ביקורת ספרותית על בין דת ולאום לקראת זהות לאומית ישראלית מאת יוסף אגסי

---

אין בארץ הזאת אידיאולוגיה מקודשת יותר מאשר האידיאולוגיה הציונות, ואין דבר שדחוף יותר להוריד מהפרק כדי לפנות מקום ללאומיות-ליברלית מתונה. הפילוסוף יוסף אגסי מציג בספר הזה את האלטרנטיבה הלאומית שלו ללאומיות היהודית, כאן אגיש תקציר שלה עם תוספות משלי. יועלו יסודותיה של תנועת הלאומיות היהודית, הציונות, ונראה כיצד האידיאולוגיה הזו מתבטאת במדיניותה של מדינת ישראל באופן חוקתי ושיטתי. הדברים מיועדים בעיקר לקורא הציוני המצוי, אך גם לגוונים פוליטיים שונים.
המהפכה העולמית שבתוכה נוצרה התנועה הציונית היא מהפכת הלאום החדשה ששיאה במחצית המאה ה-19. נוכל להבין את הציונות כשנבין באופן מאוד כללי מהי המהפכה הלאומית, ומה בדיוק היא הפכה. המפגש הראשון שלי עם ענף חקר הלאומיות היה בקורס שלמדתי באוניברסיטה "אירופה ערש הלאומיות", אותו כתב פרופ' הנרי וסרמן. למרות היכרותי המוקדמת עם החומר אגסי חידש לי לא מעט, במיוחד בהקשר המקומי. העובדה שאנחנו מכירים באופן אישי דרבנה אותי לקרוא ולכתוב על הספר.

מהי לאומיות?

נראה לי שאין חוקר לאומיות שיחלוק על ההנחה הבסיסית, כי הלאומיות היא קולקטיב של בני אדם המאוחדים סביב דבר מסויים, והוא מהווה לאותו קולקטיב תחושת אחדות גורל כלשהי. במובן הזה הלאום הוא תופעה עתיקה מאוד, אבל קיימת כאן אבחנה קריטית בין הלאום העתיק ללאום המודרני. העולם מורכב כיום ממדינות-לאום השוכנות זו לצד זו, כאשר כל מדינה מזוהה עם לאום מסויים שמתאפיין בזהות מסויימת. בספרו "לאומים ולאומיות" ארנסט גלנר טוען, שמצב זה של זהות לאומית-מדינית יכל להיווצר רק בהימצא התנאים המודרניים של המהפכה התעשייתית. המהפכה כמעט ביטלה את הצורך לנדוד עקב קשיים גיאולוגיים וחקלאיים (מה שעד אז קרה כל הזמן בכל העולם), האיצה תהליך של עיור, קיבעה אוכלוסיה בקנה מידה גדול במקום אחד, ולמעשה יצרה משק גדול בהרבה ממה שיכלו לדמיין עד אז: משק מדיני בו שותפים כל אזרחי המדינה כאחד, לראשונה בהיסטוריה האנושית. לאותו מצב עניינים מודרני נוסף גורם קריטי שיכול להתקיים רק במסגרתו - מערכת חינוך. עד העידן התעשייתי, לא היה דבר כזה. אומר גלנר, היווצרותה של חברה מדינית מסוג כזה היא היווצרותה של החברה הלאומית. רק במצב תעשייתי יש האפשרות לחברה לאומית אחת גדולה, ובזכות מערכת החינוך יש לראשונה האפשרות להנחיל תודעה לאומית משותפת לכלל האזרחים. מערכת החינוך היא גורם הכרחי להומוגניות של קולקטיב גדול. ללא מערכת חינוך, קשה לדמיין כיצד יכולה בכלל להתקיים חברה לאומית כפי שאנחנו מכירים אותה. אומר גלנר שזה בלתי אפשרי, ולכן גם חברה לאומית לא הייתה מן האפשר עד העידן התעשייתי. המסקנה בקצרה היא אם כן: הלאומיות היא חפיפה בין היישות המדינית ליישות התרבותית. עד המהפכה התעשייתית לא התקיימה החפיפה הזו כי לא הייתה אפשרות לממש אותה, גם אם היו שאיפות לעשות זאת.

עולם לא-לאומי, יהודים לא-לאומיים

איך כן נראו התרבויות האנושיות עד העידן הלאומי שבו אנו חיים היום? התשובה פשוטה: היו קולקטיבים, אך הם לא היו לאומיים אלא שבטיים, והזהות הייתה הרבה פחות הומוגנית והרבה יותר דינמית. עד לפני קצת יותר ממאתיים שנה, היחידה המדינית הגדולה הייתה לרוב ממלכה, יוצאות מן הכלל יוון הדמוקרטית והרפובליקה הרומית העתיקות. הממלכה לא הייתה "שבט אחד גדול", כפי שאולי רוצים לחשוב, אלא סמכות שלטונית שבתוכה חיים שבטים קטנים. נדודים באותם זמנים היו כאמור תופעת קבע. מדובר בעידן פרה-תעשייתי ולא הייתה אפשרות להבדיל בין מקור מחיה למקור מגורים, כך שפעמים רבות תפקיד הנדודים היה מציאת אדמה חדשה ופוריה יותר. לעתים סיבת הנדודים הייתה גם דיכוי של השלטון המלוכני. שבטים רבים שנדדו נאלצו להסתגל לדבר בניבים חדשים. שבט שהגיע למחוז חדש פעמים רבות החליף את אמונתו הדתית הקודמת באמונה הדתית המקובלת במקום מושבו החדש. כיוון שאין מערכת חינוך בשום מקום, גם שפה קולקטיבית רחבה היא אינה בנמצא אם מדובר במחוזות נרחבים. לא הייתה למשל שפה צרפתית אחת, אלא שפות צרפתיות שונות שיש להן ניבים שונים. ככל שהשבטים היו רחוקים יותר זה מזה, השפות היו שונות יותר. כמובן שהדבר נכון גם לגבי עברית. העברית שבה דיבר איכר אחד הייתה שונה במידה מן העברית של האיכר העברי הרחוק ממנו. שניהם יחדיו דיברו בשפה עברית פשוטה, השונה באופן מהותי מן העברית האריסטוקרטית של התנ"ך.

ההומוגניות נעדרה גם מבחינה זו, שבעבר לא הייתה ההתאמה שישנה היום בין זהותו של המלך לבין הזהות של נתיניו. למלך לא הייתה יכולת ליצור הגמוניה ולכפות על שבטים רבים לקבל את הזהות שלו. בכל ממלכה היו שבטים רבים והזהות האתנית השייכותית הייתה זהות שבטית גם כן. גם מבחינה דתית כך היה: המלך יכל להאמין באלוהי ישראל למשל, בזמן שבן השבט מאמין באליל אחר, בלי שהדבר יהווה איזו בעיה או קונפליקט. בגלל היעדר ההתאמה התרבותית בין המלך לנתינים, בדרך כלל בני השבט לא ראו חשיבות מרובה מבחינת זהותם אם הם נשלטים על ידי ממלכה זו או אחרת, וגם המלך לא ראה קשר אתני, בדרך כלל, בינו לבין נתיניו. למלך גם לא היה "צבא ממלכה" שחייליו היו קשורים אליו בצורה אתנית. לרוב הוא שכר שכירי חרב שנלחמו למענו. גם בין השכירים עצמם ניתן היה למצוא הרבה הבדלים לשוניים ותרבותיים. אם נוציא טיפה מן הים - צבא פרס אשר לחם בעולם היווני, היה מורכב מקבוצות אתניות רבות. נכון לומר שרק האבירים שהיו שייכים לשכבת האצולה, היו אולי קרובים יותר למלך מבחינה אתנית.

לאור כל זאת, גם אם היינו רוצים להאמין שעוד בעבר העולם התחלק ללאומים שמצויים עמנו עד היום, הרי שבעבר לא היו התנאים התעשיתיים, הטכנולוגים או המדיניים הנדרשים, כדי שתהיה בכלל אפשרות ליצור קולקטיב גדול הנקשר על ידי רעיון לאומי משותף. לכן, במקום לקבע את המושג "לאום" באשר לימים עברו, או "זהות לאומית", עדיף יהיה לפסוק ולנסח שפעם הייתה "זהות שבטית", השונה לחלוטין מהזהות הלאומית המודרנית.

התיאור של עולם לא-לאומי תופס גם לגבי היהודים. מלכויות יהודה וישראל לא הכילו "קולקטיב יהודי" אלא שבטים רבים ושונים. הדת היהודית כדת מונותאיסטית החלה להתפתח רק בתקופת בית שני. רק אז המונותיאזם היהודי החל להתגבש, ולכל היותר המציאות הייתה מעורבבת בין עובדי אלילים לעובדי אל אחד. "קולקטיב יהודי" או רוב יהודי, מעולם לא היה בארץ ישראל עד לאחרונה, ולמעשה בתקופת בית שני רוב היהודים כבר היו מחוץ לארץ ישראל. בנוסף, לא הייתה "ממלכה יהודית", ממלכה שיש לה חוקים יהודיים, אלא קהילה ששומרת את הדת היהודית. היהדות תמיד הייתה יישות דתית ולא יישות מדינית. הממלכה הקלאסית באופן כללי, נכללות בזה מלכויות יהודה וישראל, הייתה מנגנון שמטרתו שליטה על קרקע, מיסוי וגיוס. זה לא היה מנגנון בעל חוקי דת.
אשר לבני הדת היהודית, הם היו כבני כל דת. הם חיו במקומות שונים בזמנים שונים, בלי קשר אורגני כלשהו ביניהם. אנשים נכנסו ליהדות, יצאו ממנה, לעתים נישאו לבני דת אחרת, לעתים הסתגרו, לעתים נדדו, כמו מנהגיו של כל אדם בזמנים הפרה-מודרניים. היהדות בכללה וזה נכון לכל דת, מעולם לא הייתה עניין של גזע. לגבי ההיסטוריה האנושית בכללה, אנו יודעים ש"גזע אחיד" שקשר הדם בו נשמר לאורך אלפי שנים הוא מוצר לא אפשרי ומדומיין בהחלט.
היעדר המאפיינים המודרניים של זהות לאומית מודרנית חל אם כן גם על היהודים. על כך שיש הבדל בין הדתות עצמן מבחינה דתית אין עוררין, אבל מבחינת היות הדתות לא-לאומיות אין הבדל בין הדתות השונות. הטענה המרכזית ביותר אולי בתנועה הציונית היא שהיהדות היא דת-לאום, דבר שהוא איננו נכון. אבל עוד מעט נראה כי לא רק התנועה הציונית טענה שהיא המשך של קבוצה לאומית בעלת מורשת עתיקה, וחשוב יותר, היא לא הייתה הראשונה שטענה זאת.

לאומיות ליברלית

מקודם תואר בקצרה מהו הלאום המודרני מבחינה אנתרופולוגית. אך הלאומיות היא לא רק תופעה אנתרופולוגית, אלא גם רעיון פוליטי. בתוך שדה הרעיונות של הלאומיות ישנה חלוקה לשני מחנות עיקריים. הראשונה להכניס למציאות התעשייתית החדשה רעיונות פוליטיים חדשים הייתה המהפכה הצרפתית. יש הסוברים שהיו אירועים היסטוריים שבישרו את הלאום המודרני, אך אם מדברים על מהפכה מודעת ומכוונת, אין ספק שהיא התרחשה בצרפת בסוף המאה ה-18 ולא לפני כן. הערכים שעליהם התבססו הצרפתים הם ערכי תנועת הנאורות/ההשכלה, בעיקר מתקופת ההשכלה המאוחרת, רעיונות שהתהוו מתחילתה של המאה ה-18 ולאורכה. בספרו אגסי מסכם את עיקרון תנועת ההשכלה סביב משפט אחד: אנחנו מאמינים במדע. אך לא פחות משהאמינו בתרבות מדעית, הצרפתים האמינו בשכלו של האינדיבידואל האנושי להבין ולפתח את המדע. לכן הגו את המושג "חירות הפרט". כדי שיתרום לתרבות המדעית, הפרט צריך לחיות במסגרת המיטיבה עמו ודואגת לו. המסגרת הזו היא ההמצאה המודרנית ששמה מדינת-הלאום. המילה הראשונה שבמושג זה, מדינה, מבטאת את המנגנון המדיני שהתושבים מקימים לעצמם. המילה השנייה במושג זה, לאום, היא מילה שאופיה הוא מאה אחוז אזרחי - בני הלאום הם כל אזרחי המדינה. על פי הרעיון הצרפתי, כאשר מוקמת מדינת הלאום כל התושבים הנמצאים בטריטוריה שעליה מוקמת המדינה הם אזרחים שווי זכויות, בלי הבדלי דת וגזע (נשים יקבלו שוויון מאוחר יותר). בגלל מאפיין טריטוריאלי זה, מדינת הלאום המודרנית מכונה גם "מדינת לאום טריטוריאלית". אם נשווה את הדבר לעולם הישן, הלא-לאומי, אזי מעתה לא המלך הוא הריבון על המדינה אלא הלאום. כך, דווקא הלאומיות היא הבסיס ההיסטורי לערכי הדמוקרטיה, האזרחות, השוויון, היא ולא אחרת.

מה שתואר כרגע הוא רעיון הלאום הליברלי. אך אנו נתקלים בנקודת המפנה בזה שצרפת הייתה לא רק הערש ללאומיות, אלא גם אימפריה קולוניאליסטית. התירוץ לכיבושיה של צרפת והגדלת האימפריה הצרפתית שתחת נפוליאון, היה הפצת הבשורה הלאומית החדשה. בין השנים 1806 – 1813 נפוליאון כבש באירופה שטחים רבים, בכללם שטחים גרמניים רבים. בשנת 1813 האויבות המובהקות של נפוליאון, ממלכות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, שדגלו במשטר הפיאודלי ישן, החלו להגיף אותו מן השטחים הכבושים. אך כבר מתחילתם, כיבושי נפוליאון עוררו אצל דוברי השפות הגרמניות ריאקציה (התנגדות) לכיבוש הצרפתי. זה הביא להיווצרות מערכת ערכים אחרת ומנוגדת לערכי ההשכלה והלאומיות הליברלית. ריאקציה זו נודעת בשם "התנועה הרומנטית". לימים התנועה הרומנטית נהייתה לתנועה לאומית של ממש, שיסודותיה מנוגדים ליסודות הלאום הליברלי באופן מאוד גורף.

התנועה הרומנטית

בעוד תנועת ההשכלה קידשה את חירותו של הפרט, תנועת הרומנטיקה החלה לקדש את חירותה של האומה. ובעוד ההשכלה דגלה בתרבות מדעית, תנועת הרומנטיקה דגלה בהיפך הגמור: מיסטיקה, רוחניות ואי-רציונליזם. אמונה מרכזית ברומנטיקה היא שבאומה משתקפת משמעות מיסטית נסתרת שלא ניתנת לתפיסה מלאה. לפיכך אם בן האומה רוצה להגיע לאמת ולמשמעות חייו, הוא צריך להתחבר לאומתו כדי להתחבר לאותה אמת נסתרת. כמו דם הזורם בגופו של אדם יחיד, כך בני האדם הם תאים קטנים המרכיבים את המהות הרוחנית הגדולה של אומתם. המבשר הגדול של תנועת הרומנטיקה, יוהאן גוטפריד הרדר מהמאה ה-18, טען שלהווה אין משמעות אלא לאור העבר. האומה נמשלת אצלו לחיטה, שכדי להבין מהי ומה טיבה, צריך להבין את הגנטיקה שלה ולחקור את השורשים שלה. בזיקה ישירה לרעיון הזה, התפתח בתנועה הרומנטית המושג המרכזי "פולחן אבות" (ahnenverehrung). לפי הנרטיב החדש, מקורה של האומה הגרמנית הוא באיכרים גרמניים מימי הביניים, אבות האומה, אשר חיו על פי ערכים עליונים ונשגבים. האידיאל החדש אמר כי על העם הגרמני לחזור לשורשיו ולהחיות את הערכים שעל פיהם חיו אבות אבותיו העתיקים. בתקופה שבה הרומנטיקה כבר נהייתה לתנועה לאומית, בערך מחצית המאה ה-19, היא החלה לבטא זיקה למדינת לאום, שתבטא את החירות הלאומית העצמאית של האומה.
גם לאדמה היה ביטוי מיתי כבד משקל בתנועה הרומנטית. הנוף הגרמני נתפס כחלק בלתי נפרד מהנרטיב הגרמני, כזה שמספר את הסיפור של האומה הגרמנית. הצייר מהתקופה הרומנטית קספר דיווייד פרידריך הרבה לצייר את "הנופים הגרמניים" (אגב לדעתי ציורים יפים ביותר). אלה היו ציורים מאוד אמוציונליים, לפעמים סותרים את חוקי הטבע הקרים, במטרה לבטא את האמת המיסטית הגדולה המסתתרת מאחורי העולם הנראה לעין. ככלל הרומנטיקה הייתה תופעה אומנותית ותרבותית של ממש, גם מעבר להקשר הלאומי בו אנו מדברים. בנוסף לאומנות נציין גם את תנועת הנוער הראשונה בעולם(!) ה"ואנדרפוגל" wandervogel. התנועה קמה ביוזמת נערים לאחר איחוד גרמניה, "הרייך השני", בשנת 1896. בשנים שלאחר מכן קמו תנועות נוער נוספות בכל אירופה וגם בישראל. חברי תנועת הנוער ערכו טיולים בארץ, פעולות בחיק הטבע, שרו שירי עם מלווים בגיטרה קלאסית, התחברו לנופים הגרמניים ולמורשת.

הבעיה היא, שאיש לא טען לקיום של מורשת גרמנית שכזו לפני צמיחתה של התנועה הרומנטית. בחקר ההיסטורי אנו יודעים כי מדובר בתוצר מלאכותי, וכי התנועה הרומנטית החלה כאמור להיווצר כתגובת-נגד לכיבושיו של נפוליאון, שבא בשם ערכים חדשים שלא מצאו-חן בעיני הגרמנים. אמנם נכון שבעבר חיו איכרים גרמנים באיזור ארץ גרמניה, אבל הם לא היו "אבות האומה" בשום צורה - לא מבחינה ביולוגית, גם לא בדיוק מבחינה לשונית, ואף לא מי יודע מה מבחינה תרבותית. בהתאם לתיאור העולם הלא-לאומי שתואר כאן מקודם, האיכרים הגרמנים מן העבר דיברו בכמה שפות גרמניות שונות, הם לא היו מחוברים באופן לאומי קולקטיבי, ובוודאי שאין שום סימן לכך שהיה להם אורח חיים השונה באופן מהותי מאורחות חייהם של "האחרים".

דוגמא הממחישה היטב את דבר המצאת המורשת הגרמנית, היא הדוגמה של האחים גרים והמעשיות שפרסמו. בהקדמה למהדורה הראשונה של ספר המעשיות, האחים סיפרו שהמעשיות שקיבצו עברו במסורת ארוכת שנים מן האיכרים הגרמניים מן העבר עד לאיכרים מימיהם הם. בזכות העובדה שגם האיכרים של היום רחוקים מן העיר והמודרניזציה, הם הצליחו, כך טענו האחים גרים, לשמור על המעשיות כפי שהן ללא פגע. הם סיפרו כי נסעו לאיזורים הכפריים של גרמניה כדי לאסוף אותן, במטרתה להפגיש את הגרמני מחדש עם מורשתו העתיקה והמפוארת, כשבמעשיות טמונה רוח האומה וערכיה. על פי ממצאי המחקר, עם זאת, אנו יודעים שהאחים לא אספו את המעשיות מפי איכרים פשוטים וטהורים, אלא דווקא ממשפחות עירוניות, בורגניות ומשכילות באופיין. אף הייתה משפחה צרפתית שתרמה מעשיות רבות, שברחה מצרפת בגלל הרדיפה הקתולית שם. סביר להניח באופן כללי שמדובר במעשיות עממיות שלא נושאות סממן גרמני ספציפי כלשהו, ושמדובר בסיפורים ששוטטו בכל רחבי אירופה בגירסאות שונות. דוגמת האחים גרים היא רק אחת מיני רבות לכך שאותה אומה גרמנית הומצאה, כתוצאה מאיום, והיא הייתה דווקא יישות מודרנית ולא יישות עתיקה. נכון גם לאמר שהאיומים מיטיבים לדרבן המצאת לאומים. הלאומיות הצרפתית נולדה בתגובה לשלטון המלוכני הרודני והאכזרי, הלאומיות הגרמנית נולדה בתגובה לכיבושי נפוליאון, הציונות נולדה בתגובה לאנטישמיות, והלאומיות הפלסטינית נולדה בתגובה לתנועה הציונית.

הבה נתבונן ברעיונות הרומנטיים אותם הצגנו עד כה - רוח האומה ורוח אבותיה ; עתיקות היומין שלה ; הערכים הנשגבים שלה ; הקשר של האומה אל טריטוריה מסויימת ונופים מסויימים ; נערים בתנועות נוער המטיילים בארץ, שרים שירי עַם ; המדינה הריבונית שמממשת את חירות האומה. כל אלה מוכרחים לצלצל לכם מוכר, כיוון שהשורשים של התנועה הציונית שהתחנכנו על ערכיה נעוצים עמוק ברומנטיקה הגרמנית. "האדם והטבע" של א.ד. גורדון, "האני הלאומי בצורתו ההיסטורית" של אחד העם, "מהתנ"ך אל הפלמ"ח" של בן-גוריון, אלה הם רק טיפה בים, כל זה הובא בהשראה מהתנועה הרומנטית הגרמנית אל התנועה הציונית. אגסי חידש לי שרק עם עליית הרומנטיקה החל להתבסס המושג "זכות להגדרה עצמאית לאומית", מושג שלא היה קיים לפני כן בהיסטוריה האנושית. המושג התפשט במחצית המאה ה-19 לכל התנועות הלאומיות כולל התנועה הציונית, אם כי לבסוף הרומנטיקה עצמה השתרשה רק בציונות, במדינות איטליה ויפן, וכל שאר המדינות הוקמו על בסיס הלאום הליברלי. מתיאור קלסתר הפנים של הרומנטיקה אנו רואים שבניגוד ללאום הליברלי, מדובר בלאומנות ובאנטי-ליברליזם. הציונות הפכה במהרה לתנועה לאומנית ואנטי-לאומית, והעניין יורחב ככל שהסקירה תתקדם.

עתה הפוקוס יתמקד יותר באגסי, לכן זהו הזמן הנכון לציין את הלל קוק. אגסי מספר בספרו שבשנת 1975, ראה מודעה בעיתונים הישראלים שכותרתה "הצעה לויכוח לאומי". על המודעה היו חתומים הילל קוק וחבר שלו, בעוד שאגסי לא שמע על קוק עד אותו יום. הוא התעניין והגיע למקום שצוין, וכאשר נפגשו החלו להירקם יחסי ידידות בין השניים. קוק סיפר לו על חלקו בתנועה הלאומית היהודית ועל ניסיונותיו להשפיע עליה. אגסי מספר שכתב את הספר הזה בעקבות הידידות וחלוקת הרעיונות ביניהם, ובעיקר בעקבות השפעתו של קוק על אגסי עם רעיונותיו.

הרעיון הציוני לגווניו

מי היה הלל קוק? קוק היה יהודי שחי בין השנים 1915-2001. כאשר הארגון הצבאי הלאומי התפלג מההגנה הצטרף קוק לארגון, ונהיה גם לחבר במפקדה שלו. לאחר שנהיה זאב ז'בוטינסקי מפקד האצ"ל, הוא הסמיך את קוק לעמוד בראש משלחת של הארגון לארה"ב לצורך איסוף תרומות, בזמן שמשלחות נוספות נשלחו לאירופה. בארה"ב קוק הקים את "הוועד לשחרור האומה" שעסק בהצלת יהודים מן הנאצים. בינתיים הוא גם שינה שמו לפיטר ברגסון כדי לחמוק מהזרם הציוני הקלאסי בארה"ב, שהרב סטיבן וייז היה ממנהיגיו הבולטים. אך בנוסף לפעילות הוועד התגבשה סביב ברגסון "קבוצת ברגסון" המצומצמת שלה הייתה משנה פוליטית, אשר ספרו של אגסי וסקירה זו סובבים סביבה.
נמקם את קבוצת ברגסון על שלושת הזרמים השונים שעוד התקיימו בהתרקמותה של התנועה הציונית. זרם אחד ופחות קריטי הוא זרם "הציונות הרוחנית". מייצגיו הבולטים של זרם זה הם אחד העם ומרטין בובר. הללו דיברו באופן כללי על הצורך בחברה יהודית בארץ ישראל, שלה שתי מהויות: להיות מרכז יהודי-תרבותי עולמי ו-לשמור על קשרים בין כל הקהילות היהודיות בכל העולם. אחד העם האמין בחיים יהודיים גם בגולה וגם בישראל, במקום הדעה שאומרת או-או. מצד שני, הוא לא דיבר על מדינה באופן קונקרטי.

שני הזרמים המרכזיים יותר בציונות הם "הציונות המעשית" ו-"הציונות המדינית". בן גוריון, כצנלסון ודומיהם, שייכים לזרם "הציונות המעשית". הזרם מאופיין מאוד בהזדהותו עם רעיון פילוסופי המכונה "ריאל פוליטיק". הגה אותו הפילוסוף פרידריך הגל מן המאה ה-19, וכך מסביר אותו אגסי: המדיניות נקבעת רק לפי העובדות שיש בשטח. אם מישהו קידם יעד שהציב והצליח לשנות את המציאות, יכול הוא לחוקק בהתאם לנעשה ולהצדיק בחוק את המטרה שהגשים. לפיכך, אם למשל ישנה עבדות בארצות הברית הלכה למעשה, ההנהגה יכולה, ואף צריכה אם היא שואפת לצדק, לחוקק את העבדות במשטר בהתאם. כבר מהתחלתה, מטרת הציונות המעשית הייתה להרחיב את ההתיישבות היהודית ברחבי הארץ עד כמה שניתן. בתנאי שזה יצליח, החוק שיחוקק בבוא הזמן כבר יתאים למציאות שיצרה התנועה המעשית. אם מדברים על דמוקרטיה בהקשר הזה, ברור כי בלי מטרות מדיניות לעולם לא תוכל להתקיים דמוקרטיה, משום שהדמוקרטיה היא אינה אלא מטרה מדינית. אי אפשר לקיים דמוקרטיה על ידי קביעת עובדות בשטח, אלא על ידי מימוש משטר שמטרותיו הפוליטיות מוגדרות מראש.

מנגד לזרם הציוני המעשי, בכור הוגי זרם "הציונות המדינית" היה דווקא תאודור הרצל. הוא הראשון שחשב שהתשובה לבעיית יהודי אירופה חייבת להיות תשובה מדינית, לא תשובה התיישבותית. אם רוצים להתיישב, אמר הרצל, פעולה מדינית מוכרחה להיות קודמת לכך. לכן הרצל פעל כדי להשיג תמיכה במוקדי הכח המדיניים השונים בעולם (אגסי מציין סולטאנים, קיסרים, ראשי ממשלות, בעלי הון וכיוצ"ב). אבל הרצל נכשל, והציונות המעשית היא זו שהובילה את התנועה הציונית כולה תוך שהעלימה את הזרמים האחרים. כבר מתקופת הקונגרס הציוני הראשון המתוווה היה די ברור - פשוט מתיישבים, ללא מדיניות. ידה של הציונות המעשית הייתה על העליונה, ניתן לומר, די מהתחלה. למעשה, הדבר נכון עד עצם היום הזה.
קוק, כמו הרצל, העניק חשיבות עליונה לפעולה המדינית יותר מלפעולה המעשית, ומסיבה זו יש קרבה בין השניים ביחס לציונות המעשית. אך אין זה אומר שהם ראו את המדינה עצמה באותו אופן. אם הרצל רצה מדינה יהודית ודמוקרטית נראה שאפשר לזהותו כציוני. אך בנוגע לקוק, הוא עצמו הרהר בתקופה מאוחרת יותר כי אולי כל הזמן הזה היה אנטי-ציוני. הוא לא ראה עצמו כך בימי הישוב, משום שלא היה ברור לו כמו היום לאן פניה של התנועה הציונית מועדות. הוא אפילו ראה עצמו כשייך לה. בשנים מאוחרות הרבה יותר הוא הבין שהציונות היא תנועה מעשית המנוגדת להשקפתו, כנראה עוד יותר מאשר במקרה של הרצל. זו מהסיבה הפשוטה שקוק היה לאומי-ליברלי בהשקפותיו. קבוצתו של הלל קוק, קבוצת ברגסון (שמנתה לא יותר מ 10-15 איש), דגלה בהקמת מדינת-לאום טריטוריאלית בארץ ישראל/פלסטין על פי המתכונת המוכרת שראשיתה אצל הצרפתים. בהתאם לרעיון הליברלי, מדינת הלאום שבדרך תהיה שייכת לכלל האזרחים במידה שווה, יהודים וערבים כאחד, ובני המיעוטים הנוספים. הכל יהיו בעלי לאום אזרחי משותף לכולם, ומדובר יהיה במדינה דמוקרטית ולא במדינה יהודית. הנה כבר כאן מתחילה להתבטא הכפירה בציונות. אך הרעיון המרכזי ביותר בתאוריה של פיטר ברגסון, מספר אגסי, הוא האבחנה בין הפרט, הקהילה, והאומה.

על פי קוק, האומה היא באופן מאוד פשוט כלל חבר האזרחים, בלי קשר להבדלים האתניים, הדתיים והתרבותיים שביניהם. הקהילה אינה מוגדרת במדינה, והיא יחידה רוחנית של בני אדם הרוצים לחלוק חיים משותפים מבחינה אתנית, תרבותית, דתית, לשונית ועוד. אין מדובר בהכרח בקהילה גיאוגרפית. זו יכולה להיות קהילה חילונית, דתית, כת כזו או אחרת, או קהילה הומו-לסבית. הקהילות הן חלק מן האומה על בסיס אזרחותו של כל אחד ואחד מבני הקהילה. ואכן האחרון, הוא הפרט. המדינה שומרת על חירותו ועל זכויותיו של הפרט, והוא חייב לה חובות - בעיקר שמירה על החוק, תשלום מיסים וגיוס לצבא בעת הצורך. הפרט זכאי לזכויותיו מעצם היותו אזרח בלי קשר למוצאו ואמונתו, והוא נחשב ליחידה אוטונומית בפני עצמה בנוסף לרובד הקהילתי. למטה רשומים שלושת הרבדים המרכיבים את הלאום הליברלי, על כל פנים על פי נוסח ברגסון:

1) אומה=כלל אזרחי המדינה

2) קהילה רוחנית במסגרת האומה

3) הפרט במסגרת הקהילה וכשלעצמו.

כרגע נגענו בשורש העניין - ההפרדה בין קהילה ללאום. לפי הלאום הליברלי לא קהילה ספציפית היא הלאום, אלא כל הקהילות כאחד, כדי שהיה שוויון ויוכל להתקיים משטר דמוקרטי. אזרחות בנויה על נאמנות בין שלושת הגורמים הללו שמופרדים זה מזה, ויחד עם זאת נמצאים ביחסים אינטגרליים זה עם זה, במסגרת הלאומית המשותפת. אך היכן הציונות פוגשת את כל זה? כתנועה רומנטית הציונות טוענת שאין הפרדה בין קהילה ואומה, אלא הקהילה היהודית היא האומה עצמה. אומת גזע ולא אומה של כלל האזרחים. רעיון אומת הגזע היהודי מעוגן בחוקי מדינת ישראל. בשנת 2013, עתרו אגסי ועוזי אורנן וחברים נוספים לבית המשפט העליון כדי שיכיר בלאומיותם הישראלית - לאום שהכל שותפים לו ללא הבדלי דת וגזע. בית המשפט העליון פסק כי על פי חוקי המדינה אין בנמצא לאום ישראלי שכזה, וכי ישראלי היא מילה נרדפת ליהודי. מי שיעלה על פיו מכאן והלאה את המושג "ערבי-ישראלי", כדאי שידע שעל פי החוק הישראלי המושג הזה איננו קיים. עוד לפני העתירה הקים עוזי אורנן את עמותת "אני ישראלי", ששואפת לכונן לאום ישראלי-אזרחי המשותף לכולם, ושלאחרונה הצטרפתי אליה בעצמי. בהתאם לפסיקה, הפרקליטות קבעה כי ארגון "אני ישראלי" חותר תחת יסודות המדינה הזאת, משום שהוא ארגון המבוסס על שוויון גמור. על פי האידיאולוגיה הציונות המיושמת כאן בחוקים, תקנות, הנחיות ומוסדות, רק הקהילה היהודית רשאית לעצמאות לאומית בארץ הזו, בין אם בתוך גבולות הקו הירוק בין אם מחוצה להם. היא לא תחיה עם קהילות אתניות שונות תחת לאומיות משותפת אחת. לאותו אתוס שותפים אגב כל הציונים מימין ומשמאל. מבנט, ליברמן, פייגלין, נתניהו, דרך יאיר לפיד, בוז'י הרצוג ועד זהבה גלאון ואילן גילאון. כל אלה מתווכחים במסגרת הציונות ולא מחוצה לה. איש לא חולק על רעיון האומה היהודית, וכולם שותפים לעמדה שמדינת לאום ליברלי ששייכת לכל האזרחים באופן שווה, היא רעיון המנוגד לרעיון הציוני. העיניים נשואות לאומה היהודית ולה בלבד.

כעת נרחיב על האבסורד שבניסיון לחבר בין דת ולאום, גם באופן כללי. אז נגיע למסר שהחיבור בין דת ולאום הוא פסיקה אנטי-ליברלית, אנטי-דמוקרטית וגזענית. נראה גם כמה דואגים להכחיש כאן בישראל את העובדה הפשוטה, שהרבה יהודים בעולם שייכים ללאומים אזרחיים שונים. באותה תנועה מבורכת של אמנציפציה, מדינת ישראל באופן אבסורדי שמה לעצמה לחבל.

הציונות ויהודי העולם

בארה"ב קיימת חברה מאוד נוצרית, בעוד זו מדינה ליברלית שיש בה הפרדה בין דת ולאום. אופיה הדתי של החברה לא משפיע על המנגנון הלאומי-חילוני-דמוקרטי של המדינה, וכל בני הקהילות השונות שייכות לאותו הלאום על בסיס מאה אחוז אזרחי. אך תארו לכם שהמצב היה הפוך - שארה"ב הייתה מדינת לאום נוצרית. אם בארה"ב היה לאום נוצרי, היה הולם בהתאם שאדם יצטרך לעבור טקס טבילה על מנת לקבל אזרחות, וכך להתקבל לאומה האמריקאית. כך הלאום היה מקבל פנים נוצריות והנצרות פנים לאומיות. האם דבר כזה היה תואם למערכת הערכים הדמוקרטית? האם הקהילה היהודית בארצות הברית שאין עוררין על חשיבותה בעולם היהודי המודרני, האם יכלה להתקיים תחת מדינה נוצרית שכזו? והרי אם הלאום היה נוצרי, בוודאי היו עוד כמה מאפיינים לאומיים שהיו מקשים על החיים היהודיים בארה"ב, כמה חוקים נוצריים שלא תואמים למערכת הערכים של היהודים, יהודים אשר בשבילם מדובר בעבודה זרה. זה בדיוק העיוות שבניסיון לחבר בין דת ללאום. אם מישהו היה טוען שהיהודי צריך להיות בעל לאום נוצרי, כנראה שטענתו הייתה מגיעה מטעמים חשוכים, ייתכן אף אנטישמיים. אך לא זה המצב בארה"ב. יש בה הפרדה בין דת ולאום, כך שיהודי יכול להיות יהודי-אמריקאי ואין שום ניגוד, ונוצרי יכול להיות נוצרי-אמריקאי ואין שום ניגוד, ושניהם יוכפפו תחת לאום חילוני-דמוקרטי אחד.

ארה"ב כמדינת-לאום נוצרית היא רק משל, שנועד להסביר מדוע איננו יכולים להרשות לעצמינו להיות מדינת הלאום של העם היהודי. לפחות לא אם אנחנו רוצים לקיים כאן משטר ליברלי-דמוקרטי. הכוונה כאן בעיקר לערבים הישראלים ולצערנו גם לכל מי שאינו יהודי. אך הערבים הישראלים בעיקר, נתקלים כאן בארץ בדיוק בבעיה שהייתה נוצרת אם ארה"ב הייתה מדינת לאום נוצרית, אחד לאחד. אנו דורשים מהם נאמנות כאורחים במקרה הטוב (המקרה הטוב זה מרצ, המקרה הרע זה הבית היהודי), אבל לא כבני לאום אזרחי שיכולנו לחלוק עמם במשותף, לצד קיומן של קהילות שונות ומגוונות.

הדיון כאן איננו תאורתי בלבד. מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא עובדה, ונפרט מעט על קלסתר פנים ציוני זה. נראה כיצד התפיסה הרומנטית שהמציאו הגרמנים רוקמת עור וגידים כאן בישראל, כביכול בשם היהדות.

חוק השבות הוא הדוגמא העיקרית, חוק שיש לו השלכות גם במדיניות הפנים וגם במדיניות החוץ של ישראל. בישראל חוק השבות מבדיל בין שני סוגי אזרחים, יהודי ולא-יהודי. היהודי הוא "אזרח מכח שבות" והלא-יהודי הוא "אזרח מכח ישיבה". זאת אומרת שיהודי מחו"ל יכול להגיע לארץ לביקור קצר, לקבל אזרחות ולחזור כלעומת שבא לארץ מולדתו. הוא יהיה פטור מלהצהיר נאמנות למדינה ומשהות למספר שנים בארץ, בניגוד ל"גוי". אך אם אזרח "גוי" יעזוב את הארץ למשך עשור או יותר, אזרחותו תישלל ממנו כי היא מותנת בישיבתו בארץ, בניגוד ליהודי. זה רעיון לאומני לחלוטין: לא האזרחות היא אמת המידה לנאמנות למדינה, אלא השייכות האתנית. אם אתה יהודי אתה נאמן למדינה כי אתה שייך לגזע הנכון, אם אתה לא-יהודי אתה לא נאמן למדינה בהגדרה. זו משמעותה של אומת הגזע היהודית. זו המדיניות הרשמית שחוק השבות מכתיב במדינת ישראל.

כלפי חוץ, חוק השבות מבטא את בדיוק ההשקפה שהקהילה היהודית בעולם היא לאום אחד. מבחינת המדינה יש לה אזרחים בפוטנציה ברחבי העולם, והיא מתעלמת מכך שיהודים במערב הם בני לאומים שונים. למעשה, חוק השבות בא לערער על נאמנותם של היהודים למדינות השונות שבהם הם נמצאים. כפי שאגסי מסביר, היהודים במדינות המערביות לא נתפסים כנפרדים אלא כחלק אינטגרלי מן האומה, פשוט מפני שהם אזרחים. מדובר במדינות לאום בעלות מורשת ליברלית שהבסיס שלהן הוא אזרחי ולא אתני. באה מדינת ישראל וקובעת במדיניות רשמית, שהיהודים הם אינם חלק מן האומות השונות, פשוט מפני שהם יהודים. האם זוהי אינה אנטישימיות? חוק השבות לא מסביר לאזרח אירופאי נורמלי מדוע היהודים שבקרבתו צריכים בכלל להיות "שונים". כפי שאגסי מציין, החוק מבוסס על "המיתוס הציוני החדש", לפיו יום אחד כל היהודים יעלו לארץ ישראל בהמוניהם. בהתבססותה על "המיתוס הציוני החדש", טוען אגסי ודי בצדק, מדינת ישראל הורסת את עצמה, ככל שהזמן עובר.

תפיסת הקהילה-לאום מתבטאת גם בחוק הגיור, דוגמא שמקבילה לחלוטין למשל על האומה הנוצרית. היה ואדם זר רוצה להיות אזרח המדינה, בלי להתגייר הדבר יהיה לעתים בלתי אפשרי. ככל שיהיה לו קשר ביולוגי עם יהודים יהיה לו קל יותר, אם כי אין להכחיש שיש כאלה שהמדינה מקשה עליהם להתאזרח בשל קשר קלוש מידי ליהדות. זוהי בלי ספק רומנטיקה וגזענות - אזרחות המדינה אינה באמת על בסיס אזרחי, אלא על בסיס אתני וגזעי. האומה האמיתית היא קהילה מסויימת שלה השליטה על תהליך אזרחות גזעי, כך שלא קיימת אומה אזרחית.

בנוסף, מוסדות: בישראל מתקיימים שלושה מוסדות מרכזיים שמבוססים על אידיאולוגיה רומנטית ולאומנית לגמרי: קרן היסוד, שתפקידה איסוף תרומות ל"בניין הארץ", קרן קיימת לישראל, שמחזיקה את האדמות של המדינה ובעבר קנתה קרקעות ציבור כדי ליישבן ביהודים, והסוכנות היהודית, שפועלת כדי לעודד עליה על בסיס חוק השבות. שלושת המוסדות האלה הם מוסדות שנועדו ליישב יהודים בלבד על קרקע ארץ ישראל, או להביא אותם מחו"ל. מילא אם עד קום המדינה היו מעלים יהודים שנרדפים בשל יהדותם ובהמשך מאזנים את הזכויות בין יהודים לערבים. אך עד היום מדובר במוסדות מדיניים בעלי כח עצום שכל כולו מופנה אך ורק ליהודים, מה שיוצר בשטח אפליה ברורה על פי מדיניות רשמית. המדיניות מבוססת על "חוק נכסי נפקדים" שחוקק בשנת 1950, התקף עד היום, שהוא חוק שמתיר גניבה: על פי החוק כל עוד המדינה מכריזה על מצב חירום, עליו מוכרז מאז ועד היום בכל שנה, יש למדינה בעלות על כל האדמות שלה, גם אם מדובר באדמות של פליטים מ48', אבל לא פחות, גם אם הפלאחים הללו עדיין יושבים על אדמותיהם. באמצעות החוק באה המדינה ואומרת להם, זה שלנו. פינוי איקרית וברעם הוא דוגמה מוכרת יחסית, אך רק טיפה בים. על כל פנים, בכמה וכמה מקרים המדינה העבירה אדמות מידיים ערביות לידיים יהודיות, לאחר מלחמת 48', מה שמוביל אותנו לנושא הבא.

יחס הציונות אל הערבים: הציונות כתנועה קולוניאליסטית

אדגיש כי אגסי לא מדבר בספר על הציונות כתנועה קולוניאליסטית. לא שזה אומר שהוא מתנגד לתזה הזו, לא שאלתי אותו, אבל לדעתי הכל קשור בהכל, והנושא ראוי לציון במיוחד בהקשר הלאומני. לאחר מלחמת 48', שהטעמים לפריצתה אינם כה חד-משמעיים וברורים כפי שנוטים לומר כל הזמן, הציונים שניצחו לא התרחבו על ידי מיזוג, אלא על ידי הכנעה. מדינת ישראל נמנעה מלהעניק אזרחות לערבים שתחתיה ועשתה בהם כבשלה. היא הנהיגה משטר אפרטהייד, הפרד ומשול, מה שנקרא אצלינו "הממשל הצבאי". טעות נפוצה היא לחשוב שאפרטהייד מוגדר על פי מה שהיה בדרום אפריקה, וכך לפסוק שבישראל אין ולא היה אפרטהייד. זאת כי חושבים שאפרטהייד מוגדר על פי רמת הזוועתיות שלו. אבל זוועות קרו לכל אורכה של ההיסטוריה האנושית, האם זה אומר שכולן נעשו בשם האפרטהייד? וודאי שלא. אפרטהייד לא נמדד על פי רמת הזוועתיות שלו, אלא הוא משטר פוליטי מסויים. מדובר במשטר שמפריד בין שתי קבוצות על בסיס מוצאן האתני או הגזעי. הקבוצה האתנית של הריבון מקבלת אזרחות מלאה, זכויות פוליטיות מלאות וחופש תנועה, בעוד הקבוצה האתנית השנייה, ממנה תישלל האזרחות ותישללנה זכויותיה הפוליטיות וחופש התנועה. בנוסף, שתי הקבוצות השונות יוכפפו תחת שתי מערכות חוקים נבדלות זו מזו, האחת אזרחית והשנייה צבאית. ברגע שיש הפרדה כזו בין שתי קבוצות שאינן שוות בחוק וחלות עליהן שתי מערכות חוק שונות, יש אפרטהייד. היות ואחרי הניצחון במלחמת 48' ניתנה אזרחות ליהודים ולא ניתנה אזרחות לתושבים הערבים, ועל כל קבוצה נאכפה מדיניות שונה ונאכפו חוקים שונים, מדינת ישראל הנהיגה כבר לאחר הקמתה אפרטהייד by defenition.

וודאי שמצב זה מביא לאלימות דו-צדדית, אך בעיקר להתעללות חד צדדית ולגזילת נכסיה של הקבוצה הנחותה. הערבים באופן מכוון לא שולבו באזרחות הלאומית, והפירוט שלעיל מבהיר היטב מדוע. למעשה עד שנת 66' התקיים משטר האפרטהייד המלא הראשון, ובשנת 67' נוצר משטר אפרטהייד חדש בשטחים הכבושים החדשים (למעט הגולן). לאחר ניצחונה במלחמת ששת הימים מדינת ישראל שוב סירבה להעניק אזרחות לתושבים הפלסטינים. על כן, לפי התיאור עד כה, אותו "מיתוס 67' " בו מחזיק השמאל הציוני, לפיו הניצחון בששת הימים שינה את אופיה של המדינה באופן דרסטי, הוא לכל הפחות לוקה מאוד בחסר. השינוי העיקרי מאז 67' היה, שנוספה למדינת ישראל ההגדרה "קולוניאליזם", באופן רשמי. על פי הדין הבינלאומי, מדינה קולוניאליסטית היא מדינה שמנכסת ומיישבת שטחים שנמצאים מעבר לגבולותיה הריבוניים. עד 67' דבר זה לא היה יכול להיות, שכן האפרטהייד התקיים בתוך גבולותיה של המדינה. עם זאת, קולוניאליזם בדרך כלל מלווה באפרטהייד ובטיהור אתני, דברים שהיו בזמן קום המדינה. לכן זה יהיה מופרך לומר, שלפני שנת 67' לא היה שום קשר בין ישראל לבין מדיניות קולוניאלית. מבחינה פנימית, השינוי שנוצר ב-67' היה שהציונות הימנית החלה בהדרגה להנהיג את התנועה הציונית כולה, ושמדינת ישראל החלה לנוע מ-לאומנות, שתמיד הייתה לה לאבן יסוד, אל עבר פשיזם. אך גזילת אדמות, טיהורים אתניים, גירוש, משטר הפרדה, כל אלו היו חלק מן המדיניות הישראלית כבר מהתחלתה. אין ספק אם כן, שמלחמת ששת הימים מהווה פרק חדש בתולדות מדינת ישראל והמזרח התיכון כולו. אך יהיה זה מופרז לומר שלפתע נוצרה בעקבותיה מדיניות שונה של ממש.

בהמשך לדברים על "חוק נכסי נפקדים", גם לפני וגם אחרי 67' מדינת ישראל עסקה בנישול מאדמות. בשנת 1948 היו ברשות הממשלה כ-8.5% בלבד מאדמות המדינה, ובשנות ה-60 היו ברשותה כבר 93%(!) מאדמות המדינה. פעמים רבות האדמות כאמור לא היו ריקות, והייתה העברה בכפייה בדרך כלשהי, לטובת יהודים שזוכים להעדפה גזעית. לתהליך זה אין שם אחר מאשר "טיהור אתני", שעיקרו היה במלחמת 48' אבל אחרי המלחמה הוא המשיך באופן איטי בהרבה. רבין עשה זאת בגליל בשנת 76', והתהליכים קורים גם היום בנגב ובבקעה. יש לציין שבמלחמת 48' היה גם טיהור אתני הפוך בו ערבים גירשו יהודים, אך זה קרה בקושי לעומת המקרים ההפוכים. הכפרים אותם כבשה הישות הציונות וביצעה בהם טיהור אתני במלחמת 48', היו מעל ל-500 במספר. שוב, המאפיינים היציבים לאורך השנים במדיניות הישראלית - ממשל אפרטהייד, טיהור אתני, והשתלטות אתנית דומה לקולוניאליזם, היו קיימים כבר בין 48' ל-67'. קשה לומר שמשנת 67' נפל דבר והדברים השתנו באופן דרסטי.

כפי שהבטחתי, הציונות נותחה מהשורשים שלה המצויים בתנועה הרומנטית. הפירוט על הרומנטיקה עזר לנו להבין את האידיאולוגיה הלאומית-יהודית, וראינו כיצד האידיאולוגיה הרומנטית הזו היא אינה רק תאוריה, אלא אידיאולוגיה שמיושמת במוסדות, חוקים ומעשים, בשמה של מדינת ישראל. אולי במקום לנסות להכחיש את פניה הגזעניים והקולוניאליסטיים של הציונות, ראוי יותר לאמץ חשבון נפש אמיתי ומעמיק. במיוחד כאשר ישנו יום במסורת היהודית המיועד במיוחד בשביל זה.

לקראת זהות לאומית ישראלית

בשורה התחתונה, מה שמוצע כאן על פי אגסי וברגסון הוא ביצוע נורמליזציה למדינת ישראל. זה אומר כינון חוקה שבה תהיה הפרדה בין דת ולאום, כינון לאום ישראלי אזרחי שיהודים וערבים ובני מיעוטים נוספים כאחד יהיו שותפים לו, בלי הבדלי דת גזע ומין. אגסי וחברים נוספים בעמותת אני ישראלי מצביעים על האבסורד שכל מדינות העולם מכירות באומה הישראלית, חוץ ממדינת ישראל. היא מסרבת להכיר בה תוך היאחזות קטסטרופלית ברעיון האומה היהודית. אם נפריד בין דת ולאום, היהודים יהיו יהודים בני לאום ישראלי כפי שבארה"ב יש יהודים בני לאום אמריקאי. היהודים יצטרפו לקהילה היהודית הבינלאומית שאז ורק אז תהיה לה הזדמנות לפרוח. מן הצד השני מדינת ישראל תצטרף לחבר הלאומים הליברלים והיא תהיה מדינה ככל המדינות. אגסי מתמצת את העניין היטב לדעתי כשהוא כותב "דבר זה יאפשר יחסי אמת עם יהודים שאינם ישראלים ועם ישראלים שאינם יהודים", כפי שמצוטט בגב הספר. למעשה אפשר לראות עד כמה ההצעה שבספר הזה פשוטה, למרות הדיון האינטלקטואלי הנרחב שאגסי ואני מקיימים בנושא. השורה התחתונה הנה קצרה ובהירה ביותר.

הלאום הישראלי והמצב המדיני

עמותת "אני ישראלי" מתאגדת סביב רעיון הלאומיות הישראלית, שיכול להתקיים בכל גבול מדיני שהוא. אין הכרח שישראלי יתמוך דווקא בהקמת מדינה פלסטינית או דווקא בסיפוח השטחים, ובתוך העמותה הדעות חלוקות. אין הכרח כזה כיוון שבניגוד לציונים, ישראלים לא רואים קורלציה בין הרוב האתני לבין דמותה של המדינה. המדינה היא דמוקרטית קודם כל, בלי קשר להרכב האתני. לדעתי רק לציוני שחשובה לו הקורלציה בין הדמוגרפיה לבין הדמוקרטיה יש האינטרס להקמת מדינה פלסטינית. כישראלי איני רואה בדבר אינטרס, ולכן אני בעד סיפוח, לא לפני שנחוקק חוקה ונקים לאום ישראלי, ובנוסף, אני חושב שהדבר צריך להיות כרוך במשאל עם בקרב אלה המכנים עצמם פלסטינים. רק אם ירצו בעצמם בהקמת מדינה פלסטינית, מה שאני לא מאמין שיקרה, יש לדעתי לראות איך מגיעים לכך. אבל גם רצון זה של הפלסטינים נראה לי בדיוני וגם הקמתה של מדינה פלסטינית. לדעתי המצב הוא בלתי הפיך לא בגלל שאפשר או אי אפשר לפנות כך וכך התנחלויות, אלא בגלל מה שהצדדים רוצים. משומה היה מוסכם על כל הצדדים במשך ה"משא ומתן", שבניגוד לישראל שתושביה הערבים לא יפגעו ברצף הטריטוריאלי שלה, התושבים היהודים במדינת פלסטין שבדרך כן יפגעו ברצף הטריטוריאלי של מדינת פלסטין, והם יהיו עתידים לחיות במעין "מובלעות יהודיות-ישראליות", מה שנקרא כאן בשפה יפה יותר "גושי ההתיישבות". זה נראה לי תמוה, אבל מכאן ואילך, מדינת ישראל מעולם לא רצתה לפנות מספר של התנחלויות שתעניק למדינה הפלסטינית רציפות טריטוריאלית מספקת. אהוד ברק רצה בנוסף למובלעות יהודיות ענקיות את כל בקעת הירדן, המהווה את כל הגבול המזרחי של מדינת פלסטין שבדרך. שום נושא ונותן, לפחות בעידן שלנו, לא יסכים לוותר על הריבונות על הגבול המזרחי של מדינתו, אין חיה כזאת. אהוד אולמרט כן הסכים לוותר על בקעת הירדן ועל שטחים נרחבים יותר מאהוד ברק, אבל בלב הגדה השאיר כמה התנחלויות שבוצעות את המדינה שבדרך לשתיים. כך או אחרת, כל עוד גם הפלסטינים וגם הישראלים ימשיכו לא לראות במתנחלים אזרחים פלסטיניים לעתיד, לא תיתכן שום רציפות טריטוריאלית מספקת למדינת פלסטין שבדרך, ובאיזשהו שלב גם יבינו, כך נראה לי, שעצם קיומה של מדינה שכזו לא ייתכן. אני שמח לראות שבימינו יותר ויותר אנשים מתפכחים בעניין.

לגבי עניין ההסכמה, ראשית אמרתי שאני רוצה ומאמין גם שהפלסטינים יביעו הסכמה להשתייך ללאום הישראלי. לאלה שיתלהמו כנגדי ויגידו "הם לא ירצו", אצא מנקודת הנחה שהטוענים הם ציונים ואומר להם, בסדר גמור, אבל גם אתם לא רוצים. ל"שני הצדדים" אציע תפיסה חלופית של לאום - הלאום לא אמור להיות עמוק אלא שטחי. הוא לא אמור לבטא זהות עמוקה ולא פילוסופיות גדולות על החיים. גישה שכזו היא מדירה מטיבה. אתוס לאומי צריך להיות בסיסי, כזה שכל אזרח יכול לחשוב עליו ולומר 'לזה אני רוצה להשתייך', בלי שיצטרך לחשוב על זה יותר מידי. צריך להכיר בכך שהדברים העמוקים לא שייכים למדינה אלא לאינדיבידואל ולקהילה, וששייכות מדינית אופיה הוא אחר. הלאומיות היא בחירה באחדות גורל, בחירה שאנו עושים כדי שנוכל לחיות בביטחון ובשלום, כקבוצה אחת. כפי שברק אובמה אמר בעת שהיה נשיא - one team, one nation. כמובן, זה אומר שתהיה תרבות ישראלית משותפת, אבל היא תהיה נדבך אחד בחיינו. הלאום, שלא כמו מה שחושבים הפשיסטים, הוא לא חזות הכל. אפשר גם לראות את הישראליות כקהילה שבה תת-קהילות, אדם זה הוא יותר יהודי, אחר הוא יותר ישראלי, וכל מה שלא יבוא. הקהילה הישראלית היא זו אשר אנו מכנים: לאום.

אם כן קורא וקוראת יקרים, נראה שאתם ניצבים בפני המשוואה הבאה: ישראליות היא אנטי-ציונות ; ציוניות היא אנטי-ישראליות. יש סתירה בין שני הערכים והם אינם עולים כלל בכפיפה אחת. אני בחרתי בצד הפרו-ישראלי. יש לכם כאן מקום להרהר בדברים ולראות לאיזה לאום הנכם בוחרים להשתייך, באילו גבולות שבהם תחפצו.

ובנימה אישית

יש הבדל שקיים ביני לבין אגסי שדווקא מחדד את התזה המשותפת לשנינו. אגסי רואה עצמו כיהודי חילוני והוא דוגל בתרבות יהודית חילונית. מבחינה זו הוא מזדהה עם בתי המדרש החילונים שקמו לאחרונה במדינתנו, אך כל עוד אלה ימשיכו לדגול בתפיסה לאומנית רומנטית אגסי, כך אמר לי, יסתייג מהם. אני כשלעצמי אתאיסט ותלמיד של ליבוביץ', אני רואה את היהדות כדת, ואני לא מוכן לקבל את הלהטוט שאפשר להפוך דת ליישות חילונית. כיוון שאני אתאיסט, אנטי-דתי ומזהה את היהדות כדת, אני גם איני רואה עצמי כיהודי. כאנטי-דתי אני מוכרח להבחין בין להיות "אנטי" לבין להיות "נגד". לטעמי, להיות אנטי זה לחלוק על דבר ולהתנגד לו באופן עקרוני ורעיוני. ואילו להיות נגד, זה הניסיון לחסל את קיומו של הדבר שלו אתה אנטי. אני אנטי-דתי במפורש אבל בו בזמן אני לא נגד הדת, וזה הבדל שחשוב לי לחדד אותו. ההבדל בין אגסי לביני דווקא מחדד את חשיבות ההפרדה בין הדת והלאום ואת היופי שבמרחב הזהויות שמאפשר הלאום הליברלי. בעניין זה אני חושב שאנו יכולים ללמוד מקנדה. פייר אליוט טרודו, שכיהן כראש ממשלת קנדה שנים רבות, קידם את הזהות הלאומית הקנדית הרב-תרבותית: בשנת 71' התקבל בחוק עקרון הרב-תרבותיות שמאפשר לכל קבוצה אתנית בקנדה לבטא את תרבותה תחת לאומיות אזרחית משותפת. הדבר נכלל בחוקה הקנדית כאשר נוסדה בשנת 82', שוב בהובלתו של טרודו.

ואני, היכן לא עברתי? גדלתי בבית דתי-ציוני מתון, בתיכון עברתי לבי"ס דמוקרטי בגולן, ושנה וחצי הייתי במכינה קדם-צבאית בינ"ה שהיא מעוז יהדות חילונית ושמאל ציוני. רק אז התחלתי לפתח תודעה פוליטית. בצבא כבר נהייתי אתאיסט גמור, ופיתחתי לי תודעת שמאל-ציוני מצוי. התפקדתי אף למפלגת העבודה כששלי יחימוביץ' ניצחה בפריימריז. אחרי הצבא התחלתי להטיל ספק רציני בציונות ובלאומיות בכלל, והייתי במעין שלבי מעבר מוזרים. עם הזמן, במיוחד לאחר שלמדתי את הקורס "אירופה ערש הלאומיות" באונברסיטה ועם קריאת חומרים נוספים, התגבשה בי ההחלטה שאני כופר בציונות. ככל שחקרתי את הנושא מצאתי כי אני תומך בפיתרון הלאומיות הישראלית שאגסי מציע, ולכן גם הצטרפתי לעמותת "אני ישראלי". בינתיים הפסקתי את חברותי במפלגת העבודה. לאחר שירותי הצבאי הצטרפתי לתוכנית עבודה מועדפת בקומונה חקלאית שבעמק המעיינות. אני זוכר איזה דבר שאמרתי לחברי הקבוצה, דבר המעיד שכבר אז הטלתי ספק גדול מאוד בלאום ובציונות. לקראת חג הפסח, בשיחת קבוצה, המנחה שאלה מה משעבד אותנו. אמרתי שאני מרגיש שהדת משעבדת אותי, ואמרתי בין השאר, "לי אין לאום כי הלאום שלי מבוסס על הלכה ואני אינני שומר הלכה". משפט שרק היום אני מבין אותו טוב יותר.

תודה על ההקשבה, אני מקווה שהביקורת תעורר דיון.
יקירוביץ

» ביקורות נוספות של יקירוביץ'
» ביקורות נוספות על בין דת ולאום לקראת זהות לאומית ישראלית