלי, מבלי שתדע מילה ביידיש. הספר המקסים הזה מסביר לנו גם למה: יש לנו קו רצף, שושלת מילולית ארוכה, כתובה, מסובכת ומלאת הומור עצמי. זוהי מסה מרתקת, ומה שהופך את המסה לכל כך מעניינת היא נקודת מבט שלה. כתבו אותה שניים - אב ובת, סופר והסטוריונית. הספר משלב את התנ"ך, ההיסטוריה ואת הספרות היהודית הענפה, ומראה לנו כיצד ארון הספרים היהודי שמר על הגחלת לאורך מאות רבות בשנים, ואיך העם היהודי רחש תמיד כבוד בלתי נפוץ לספר, והיה מודע לכוחה של המילה הכתובה. נקודת המבט החילונית, אך גם האוהדת, מציעה מבט רענן ומפתיע על ההיסטוריה שלנו, על הרצף הטקסטואלי של עמנו. בין דפי הספר ניתן לראות גם כל מיני דברים שלא ידענו על היהדות, מהם שמוצאים חן בעינינו וכאלו פחות; אבל מבין הספר ניתן לראות את ייחודיותו של העם היהודי: ההומור, על עצמנו וגם על הדת, הסנטימנטליות, החוצפה, הפלפול התלמודי, והעצב הגדול.

מה שלי מאוד הציק בספר – אולי כי סתם בחוג לבלשנות עשו לי שטיפת מוח – זה שחסר בו הפן הבלשני. הספר הוא פשוט נהדר, אבל כשהוא עוסק בשפה העברית, ביידיש, לדינו, ארמית, והוא עצמו גם נכתב באנגלית - הספר היה יכול להיות אפילו טוב יותר לו גם דיבר קצת על אטימולוגיה, התפתחות השפות, סוציו בלשנות וכולי. כי עם, ולא חשוב עד כמה הוא משתדל שלא להיטמע ולהתבולל, תמיד מושפע מהעמים סביבו, כפי שגם כתוב בספר עצמו. שפותיהם של היהודים, שגם בהן דנים בספר (ספר שהוא כל כך פילולוגי!) צריכות היו להיחקר בספר הזה, כי שפתו של אדם היא תמיד חלק מזהותו. הספר היה מושלם לו היו כותבים אותו שלושה: הסופר, ההיסטוריונית, ובלשן\ית.

ואני מוכרחה, מוכרחה לסיום לצטט:
"ואלוהים? אם הוא קיים, הוא חייב להיות יהודי. אם הוא יהודי, ודאי שהוא מבין קצת לדינו או יידיש. אם הוא מבין קצת לדינו או יידיש, ודאי שהוא ידע מה לומר אם איזה לץ עלוב מקזבלנקה או מווילנה, מירושלים או מניו יורק, ילעיג עליו בשנינותו. האָט ער גזאָגט! אז אמר! אז מה?! מה אכפת לי? – ימשוך אלוהים בכתפיו."

ספר מענין. בחלקו נמצא על גבול השירה הצרופה.
ראשית כי נכתב בשילוב אב ובתו. עמוס עוז ובתו פניה עוז זלצברגר.
לכאורה שתי דיסיפלינות: סופר, אשר בקי במילים, וכתב כמה ספרים מצויינים ששיאם לדעתי הוא "סיפור על אהבה וחושך". הוא אינו ידוע כמומחה ובקי במורשת היהודית כמו מאיר שליו למשל, כתיבתו רגילה.
אני מעז לאמר אורח מחשבתו, אינה משולב בצורה טבעית במיכמני התרבות היהודית התנכית והמשנאית.
בתו היא היסטוריונית, לא ברור אם התמחותה ביהדות.
צירוף זה שהוא חילוני מובהק, עשה נסיון מרתק להבין את השורשים לקיום העם היהודי.
בעיניהם, היכולת של העברת מורשת של מילים, טקסטים , למידה בלתי מתפשרת , חקרנית, מתנצחת בכללי ויכוח מוכרים,משנה את הקיים תוך שמירה עליו, הם המנוע העיקרי לשרידות וההגדרה של העם היהודי.
אין חשיבות אם דמויות מסויימות שבמורשת היהודית היו קיימות, או אם אתרים גאוגרפיים כאלו ואחרים היו בפועל,אפילו בדיקות DNA שיוכיחו כי אין קשר בין משה שבתנך למשה כלשהו היום לא רלוונטיות.
אלא, ההצמדות של "והגדת לבנך", בעיקר ברגעים הקשים ביותר לעם היהודי, הם המנוע לשרידותנו כעם.
יש משפט אחד נפלא שאומר כי בתחילה שמרנו את הספר במיקדש, ברגע החורבן, התפוצץ התהליך לאלפי ספרים שעברו כתורה שבעל פה ואחר כך הועלו על גווילים והופצו במהפכת הדפוס שהוביל אותה גוטנברג ( לא יהודי ).
הכתיבה של הספר מכילה את הכישרון של המחברים, תוך הבאת דוגמאות והסתכלות נפלאות על מוטיבים ספרותיים שנמצאים במקורותנו. למשל: היכולת של היהדות לערבב מוקדם ומאוחר וכך היא יכולה להפגיש את אלוהים, משה ורבי עקיבא בזמן ומקום אחד לשם הסברת המורשת.
אפילו התמונה שעל העטיפה מייצגת את חילופי הדורות: כורסה גדולה,. ישנה ומשופשפת מרוב ישיבה, ליד כורסה קטנה יותר חדשה. ביניהם על מסעד הכורסה הישנה , מונח ספר (חבל שלא ברור מהו).
ניתוחים פילולוגיים של מילים וביטויים מצביעים כי יש קשר עמוק בין מחשבה, השקפת עולם למילה או לביטוי.
שוב דוגמה קטנה: מילת המרחב "אחור", מובנה הוא אחורה מבחינה גאוגרפית או זמן, אבל, היא מצביעה על אחרית שהוא קדימה. לכן, כאשר משה רוצה לדעת מדוע אלוהים מתמהמה כל כך בעיטור האותיות לתורה, אלוהים מצביע על רבי עקיבא, משה מבקש לראות אותו ואלוהים מצווה " כלח לאחור".
ויש עוד הרבה מכמנים.
שיר הלל כזה ראוי לקריאה מפורטת ובעין לומדת ובוחנת. כאדם שלא קונה סתם ספרים,אלא משאיל אותם, מצאתי לנכון וחשוב כי ספר זה יהיה על המדף בבית.
כמה מרכיבים הפריעו לי בקריאת המסה הגדולה הזאת.
א. חזרה של מוטיבים, נושאים , ארועים ניתוחים פרטניים בפרקי הספר מבלי שהם מוסיפים להעמקה והבנה של הנושא.
ב. במידה מסויימת , ציפיתי לערך קריאה מתגבר, על ידי גיוון הדוגמאות עם הקריאה בספר.
ג. הדוגמאות מוכרות,קצת סטנדרטיות, במיוחד לאלו כמוני שקראו כמה ספרים ביהדות, וגם הם יכולים לצטט את " תנורו של עכנאי", או הדוגמה שהבאתי לעיל ועוד ועוד.
ברגע מסויים הרגשתי כי המעיין( של הכותבים) מידלל.
ד. אין הצגה של תיזות נגדיות לכל נושא שהוצג.
ה. המצב הורע כשהספר דן בתקופה הנוכחית,המודרנית. פתאות מופיעים ביטויים מכוערים כמו "רבנים חשוכים" ועוד.
הצגה כזאת סותרת את הקו הראשי של הספר,שבו היהדות היא שינוי תוך כדי ויכוח. ולכן כל דעה מתקבלת.ומכאן גם הגישה ה"חשוכה" שהיא היתה בוודאי קיימת גם בדורות הקודמים.
למרות הביקורת אני ממליץ בחום לקרוא ולרכוש ספר זה.

- בהתחלה משך אותי, בהמשך היה זר לי, לא "גדלתי על זה" (צילה כ.)
- מאוד נהניתי (דב ו.)