“הכל התחיל ביום בהיר אחד לפני כמעט שנתיים. טיילתי ברחובות יפו ונתקלתי בארגז קרטון מלא בספרים ישנים ונושנים, שכנראה יועד לכל עובר אורח סקרן או למאספי הפסולת.
אילו הדבר היה באפשרותי הייתי אוספת בשמחה את כל הספרים העזובים לביתי, אך נתתי לעצמי לבחור רק בספר אחד.
בעודי בוחנת את הספרים הכמעט ארכאיים, צדה את מבטי הכותרת "הזקן והים". הרגשתי שמדובר בגורל מפני שהספר הזה, כמו גם הסופר שכתב אותו, סיקרן אותי כבר זמן רב.
הרמתי את הספר המקומט, כריכתו דהויה ודפיו פגומים מעט אך עדיין שלמים ומפיצים את אותו ריח אהוב של ספר ישן, וחיוך עלה על פני.
מאז חלף לו חודש, ועוד חודש, ועוד תריסר חודשים – והספר עדיין ניצב בשידה שלצד מיטתי, תמיד מוותר באצילות כה רבה על תורו למען ספרים חדשים יותר שלא ניחנו בסבלנותו מרובת השנים.
לבסוף החלטתי לעשות מעשה ולפחות להתחיל לקרוא גם אם לא אדע אם ומתי אמצא כוחות נפש לסיים, אבל הנה חלפו רק ימים ספורים ואני כאן כותבת את הביקורת הזו.

ההתחלה העלתה בי חששות מסוימים. המהדורה שיש בידי יצאה לאור לפני כארבעים שנה והדבר בא לידי ביטוי בשפה "ענתיקה", כזו שהיתה יכולה בעצמה להיות שפה לאספנים – אם היינו אוספים מלים כמו שנהגנו לאסוף בולים.
מילים כמו פינכה, איצטומכא ופקעית אתגרו אותי ועודדו אותי להפעיל ביתר שאת את גלגלי הדעת שלי כדי להיזכר בשפה שאיננה עוד. עם דפדוף הדפים הצלחתי להתרגל לשפה ולהיכנס אל עולמו של הדייג הזקן, לחוש את רוח הים בפני ולהעלות את ריח המים המלוחים באפי.
אמנם שמן של הדמויות מופיע פה ושם, אך מבחינתי זהו סיפור ללא שמות. קיימים בו רק איש זקן אחד, דג גדול בים ונער שתמיד ימצא במחשבותיו ובלבו.

הספר מתאר את מחשבותיו של הזקן בעת מסע דיג ארוך וקשה במיוחד, את תוצרי הבדידות ויופיים של החלומות, חוזקה של התושיה ועוצמתו של הים ומה שהוא מכיל בתוכו. הוא כתוב בשטף זרימה שאינו נקטע על ידי חלוקה לפרקים, כשם שמחשבות אינן נקטעות בצורה מבוקרת או רשמית. בכל פעם שנאלצתי לעזוב את הספר מסיבה כזו או אחרת, השארתי את הזקן ומחשבותיו ממתינים בסבלנות על מנת להשלים עוד משפט, עוד תהיה, עוד הגיג.
השפה הנושנת היתה לזכות ולחסרון בו בעת. מצד אחד, היא אתגרה אותי והפכה את קריאת הספר הזה לשונה בהשוואה לכל אותם ספרים מודרניים אותם אני "בולעת" ברעבתנות ובקלות ועשויה אחרי זמן מה לשכוח. מצד שני, במיוחד בסיפור הכתוב ללא הפסקות ומעצורים, חשוב שהכתיבה תכבוש אותך ולשפה יש חלק חשוב מאוד בכך. זוהי נקודת חולשה בתרגום הישן, למי שאינו מורגל.
עם זאת, התוכן עצמו מיוחד ופעמים רבות מצאתי את עצמי מחייכת לנוכח היכולת של הכותב לשזור אירוניה ויופי במילותיו. כל מי שמצליח לשלב את פטרוס הקדוש וג'ורג' דימאג'יו באותו המשפט בצורה כל כך פשוטה ומלאת טעם, הוא סופר מבחינתי.

לא כתבתי יותר מדי על העלילה עצמה, גם מפני שאינני רוצה לחשוף תפניות בסיפור ואולי יותר מכך, מפני שאני מרגישה כי ב"זקן והים" כל קורא מגיע למקום אחר על כנפי הקריאה. מבחינתי זהו סיפור על זכייה ועל אובדן, על היופי והאכזריות שבבדידות
ועל הידידות המופלאה שיכולה להירקם בין דייג זקן לבין הדג שאותו הוא מבקש לצוד.”

“תשמעו אני לא יודע. אמנם אין זו אמרה שמתארת התפעלות רבה, אבל דווקא הייתה לי התפעלות מהספר הזה. ועדיין אני לא יודע, כי צורתו יפהפייה ותוכנו הוא אחר מיפהפה. דומה שהוא מונח כדי לתת תמיכה לצורה של המינגווי לספר.
ומכיוון שאני משוחד באהבת צורות שמימיות של כתיבה, אני חושב שבכללותו הספר יפה. טוב שיסופרו נסיונות הדייג של הזקן והחברות שלו עם הנער מאשר שנדע אותן. זה אינו מפעים כשלעצמו, זה יעבוד רק כיסופר. וכשמדובר בצורה שמבשלת בהרמוניה זקן ים וקמעה מרוח הנעורים, לא צריך הרבה יותר מזה כדי לגרום לי לאיזו הרגשה נעימה.
אחדות כל הגורמים האלה, אני חושב, כה מתבקשת, שהמינגווי כתב משהו שהיה צריך להיכתב. והפעם אם ברצונכם להרהר ביניכם לבין עצמכם על הסגנונות והסמלים אם ישנם, על מה בין אמירה שבלב לאמירה שעל פה, הרהרו ונתחו ניתוחים ספרותיים לתענוג. אני הפעם אמנע מכך.”

“הזקן והים.

כפתיחה לחוות דעת הוגנת, אומר ואתוודה שככלל אני אינני חובב גדול של כתבי המינגווי.
כרך 10 הסיפורים הקצרים, למי צלצלו הפעמונים, איים בזרם - כולם מכתביו המפורסמים, ויש לומר גם המוערכים אך אינם מן האהובים עליי.
ואילו הזקן והים, הנובלה שבמרכזה נמצא מי שלפני שהוא זקן ודייג ׳ביש-גדא׳, אלמן ואדיב, הוא אדם בודד, בודד מאוד, זו נובלה שאני אוהב מאוד וקרובה לליבי.
מלחמתו של האדם הבודד על תחושת ההצלחה וההכרה, על כך שהוא עוד לא פורש סופית מן ההצלחות וההישגים, היא מלחמה מרגשת ונוגעת ללב, ומלחמתו של סנטיאגו הדייג הקובני היא מלחמה שכתובה טוב מאוד בידי המינגווי. מתוארת, כמו המינגווי, בצורה תמציתית מאוד. משפטים קצרים ומדויקים הנוגעים ללב ומביאים להרבה מאוד סימפטיה כלפיו, כלפי הדייג האלמן שכבר שמונים וארבעה ימים לא העלה דג בחכתו, הדייג שנחשב לחסר מזל, וכוחו מזמן מונח מאחוריו, הדייג הזקן עם השקעים על לחייו שבדידות שוררת בכל פינה בגופו ונפשו, ועם זאת לא מביאה אותו לאף סוג של מרמור או כעס, לא לראייה השלילית, הכל כך מפתה לאדם בודד.
וברגעים הבודדים והקשים שלו, הרגעים בהם איבד את עזרתו של אחרון נערי הסירה שנשאר לצדו, הנער שנשאר למרות חוסר ההצלחה שסחב עימו לאורך שמונים וארבעת הימים החולפים, אז, ברגע הזה, הוא יצא למסע דיג אחרון אל עומקו של הים, אותו ים שהוא כל כך אוהב, הים שאותו הוא נושם בנפשו כל חייו, אותו ים שהוא גם מעריך מאוד, אותו ואת כוחו האדיר.
המסע הזה מתואר מרגש ויפה, זהו סיפור מדויק ונוגע ללב, עם רגעי אמת שמגיעים אל לב הקורא ומציפים חמלה כלפי הזקן וגם אהבה, כלפיו וכלפי הים.”

“"איש זקן היה והיה דג לו לבדו בבוצית בזרם הגולף וכבר שמונים וארבעה ימים לא צד אפילו דג אחד." (עמוד 5). כך נפתחת הנובלה "הזקן והים" מאת ארנסט המינגוויי, המספרת את סיפורו של דייג קובני זקן הנאבק להוציא לפועל את הדיג האחרון שלו. כאשר בחכתו נתפס דג חנית ענק, הוא נאבק לשמור עליו: "ועכשיו מחובר היה אל דג גדול מכל אשר ראה מעודו, גדול מכל אשר שמע מעודו" (עמוד 67). הדייג בספר מייצג את הנאצל באדם: "אבל בן-אדם לא נוצר לתבוסות,' אמר. 'בן-אדם אפשר להשמיד אבל לא להביס." (עמוד 97). , הדג מייצג כמובן את הנאצל בטבע. המאבק מגלם במשמעותו את המאבק בין המין האנושי לבין איתני הטבע, את המאבק של הסופר המינגוויי עצמו בתחיית יצירותיו והמשך קיומן.

לכאורה עלילת הנובלה פשוטה, אולם סיפורים קטנים המרכיבים אותה יוצרים מתח ותורמים לעניין ולרובד של המשמעויות בעלילה. הנובלה הביאה לכדי מימוש את הפוטנציאל האדיר שהיה גלום בהמינגוויי כסופר, וביכולתו לזקק ממשמעויות אדירות מאירוע שולי כביכול. הספר הוא הנובלה הפופולרית האחרונה של המינגוויי, שהשיבה את הקריירה שלו מכישלון וזיכתה אותו בפרס פוליצר ב-1953 ובפרס נובל לספרות ב-1954. קיימת מהדורה חדשה בהוצאת ידיעות בתרגומו של יואב כ"ץ. היא לא מומלצת. אין להתפשר על המהדורה של עם-עובד בתרגומו המצוין של יצחק שנהר. קריאת חובה, וגם חובה בכל בית.”