ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שני, 5 במאי, 2014
ע"י נערה עם קעקוע דרקון
ע"י נערה עם קעקוע דרקון
לא משנה כמה אתבגר, כמה אשים לב לדקויות (היי, מזכיר קצת את "כפר אשמדים", לא?) ולא משנה כמה הסרטים יהיו נוראיים, הפאנפיקים פתאטיים, ספרים אחרים של רולינג יסריחו, כמה מעריצים לא אחבב אישית. לא משנה כמה זמן יעבור עד שהבאזזז ישכך - פשוט אי אפשר להפסיק לאהוב את הספר המופלא הזה. עם השנים הזכרונות קהו, ואז חזרתי לקרוא אותו שוב ושוב. אחר כך ספרים אחרים היו בראש מעייניי והפרטים המדויקים הטשטשו. כך או כך, ואולי זה בא ממני בכנות ובאמת, או שזה תוצר של החברה שמצפה מכל מי שנולד בשנות ה90 (ובאופן מפתיע לא משנה אם בתחילתם או בסופם) להתבונן ביראה בכריכה, שמעמיסה אותנו באביזרים וסרטים ופרימיירות וכיו"ב - הספר הזה תמיד יישאר האהוב עליי.
אמנם יש ספרים טובים יותר שאהבתי, נכון, אבל כשמדובר ב"הארי פוטר" - זו רמה אחרת לגמרי של הערצה. גם אם הסיפור לא כל כך מדהים (סלחו לאמות המידה של בת עשר) וגם אם הקנאה סנוורה אותי - יש לו פינה חמה. כוך קטן. חדר נחיצות. ארון מתחת למדרגות. מועדון. אולם גדול. מגרש קווידיץ'. סמטת דיאגון. יער אסור. הוגוורטס. כן, הלב המטפורי כל כך גדול ויכול להכיל את החברות, האומץ. זה מעבר לקלישאות ומעבר להגדרות של "ספרות ילדים שהייתה סנסציה, כמו רבים אחרים". הם צודקים, אבל הם טעו בדבר אחד: איך קורה שבהקשרים ספרותיים, לדור שלנו קוראים The Harry Potter Generation? לא שמעתי, אפילו לא בבמה הנכונה, על דור שכינויו על שם ספר.
אני נהנית מהדמויות המדהימות, ומשום מה הן תמיד מתחברות בראשי לפריט אחר ממראן שעושה אותן כל כך כבירות בעיניי: החום בעיניים של סיריוס, המשקפיים החרמשיות בצורת ירחים של דמבלדור, השיער של טונקס.
אי אפשר להתחיל לתאר את האושר המדהים שמציף אותי, הדמעות שעולות בעיניים - דמעות ששמורות רק לשירים מסוימים מ"מלך האריות" - האגרוף שצובט לי את הלב בכוח מעתיק נשימה, ההתרגשות שמרעידה את כל האיברים כשהרכבת יוצאת מרציף תשע ושלושה רבעים. הפעם אלו אינן קלישאות, זה בדיוק מה שקורה בגוף שלי כשאני קוראת את הסדרה הזו ואת הספר הזה במיוחד.
5 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
5 הקוראים שאהבו את הביקורת
