“קשה לי להחליט איך להתחיל לכתוב את הביקורת הזו, שהיא במידה רבה התכתבות שלי עם ליבוביץ' ברבים, על במת הבלוג. מי שמכיר אותי אישית יודע, שאישיות מורכבת זו השפיעה עליי כמעט יותר מכל אישיות אחרת, על אופיה ועל רעיונותיה גם יחד. הייתה תקופה אינטנסיבית בחיי שבה למדתי ושיננתי, ולמדתי לדקלם ממאמרות האיש בצורה מדוייקת ואף באינטונציה הנכונה. נשמתי אותו בכל רגע ורגע. לסובבי כבר היה נמאס לשמוע ממני את השם: "ישעיהו ליבוביץ' ". לאט לאט הגל דעך ופינה מקום לדברים אחרים, אך זה לא בגלל שהאיש נשכח ממני, חלילה, זה בגלל שהוא הוטמע בי ונהיה כבר לחלק משגרת המחשבה שלי, חלק ממני. אכן, במיוחד אחרי קריאת ספר זה, ניתן לאמר שאני מכיר את ליבוביץ' על בוריו. אני ער לכך שלאחרונה יש תנועה גדולה של צימאון בכל הנוגע להגותו, לכן אני מקווה שאעזור במשהו להרוות את צימאון הקוראים. חשוב להגיד כי במקומות מסויימים מדובר בפרשנות שלי והבנתי שלי את ליבוביץ', ולא כל הדברים חקוקים על הסלע. אך ישנם סימוכין.
ספר זה, שמקובל שהוא החשוב ביותר מכל כתביו של ליבוביץ', מראה לקורא את ההבדל בין ליבוביץ' שלפני קום המדינה, לליבוביץ' שלאחרי קום המדינה, במיוחד מבחינת התמורות שחלו בדעותיו בענייני דת ומדינה. עד קריאת ספר זה, ההבדל היה ידוע לי באופן סמלי בלבד, וכעת אני חושב שהבנתי. אבי רביצקי, בשיחות שערך עם ליבוביץ' במסגרת שיחות על פילוסופיה ואמונה באוניברסיטה המשודרת, תקף אותו באופן ביקורתי וענייני ביותר. לפני קום המדינה, ולא הרבה יודעים זאת, ליבוביץ' הטיף להקמת מדינה על פי התורה. מדינה שתשמש כלי לעם היהודי המתחדש לעצב חברה יהודית שחיה על פי ההלכה, ובה היהודים יחוקקו הלכה חדשה המותאמת למציאות העכשווית. לאחר קום המדינה, בערך אמצע שנות ה-50, ליבוביץ' נכנס בהילוך גבוה לפרק האינטלקטואלי המוכר של חייו, ומעתה ועד סוף חייו הטיף בעד הפרדת הדת מן המדינה.
רביצקי שאלו השאלה המתבקשת, "מדוע שינית עמדתך?". ליבוביץ' ענה לו: "מפני שלא היה ציבור דתי שיקבל עליו תוכנית שכזו, שיביא לחיים דתיים מודרניים במסגרת העצמאות הלאומית החדשה". רביצקי הקשה עליו: "אך ממתי אתה נהיה כל-כך ותרן? דעותיך מעולם לא היו פופולריות ואף עוררו הרבה כעסים. מעולם לא הפסקת להטיף בעד הסירוב לשרת בשטחים, בזמן שכמעט אף אחד לא נענה לקריאתך. מעולם לא שינית את עמדתך רק בגלל הסירוב של הציבור לקבל אותה". ליבוביץ' לא נתן תשובה שמספקת את הדעת על השאלה, והיו עוד כמה שאלות במסגרת שיחותיהם, שליבוביץ' לא נתן עליהן תשובות מספקות, ולפעמים אף נשמע שרביצקי הצליח בהחלט לדחוק אותו לפינה. במיוחד בסוגייה "מיהו הומניסט?". אך אין עוררין על כך שרוב הדברים שאמר ליבוביץ' היו מרשימים, מעוררי ספקות ומעוררי מחשבה. אני גם מסכים עם חלק ניכר מהם. כשקראתי את הספר הזה, "יהדות, עם יהודי, ומדינת ישראל", הבנתי את התשובה של ליבוביץ' על השאלה של רביצקי. דרך התשובה אני רוצה להציג כאן אישיות זו. לציין כי ספר זה הוא קובץ שמכיל מאמרים רבים שקיבץ ליבוביץ' בעצמו, המתוארכים מימי היישוב ועד לאחר מלחמת יום הכיפורים. לפיכך הספר יחסית מפוזר, יחד עם זאת הרבה מימרות בו חוזרות על עצמן לאורך כל התקופות, כי בכל זאת מדובר בהגות לא מתפשרת של איש אחד, שהוא רציונליסט מושבע. בספר נמצאים הרבה נושאים על הפרק: אמונה, משמעות ההלכה, היחס שבין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה, הלכה בזמנים מודרניים, חינוך, הגות הרמב"ם, מדינת ישראל, העם היהודי, ומלחמות ישראל – ששת הימים ויום הכיפורים. כאן בחרתי להצטמצם לנושא שבחצי הראשון של הספר המקבל נדבך משמעותי.
מעט ביוגרפיה לראשית: ישעיהו ליבוביץ' (1903) יליד ריגה, לטביה, גדל והתחנך בבית דתי ודבק בדת עד יומו האחרון. בבגרותו עבר לגרמניה כדי לעשות (או להשלים) דוקטורט באוניברסיטאות של ברלין והיידלברג. לא עלה לארץ לישראל מגרמניה כדי לברוח מהיטלר, אלא בגלל היותו ציוני. תכנן לעשות עלייה לארץ ישראל בלי קשר לעלייתו של הרודן האכזרי לשלטון, אך זה רק זירז את יציאתו מגרמניה. בישראל, היה מראשי שורת המתנדבים שלחמה בשחיתות בשלטון מפא"י והפעילה מתנדבים שעזרו לעולים חדשים להתאקלם וללמוד את השפה העברית. לחם בימי המאורעות, פיקד על מחלקה בארגון ההגנה בתש"ח, היה מעורכיה הראשיים של האנציקלופדיה העברית בעיקר בערכים של מדעי הטבע. במקצועו פרופסור לכימיה אורגנית, ביולוגיה, נוירופיסיולוגיה, ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטה העברית. היה שותף לענף חקר המוח בישראל ולחקר הבעיה הפסיכו-פיסית בפרט, ערך סדרה של הרצאות בנושא הבעיה הפסיכו-פיסית באנוברסיטה המשודרת ותרגם את הנושא לקהל הרחב. העיד על עצמו: "יש מעט מאוד אנשים בישראל שיודעים מהו המוח. אני במקרה אחד מהם". עם זאת ליבוביץ' הכיר בכך שהתפזר על פני יותר מידי נושאים. הכל מעניין אותי, הוא אמר, והעיד שאם היה מתרכז רק בנושאים המדעיים, יכול להיות והיה תורם תרומה משמעותית באמת לחקר מדעי הטבע. יש אומרים שהיה אף מקבל פרס נובל. הפיזור גזר עליו שלא לתרום תרומה משמעותית בכל התחומים שבהם עסק. מן הצד שני, כולם עדיין רוצים להתייחס לליבוביץ' ולהגותו, ומבחינה זו הוא הטביע חותם, גם אם הוא לא מתבטא בהישג הבלעדי לו.
הגותו של ליבוביץ' נעה בין שמרנות לחדשנות. לאורך השנים הוא התאים את עמדותיו למציאות שבה חי, מצד שני הגותו הייתה שמרנית מאוד, מצד שלישי השמרנות הזו כללה גם פתיחות לעולם הרחב. ישנם שני יסודות שעוברים כחוט השני בהגותו, שהם בגדר פוסטולט שאין לערער עליו, ושהם למעשה משלימים זה את זה: הדת, ושנאת עבודה זרה. לפני קום המדינה, ליבוביץ' היה נחוש בכך שכל מהותו של העם היהודי, היא שהוא עם שומר מצוות, ועם שמקיים חברה דתית חדשה ומודרנית. עם שאחרת אין לו שום תכלית. ליבוביץ' רצה בחברה דתית מודרנית בכל מאודו, אך מהתחלה כבר היו לו סייגים בנוגע לציונות הדתית, וביקורת חריפה כלפיה.
ליבוביץ' טען שהיהדות הדתית ניחנה באזלת יד בקשר לקביעה הלכתית קונקרטית נוכח קום המדינה החדשה ב-48'. הסיבה ההיסטורית לכך, הוא מסביר, היא שההלכה התרגלה לראות באדם היהודי אדם שצריך לשמור הלכה רק בד' אמותיו. היהודי המוכר לנו הוא יהודי בגלות, שאין עליו חובות אזרחיות, הוא לא אחראי לסדרי החברה ולהחלטות הנוגעות לה. הוא כפוף לשלטון זר ולא לוקח חלק בשלטון הזר הזה. לפיכך ההלכה שנתגבשה בגלות לא מכירה בכלל במצב של יהודי במדינה ריבונית, ולא מתייחסת לתקומתה של מדינת ישראל. שני ה"מקומות" היחידים בהם ההלכה התחשבה בבעיות ממלכתיות של עצמאות חברתית-מדינית, שניהם כאחד לא ריאלים בעליל: הראשון טמון בעבר הרחוק, מלכות דוד ושלמה, שלא מפורט אלא בדימוי "מיתולוגי למחצה, פרי מסורת אגדית-עממית" כלשונו של ליבוביץ', "מעין פרה-היסטוריה של היהדות". השני, צורת אחרית הימים, "מלכות המלך המשיח" שהיא באופן עקרוני לא שייכת למציאות הריאלית שלנו. במקרה הזה, פוסט-היסטוריה של היהדות. אבל מדינת ישראל קמה לא באחרית הימים, אלא היא מהלך שהתרחש בתוך ההיסטוריה. המחשבה הדתית ההלכתית מעולם לא העלתה על דעתה כלל שחידוש העצמאות הלאומית המדינית של העם היהודי יתרחש בתוך ההסטוריה ביום מן-הימים. היא חזתה מציאות כזאת רק כביטוי של "עולם אידיאלי", של אחרית הימים. ליבוביץ' במאמרו על ימי זיכרון מבטא באופן נחרץ את הפער, ומצביע על חוסר המוטיבציה של היהדות הדתית בדורו וגם בדור שלנו, להתרומם מן ההשקפה הגלותית ולהתאים את היהדות למציאות החדשה שנוצרה:
"אי אפשר לכלול בלוח-השנה הדתי "יום-עצמאות", כשהסידור של כל ימות-השנה והמחזור של כל המועדים מוסיף להיות ביטוי לתחושת העדר העצמאות. אי אפשר לקיים טקס דתי חגיגי בה' באייר והודיה על נצחוננו הצבאי בכ"ח באייר בשעה שאין אנו פוסקים בכל יום שני וחמישי מלשפוך שיח על גלות, שעבוד, שפלות וחרפה. אי-אפשר לשמוח בירושלים ההולכת ונבנית בידי ישראל ולהוסיף להציגה בניסוחי תפילתנו כעיר חרבה ומשופלת בידי הגויים. אי אפשר לתת גושפנקא דתית לצה"ל, ויחד עם זה להוסיף להעמיד פנים בתפילה כמחוסרי-ישע ונטולי יכולת הגנה עצמית. אי אפשר לפטור את מדינת ישראל – אם היא זוכה להכרה דתית – ב"תפילה לשלום המדינה" (מעין תחליף ל"הנותן תשועה") ולא לכלול אותה בשמונה-עשרה היום-יומית".
לשנות את הנוסח של תפילת שמונה-עשרה ייחשב בעיני רבים ככפירה בעיקר, וזו דוגמא לצד המהפכני של ליבוביץ'. הוא רצה דת מעודכנת, שמשילה מעצמה את ההנחות של הגלות. אך מדובר בהרבה יותר מאשר פיגור התפילה מאחור. מדובר בפיגור של הציבור הדתי כולו שמכניס את עצמו לסתירות. הציטוט שלעיל הוא משנת-71' לערך, אך דברים אלה יפים גם לרוח דבריו של ליבוביץ' בשנות ה-40'. בסוף שנות ה-40 לאחר קום המדינה, ליבוביץ' טען שבפני האדם היהודי הדתי ניצבות שתי אפשרויות הלכתיות לאור המציאות החדשה, לאחר הכרזת המדינה. הן מנוגדות לחלוטין אחת לשנייה, הוא אמר, ובשום אופן אי אפשר לשלב ביניהן:
אפשרות א': ההלכה כפי שנתגבשה לאורך אלפי השנים בגלות, היא התורה השלמה, תורת החיים, שכל שהיא מקיפה זה את ד' אמותיו של האדם היהודי. בהווה ובמציאות אין מה לדבר בכלל על תורת חיים מלאה הכוללת מדינה ממלכתית על פי התורה, אלא רק ברובד המשיחי. ואילו היסודות לקיום האנושי – החברה, המדינה, הם בנין שלם שבפירוש אינו מבוסס על התורה, והגיבוש שלהם אפשרי רק שלא במסגרת התורה אלא במסגרת נפרדת ממנה. במילים אחרות, התורה לא קשורה לממלכה או למדינה, וודאי שלא מדינה עצמאית. הפקודה הפיקטיבית באפשרות זו היא שאת החברה הגוית יש לנצל כדי לחיות על פי התורה. זוהי עמדתם של נטורי-קרתא, לפיה חידוש מדינת ישראל והטלת אחריות ממלכתית-מדינית על עם ישראל זו לא פחות מ"הרמת יד ומרד בסמכותה ובשלטונה של התורה בישראל". פסיקה גלותית מפורשת.
אפשרות ב': אין להשלים עם התחליף של צמצום התורה לד' אמותיו של חיי האדם אלא במקרה של אונס מוחלט. כוונת תורת חיים היא החיים הריאלים בשלמותם ולכן, כלשונו של ליבוביץ' - "ייתכן שדווקא מבחינה דתית ומבחינת כוונת התורה, חובה קדושה ותפקיד מרכזי הם להגשים תחילה את שחרורו הלאומי ואת קימומו העצמי של עם ישראל כתנאי ראשוני והכרחי לעצם האפשרות של קיומה הממשי של תורה כתורת חיים". החובה להקמת מדינה זו לא פחותה ואף נעלה מחובות גברא המוטלות עליו בד' אמותיו. במקום אחר אומר ליבוביץ' "האדם המקבל עליו היום עול מצוות, אדם מהפכני הוא, המקבל עליו ליצור עולם חדש. מפני שהעולם שהוא מוצא לפניו אינו עולמן של דת-ישראל ותורת-ישראל. משום כך, יהודים דתיים, המסתפקים במועט, בחשבם שבמלאם את דרישות התורה בד' אמותיהם יצאו ידי חובתם, לא יצליחו להיות שומרי הגחלת. לפנינו הברירה- או שנצליח להפיח בגחלת זו רוח שתהפוך אותה לאש גדולה, או שתכבה, חלילה, תחת ידינו".
ליבוביץ' רצה בכל מאודו באפשרות השנייה. אך בין שתי האפשרויות הנ"ל, הציבור הדתי, אומר ליבוביץ', בחר בדרך-לא-דרך. הוא מנסה לאחוז בשני קצוות החבל. מצד אחד הדתיים משתתפים במפעל הלאומי המודרני, מצד שני הם מתנהגים כאילו הם עדיין בגולה. הציבור הדתי לא מגדיר מהן דרישותיה ההלכתיות העדכניות של התורה לגבי המדינה, ואין לו מצע מסודר וקונקרטי. יוצא שהציבור הדתי נהנה משירותי המדינה החילונית שמקיימת את הכת הדתית בחסדיה, כמו בגלות. דוגמא: נושא השבת. ליבוביץ' הציג את בעיית השבת והמדינה כבעיה דתית לחלוטין וכתב על זה מאמר שלם, מעמיק, ומעניין (יש עוד מאמרים שלו בנדון שאפשר לעיין בהם). כששוטרים דתיים פנו למוסדות העליונים בבקשה לא לעבוד בשבת, ניתנה להם הוראה מהרבנים לדרוש לשבות בשבת ולתת ליהודים אחרים לעבוד במקומם. מה יהיה על ביטחון הציבור בשבת, זו דאגה של החילונים (כמו שזו דאגתם של הגויים). אותו הדבר בשירות הדיפלומטי שמחייב האזנה לרדיו וכיום גם באמצעים אחרים, כדי לדאוג בכל שעה ובכל דקה לביטחונה של המדינה ולהיות עם יד על הדופק במקרה ויש אזעקה מיידית. זה דורש חילול שבת והדתיים דורשים להיות פטורים מעבודות אלו שהן צו השעה ויש והן דוחות שבת. מפעלי המים, מפעלי החשמל, צי ישראלי, שלא נדבר על כלכלה, וכו'. גדולי תורה ורבנים דרשו לפטור את הדתיים מעבודות שדורשות תחזוקה גם ביום השביעי.
אין ספק שכל תחום השירות הציבורי אינו יכול להיפסק ליום אחד כשהוא מחויב לתת את השירות שלו. מה שהתאפשר במציאות הגלותית ולא היווה בעיה, כעת מהווה בעיה, אך מתאפשר לפתע פתאום גם במציאות של עצמאות מדינית, בה יהודים מתנהגים כאילו הם בגולה, כאילו גויים שולטים עליהם. יש לעורר כאן שאלה, אם העם היהודי הוא כבר לא עם דתי, מדוע כל זה הוא עוול? במאמר אחר משנת 53' ליבוביץ' מחדד: "כל דרישה והוראה דתית, בין ציווי ובין איסור, מכוונת למילויה ע"י כל אדם מישראל. אין שום חיוב ואיסור חל עלי, אם לפי מהותו אינו חל על כל יהודי אחר. [בנוגע לשירותים הכרחיים בשבת] ברגע שאני מכיר מבחינה דתית בצורך לקיים את השירות הזה, הרי אין שום יסוד לדרוש לעצמי את השחרור שאי-אפשר לדרוש אותו בשביל כל יהודי. אין פרוגרמת חיים דתית בשביל יהודים דתיים: יש רק פרוגרמת חיים דתית בשביל יהודים". בין אם במרומז בין אם בגלוי, ליבוביץ' טוען שגם יהודי שומר שבת צריך לחלל שבת לצרכי פיקוח נפש כמו כל יהודי אחר, וכל בקשה להטבה אישית היא בקשה גלותית וצבועה. לדרוש מיהודי אחר לחלל שבת כאשר הוא מצווה לשמור שבת, בו-בזמן שאני רוצה לשמור שבת ומשתמש בו לצורכי פיקוח נפש, זו בריחה ממהותו של העם היהודי: עם שומר מצוות, שליחיד השומר מצוות יש אחריות לפעול למענו.
ליבוביץ' הצביע על הצביעות הזו משני הצדדים. המדינה החילונית היא בעיה גדולה גם כן, כי היא מבססת את עצמה בריש גלי על דת ישראל – כל מגילת העצמאות היא חילונית בתוכן שלה ובסגנון שלה (זכויות אדם, ליברליזם, דמוקרטיה, וכו') אבל בסוף הוגנב אליה "צור ישראל" של דברי דוד האחרונים. "השם הדתי המפורש אינו מובא כאן כביטוי לתודעה דתית אלא כמוצר של קנוניה פוליטית בין שני אינטרסנטים ציבוריים, כשוחד שהזרם השליט נותן ליהדות הדתית ושאין היהדות הדתית נמנעת מלקבלו, כדי לחפות בו על האמת של המציאות... המדינה מקיימת באופן רשמי מוסדות וטקסים ונוסחאות מסורתיים, הגם שאין היא מכירה בחיוב הדתי שבהם... השימוש בנוסחאות, בשמות, ובסמלים שרוקנו מתכנם, מביא לביטול כל הערכים ומחנך לצביעות, לציניזם ונהיליזם. דוגמה מבעיתה לכך ניתנת ע"י השימוש הבלתי-פוסק שנעשה במושגי קדושה כגון "החזון הנבואי", "היעוד המשיחי", "אור לגויים", וכדו', כאמצעי תעמולה זולים לתכלית איסוף כספים או לצרכי הפוליטיקה היום-יומית". דברים אלה רלוונטיים מאוד גם היום ואף יותר, כי לא המדינה ולא הציבור והממסד הדתי שינו את פניהם, להיפך, הרבנות התחילה להשתלט אפילו על צה"ל.
אין אנו צריכים – ליבוביץ' אומר על הציבור הדתי – לראות מה ההלכה אומרת על מצבינו ולפסוק לפיה, ההלכה לא מכירה את המצב הקיים. עלינו ליצור הלכה מעודכנת לאור המקורות ולפי מיטב השיפוט הכנה שלנו את התורה, כפי שחז"ל עשו בזמנם הם. אומר ליבוביץ', בעולמם של חז"ל לא נכתב "אמרה השכינה", אלא כתוב, "אמר אביי", "אמר רבא". הלא אלה בני אדם שחוקקו את האינסטיטוציה המרכזית של ההלכה היהודית, והכרח הוא לציבור הדתי לחוקק הלכה חדשה לאור העצמאות המדינית החדשה. ליבוביץ' ידע שתהיה התנגדות רחבה מצד חילונים (כמוני למשל) להשלטת סמכות דתית ולמדינה שתלך בדרכי התורה, ושדרוש מאבק בין חילונים לדתיים על דמותה של מדינת ישראל. כשם שאדם דתי יצטרך תמיד לעשות את המאמץ לעבוד את ה' ומטרה זו לעולם לא תוגשם במלואה, כך המאבק על מדינת התורה לעולם לא יוגשם במלואו, אך יש להיאבק למענו בכל זאת. כפי שאמר "אידיאלים הם מטבעם כאלה שאי אפשר להשיגם". יש להדגיש שליבוביץ' לא דיבר על מדינה דתית כשלעצמה. תפיסתו את המדינה כשלעצמה הייתה רווחת והיא רווחת מאוד גם היום: המדינה היא כלי להגשמת ערכים. במקרה זה כלי להגשמת הערך הדתי המעודכן של תורת חיים כוללת. למשל, שלטון שמתקצב מערך חינוכי-דתי מסויים. ליבוביץ' הודה שהשקפתו בדבר מדינת התורה היא טוטליטארית. הוא תמיד התנגד לכינויים שהרעיפו עליו, ליברל, הומניסט, שוחר שלום. הוא האמין באלימות כאשר היא הכרחית וחשב שהשלום רחוק כמו גן-עדן, פחות או יותר. אין להתבלבל בין הטפתו כנגד הכיבוש לבין רצונו להגן על המדינה במציאות הישראלית הקשה. בתמצית, הוא אמר: נסיגה מהשטחים – ללא קשר לבעיית השלום. להתבצר במדינה היהודית ולהגן עליה.
את הניצנים הראשונים לתמורות שחלו בדעותיו של ליבוביץ' בנושא זה, אנו רואים במאמר משנת 1954 שבעיקרון מכוון לדרישה להקמת מדינת התורה. אך בסוף מאמר זה הוא כותב- "ומכאן הביסוס הדתי לדרישת הפרדת דת ומדינה: שלא תוסיף היהדות לשמש אמצעי-עזר לסיפוק צרכים פוליטיים של המדינה, ושלא תהיה משרד ממשלתי, פונקציה של הבירוקראטיה והאדמיניסטראציה הממלכתיות". כבר כאן חזונו הדתי מתחיל להתערער אצלו, והחשוב הוא שכבר כאן הוא רומז שהטיעון שלו בעד מדינת התורה, הוא אותו הטיעון בעד הפרדת דת ומדינה. זו בעצם התשובה של ליבוביץ' לשאלה ששאלו רביצקי, שהועלתה מקודם, וכך אני מסכם אותה:
ישעיהו ליבוביץ' התחיל מכמיהתו להוציא את דת ישראל מתיבת הגלות ולהפוך את תורת החיים לתורת חיים באמת, לגלות אומץ ציבורי בשותפות עם החברה היהודית, להקים מדינה, ולהפיח רוח חדשה בהלכה המסתגרת. הוא רצה להיות דתי עצמאי-ריבוני במציאות הריאלית, ולא להסתפק באוטופיות דמיוניות. הוא הבין את דת ישראל, כמו כל דבר, כריאליסט. הוא העריך את התמדתו של העם היהודי בגלות, אך לא יכל להרשות לעצמו להסתפק בזה. מכיוון שנקרתה הזדמנות בהיסטוריה, והחלה להתגבש התנועה הציונית שניחנה בריאליות מצד אחד וחזון מצד שני, ליבוביץ' הצטרף לציבור היהודי שהוא שייך אליו, ונלחם למען עצמאותו. מכיוון שמדינה על פי התורה היא רעיון חדשני, כפי שהוסבר, ליבוביץ' צידד במאבק למען דבר שאולי יכול להתרחש. הוא קיווה בליבו. לאחר שהתנועה הציונית הצליחה להתממש, ליבוביץ' ידע שכעת יש להיאבק למען מדינה על פי התורה.
אך הנביא לא ראה את העתיד במקרה הזה, לעומת מקרים אחרים. הוא לא יכל לראות שצירופם של שני הגורמים – המדינה הממלכתית והדת – רק ישחיתו את הדת. בינתיים הוא הטיף, אך לאט לאט עם השתלטות המדינה החילונית על הדת בהסכמתם המלאה של הרבנים וראש הממשלה בן-גוריון, אולי יריבו הגדול ביותר, הבין ליבוביץ' שבגלל האופי האנושי המחורבן, איחוד הרשות מדינית והרשות הדתית רק יוסיפו לחנוק את הדת במקום להפיח בה רוח חיים. ליבוביץ' הדגיש כל הזמן, את חשיבות "המבדיל בין קודש לחול". המדינה היא חול, אסור שהדת הקדושה תהיה מעורבת בו. ברגע שדתיים מתערבים במנגנון מדיני, הם מחללים שם שמים בפרהסיה, עקב הטבע האנושי שכמובן גם דתיים נגועים בו. לאחד את הדת עם הפוליטיקה המדינית משמע להרוס את הדת ולחללה. ליבוביץ' היה צריך לראות את זה בעיניים כדי להבין זאת. רק אז הגיע ליבוביץ' לתובנה, שהדרך היחידה להציל את דת ישראל מחילול כבודה הוא להפריד בין הרשויות, והוא כבר הבין שהחלום שלו לא יוכל להתממש.
זה הפירוש שלי לתמורה בדעותיו של ליבוביץ', וכעת אני מבין יותר לליבו.
כך ליבוביץ' ניסח את טיעוניו בעד הפרדת הדת והמדינה, לאחר שכבר נטש את רעיונות מדינת התורה:
"חילוניותה של מדינה זו אינה מגמתית אל מהותית: היא לא הוקמה מכוח התורה ולא מדחף התורה ולא בהדרכת התורה ועפ"י הוראותיה, ואין היא מנוהלת ע"י התורה... בין אם אנו מגדירים עצמינו כדתיים ובין אם אנו מגדירים את עצמנו כ"חפשיים" [חילונים] – כולנו יחד הקימונו מדינה זו כפטריוטים יהודים, ופטריוטיזם יהודי הוא ככל פטריוטיזם – תכונה אנושית חילונית, שאין בה משמעות של קדושה... אין לשוות הילה של קדושה למאורע פוליטי-היסטורי זה ואין לראות תופעה דתית בעצם קיומה של מדינה זו. [הצורך הדתי החיוני הוא] מניעת הפיכת הדת לאמצעי עזר לסיפוק צרכים פוליטיים חברתיים, מניעת הפיכת הדת למשרד ממשלתי של רשות חילונית, לפונקציה של הבירוקרטיה והאדמיניסטרציה הממלכתית... דת מטעם שלטון לא דתי היא האנטיתיזה לדת, והיא מונעת אפשרות של חינוך דתי ושל השפעה דתית על הציבור ועל אורח-החיים... [כיום ישנה] "רבנות מטעם", המקבלת את מינויה, את סמכותה ואת משכורתה מידי שלטון של "חפשיים" ומצמצמת עצמה משום כך במסגרת של פונקציות, אשר שלטון זה מקציב לה בתוך מנגון השירותים האדמינסטרטיביים של המדינה ; דת שמעמדה במדינה דומה לזה של המשטרה [...] הרכבת, הדואר, או המכס... אין השפלה חמורה יותר של הדת. אין דבר המתיש את כוח השפעתה ושיכנועה ומונע רכישת לבבות, מאשר מוסדות דתיים המקויימים ע"י מדינה חילונית [...] מאשר דת לא לשם שמים אלא לנוחיות פוליטית".
[הערת שוליים]: בזמן שדיבר על מדינת התורה ליבוביץ' לא חשב על מצב שלישי בנוסף לשניים שמפורטים למעלה, הוא חשב רק כך: או הכל או כלום. או מדינה על פי התורה, או נטורי קרתא וחיים בגלות. זה הלך רוח שמאוד אופייני לליבוביץ', לחצוץ חיץ תהומי בין שני דברים. הרבה אנשים לא מסכימים להקים חומות הפרדה בין שני תחומים, או לערב שתי דעות שהן לכאורה מנוגדות, אך היו עוד כמה תהומות בין תחומים או דעות שהצביע עליהן ליבוביץ', שאני שותף לחלוטין בהכרה בהן, או נוטה להסכים עמן: למשל, התהום הפעורה וחוסר הקומיוניקציה בין מדע לערכים, ובין הכרעות למסקנות. או היחס בין צנזורה לחופש הביטוי. או, וזה כבר נושא שליבוביץ' ואני כבר ממש בדעת מיעוט שבמיעוט, בדבר השאלה האם יש דבר כזה יהדות חילונית, או שמא מדובר בפיקציה, והיהדות היא בגבולות הדת בלבד.
כתבתי על כך מסה באורך 13 עמודים, אך אם לתמצת, דעתי היא זו: היהדות היא אכן בגבולות הדת בלבד, ולי כחילוני אין עדיפות ללמוד יהדות יותר מדברים אחרים. אני רוצה לעיין בה כאדם לומד, שרוצה להרחיב את אופקיו. ליבוביץ' לא הבין בכלל מה יש לחילוני לחפש במפעל התלמודי למשל. אני כחילוני כן רוצה לעיין בו, אך מכיר בכך שהתלמוד הוא בגבולות הדת בלבד, ושמדובר בעיון חילוני במפעל דתי, וזה יכול להרחיב את הדעת, אך לא יותר מכך. וודאי שלא מדובר בזהות חילונית שניתן למצוא ביהדות. בביקורות קודמות שלי בנושא הזהות היהודית דיברתי אחרת. גם אני כמו ליבוביץ', שיניתי את דרכיי.
דבר נוסף שליבוביץ' ואני שותפים לו הוא הפרדת הדת והמדינה, אך בולט הדבר שהאינטרס שלו לכך היה אינטרס דתי מובהק שכבר הוסבר, ואילו האינטרס שלי הוא אינטרס חילוני מובהק: אני אומר שלפי שעה אין לי לאום, כי הלאום שלי מבוסס על הלכה ואני אינני שומר הלכה. כדי להרגיש שייך ללאום שלי ולא להרגיש מנוכר לו, אני רוצה להפריד בין הדת והמדינה, וכך באופן מפורש להפריד בין הדת לבין הלאום. איכשהו, אפילו דמויות כמו זהבה גלאון או יוסי יונה לא תמימי דעים איתי בעניין הזה, וזוהי המלחמה שאני צריך להילחם [סוף הערת שוליים].
גם אחרי שתמך בהפרדת דת ומדינה, יחסו של ליבוביץ' לחילונים עדיין לא היה אוהד במיוחד, בלשון המעטה, ולקח לו זמן מה להשתחרר מיחס לא אוהד זה. בסימפוזיון "מהות הציונות" משנת 70', ליבוביץ' הטיח באיש חילוני שותף לפאנל דברים די קשים. הוא הציג את המדינה באופן הרווח שלה- כאינסטרומנט, כלי, שעוזר לארגן את החיים של כל קיבוץ אנושי שהוא, ואמר "אם אין המדינה המסגרת להמשך ההיסטוריה של העם היהודי- היא מיותרת לגמרי".
ליבוביץ' טען תמיד שהעם היהודי הוא נתון אמפירי רק באשר הוא העם של שומרי התורה והמצוות, וקבע עובדה אמפירית שזהו הרצף ההיסטורי היחיד של העם היהודי. כיום הרוב אינם שומרי מצוות, כך שהקולקטיב של העם היהודי במובנים רבים כבר איננו קיים, חוץ מאשר קיומו הסוציולוגי שהמשמעות שלו מוטלת בספק. לפי ליבוביץ' של שנות השבעים, וכאן הוא הכניס עצמו לפלונטר, לחילונים אין מה לקיים מדינה, כי היא אמורה להמשיך את המסגרת של העם היהודי ההיסטורי שהחילוני כופר בה. הוא אומר בסימפוזיון את הדברים הבאים: "עמיתנו 'הכנעני' שבחבורתנו דיבר הערב בפירוש על יצירת עַם חדש במסגרת המדינית של ישראל, עַם שייקרא "עברי" או "ישראלי", ושאיננו העם היהודי ההיסטורי המוגדר ביהדותו. אני שואל – לשם מה? למה לכנוס כמה מאות-אלפים, או מליונים אחדים, של בני אדם שאין להם תכנים קיומיים ספציפיים משותפים המייחדים אותם, ולפיכך הם למעשה חסרי תודעה לאומית – ולהפוך אותם באמצעות המנגנון המדיני לעם מלאכותי, זאת אומרת לגוש בעל כושר לחימה, שיהיה מסוגל להרוג וליהרג על עצם קיומו כעם-המדינה, כלומר כמנגנון שלטוני וריבוני גרידא?".
בדיוק לפני דברים אלה הזכיר ליבוביץ' מה שהזכיר פעמים כה רבות. שהעלאת המדינה לרמת ערך עליון, מדינה שלמענה האדם פועל והיא אמת המידה לפועלו ולחייו, זהו בדיוק הערך הפאשיסטי. ליבוביץ' ייחס לחילוני שדיבר לפניו בסימפוזיון ייחוס פאשיסטי רק בגלל שרצה עם עברי חדש במדינה החדשה. הבעייתיות הרבה ביותר בדבריו של ליבוביץ' במקרה הזה, היא שהוא כן ייחס לעמים אחרים תוכן לאומי "לגיטימי", למשל השבדים. כאלף שנים לפניהם אבותיהם חיו על האדמה שלהם ולא התנתקו ממנה מאז, הם מדברים בשפה אחידה ויש להם תרבות משותפת, והרי לך עם, לטענתו. אבל בנוגע לעם היהודי ליבוביץ' בודד את הערך הדתי, והוציא כל אפשרות של ערך תרבותי אחר לעם הזה, אפילו בנוגע לשפה. אמנם יהודים דיברו בשפות רבות בגלות, אבל אין ספק שיש לעם היהודי קשר אדוק עם השפה העברית. אף על פי כן לדעת ליבוביץ', אם מוציאים את המאפיין הדתי אין לך כבר שום ערך תרבותי משותף בין מי שמוחזק להיות היום העם היהודי. לפי כל זה, איזו ברירה בדיוק הוא משאיר לחילוני כמוני למשל? הוא אומר שאם אני רוצה לקיים מדינה כחילוני, אני יכול להיות רק חילוני פאשיסט, או יהודי דתי. לזה אני כמובן מתנגד בתוקף. אך למזלו של היושר האינטלקטואלי של ליבוביץ' שנפטר בשנת 94', בשנות ה 80-90 רואים שליבוביץ' מיתן את דעותיו על החילונים הליברלים, והכיר בכך שאפשר לקיים את מדינת ישראל כמדינה חילונית שמחנכת לערכים חילוניים – הומניזם ליברליזם ודמוקרטיה.
אחרי שהכריע ליבוביץ' שהיפה ביותר לדת יהיה הפרדת הדת והמדינה כדי שלא תוסיף דת ישראל להיות מושחתת ובזויה, הכניס נדבך חשוב למשנתו המעודכנת על תפקידה של הדת: להיות אופוזיציה עקרונית לשלטון החילוני. להיות גורם עצמאי לחלוטין בעל כח עצמאי שלא בא מהשלטון, גורם שעומד תמיד למול השלטון ומבקר אותו, וכשיש צורך מרסן אותו מפני שחיתות ובצע. אם יש תפקיד פוליטי לדת, זה התפקיד הזה. כאן קבע ליבוביץ' קביעה חדשה, שהפרדת דת ומדינה לא אומר בהכרח להשאיר את דת ישראל בד' אמותיו של האדם היהודי, ואף ראוי שהיא תיקח לעצמה סמכויות ציבוריות שאינן באות מכוח מהשלטון. במקום דת כגורם קואליציוני מעצב, דת כאופוזיציה לוחמת, דת יפה, שעומדת על "תיקון עולם במלכות שדי".
כה אמר ליבוביץ' המעודכן, בשנים האחרונות לחייו – על החילוניות, על הדת, ועל המדינה (לא מתוך הספר):
"רק הפשיסט רואה בעצם המנגון השלטוני של המדינה, ערך. מי שאיננו פשיסט, ויחד עם זה גם איננו אנרכיסט כמובן, מכיר בצורך של משטר בעל סמכות שלטונית בכדי שהחברה האנושית תוכל להתקיים. אבל בו ברגע שמדובר כאן על מנגון שיש לו סמכות שלטונית, הוא מסוכן מאוד. כפי שאמר אחד מההיסטוריונים המודרנים באמרה מפורסמת מאוד: power always corrupts. אם יש שלטון, אז הוא תמיד משחית. ולכן דרושה מגבלה על הדבר הזה. בעולם שאיננו דתי, חילוני הומניסטי, ההגבלה הזאת באה מעקרונות הומניסטים, וזה מה שניסו לעשות אבות החוקה האמריקנית כשקבעו את הסעיפים המכריעים בחוקה בצורת איסורים על השלטון לטפל בדברים מסויימים, או להכריע בדברים מסויימים, או אפילו להתערב בדברים מסויימים, אפילו אם השלטון הזה הוא שלטון הרוב. בעולמה של היהדות ההיסטורית המסורתית, לא מדובר על סמכות הרוב, כאן מדובר על סמכות התורה. אם מכירים בסמכות התורה, הרי זה כבר מגבלה על השלטון. וכך הייתה המציאות בעולמה של ההיסטוריה היהודית בכל תקופה שהייתה לעם היהודי מדינה. כל תקופת בית ראשון, שבה הנביאים לא תמיד היו אויבי המלכים, לא תמיד, אבל הם עמדו מולם, ולקחו לעצמם את הסמכות לשפוט את המלכים. וכך היה גם בתקופת בית שני, בתקופה הקצרה של מלכות בית החשמונאים. לכאורה, המלכים האלה עצמם היו הכהנים הגדולים, ובכל זאת, החכמים ניצבו מולם. ואני חושב שזאת הנורמה הבריאה בכל חברה המקיימת לעצמה מנגון מדיני, לא פשיסטי". אם תשאלו אותי – הפעם, כל מילה בסלע.
כדי לעשות סדר, זו נוסחת המדינה הסופית של ליבוביץ': שלטון מבוסס על חוקה חילונית-דמוקרטית-ליברלית, ודת חופשית שלוקחת לעצמה את הסמכות הקבועה לשפוט את השלטון החילוני.
זה התהליך שעבר ליבוביץ' עם עצמו בהכרעותיו לגבי יחסי דת ומדינה, ואגב הדיון, אני חושב שאפשר לראות כמה האיש הזה משאיר טעם של עוד, וכמה הוא מאתגר. אני אישית אומר על עצמי שהוא הראשון שלימד אותי איך לחשוב. כדי להבין את רצינותו של האיש בנושאים עוד יותר שנויים במחלוקת, אני רוצה לסיים בנימה זו בנוגע למלחמת ששת הימים. מאז מלחמה זו, ליבוביץ' היה צריך להתמודד לא רק עם זיוף הדת וצביעותו של השלטון. אביא כאן קטע שליבוביץ' מתייחס אליו, מתוך ילקוט שמעוני לפרשת ויצא, רמז קיט:
"אמר רבי יוחנן, הרשעים מתקיימים על אלוהיהם ופרעה חולם והנה עומד על היאר, אבל הצדיקים הקב"ה מתקיים עליהם, שנאמר והנה ה' נצב עליו" . [פירוש של ד"ר עמוס בר-דע, אוניברסיטת בר-אילן]: פרעה עומד על היאור ומנצל את אלוהיו לבסס את מעמדו, ואילו ביעקב נאמר שה' ניצב עליו, משום שיעקב עומד לפני ה' לעבדו בנפתולי חייו הקשים.
הדברים מכוונים כמובן לאנשי גוש-אמונים שהם כפרעה הרשע שמתקיים על אלוהיו, ועומד על היאור כדי לבסס את מעמדו. על כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים ליבוביץ' כתב באותה הרוח שבה כתב מאז החל לגלות עצמו כאיש ציבור, ודברים אלה יחתמו את הדיון:
"אין דת בדיעבד! רק מה שנעשה מלכתחילה מתוך דחף דתי – ז.א. לשם עבודת ה' וקיום התורה, ולא לשם סיפוק אינטרס אנושי – יש לו משמעות דתית [כמו מלחמת החשמונאים במתייוונים – דוגמא של ליבוביץ']. את "הגאולה" יש להביא ע"י המאמץ הנצחי המכוון לכך ; היא איננה באה בעקבות כל מאורע היסטורי שמניעיו לא היו מכוונים לכך... "הגאולה" אינה תמורה או תשלום הניתנים לדור בעד מאמציו, אלא היא המאמצים [הדתיים] האלה עצמם...
"יש מנסים לשוות משמעות דתית למלחמת ששת הימים ולכיבושים שבעקבותיה מתוך נימוקים הלכתיים – שנצטווינו מן התורה על כיבוש הארץ, ולפיכך נמצאו הלוחמים הכובשים מקיימי המצווה, אף אם פרקו מעליהם עול תורה ומצוות. לעומת זה ייאמר בכל תוקף, שעצם השימוש הסלקטיבי בקטיגוריות הלכתיות לגבי עובדות הרצויות לנו, במסגרת של מציאות מדינית וחברתית שאינה מכירה בסמכותה של ההלכה – הוא סילוף וזיוף של הדת, ומבטא מידה רבה של העמדת-פנים צבועה. עיקר בעייתה של יהדות-ההלכה היום הוא... [שהיום יש] מציאות של עם ישראל שזנח ברובו את התורה. לא ייתכן לכרוך יחד את מצוות כיבוש הארץ, בניין בית המקדש וכו' עם כפירה בעיקר וחילול שבת, ולהציג את כל התופעות והמעשים יחד כביטוי להגשמת צו התורה. על כגון דא כבר אמר הנביא מה שאמר על הפיכת המקדש ל"מערת פריצים" ועל האמונה ב"היכל ה' " שהפכה לעבודת אלילים (ירמיה ז, ד-יא). סוף דבר: אין לייחס שום משמעות רוחנית וחינוכית לנצחון במלחמת ששת הימים ולכיבוש ירושלים וא"י השלמה ; אין לגלות במאורעות אלה משמעות דתית ואמונית. הבעיות הנוקבות שבפניהן עמדו עם ישראל והיהדות לפני ה-5 ביוני – בפניהן הם עומדים גם היום...
ניכר שלהם נתחלף ה', במולדת, ועבודת ה', נתחלפה להם בפאטריוטיות".
אני מקדיש ביקורת זו לשונרא (באהבה, ובלי ציניות)
[עריכה שנייה: 13.03.2015]”
