כשהייתי בהריון ראשון כל ההריוניות שדיברתי איתן חלמו על תלתלים זהובים ושמלות ורדרדות. ואילו אני, הדבר שהכי רציתי זה להקריא סיפורים לבתי, ושהיא תשב לצידי ושתינו נקרא ביחד.
כשנולדה הגדולה הקראתי אינספור סיפורים. הדבר הוביל לכך שהפצפונת הבינה היטב שמה שחשוב לי זה ספרים. לא אשכח איך כשהיתה בת שנה וחצי וכעסה עלי היא לקחה את "האריה שאהב תות", הביטה בי בעיני תכלת זועמות במבט נוקב תוך שהיא קורעת את העמוד האחרון. כשגדלה, במרד ילדותי סרבה ללמוד לקרוא. כך יצא שהבת שלי (שלי!!!) התחילה את כיתה א' מבלי לדעת לקרוא.
למרבה המזל הנחתי לה ולא התערבתי. לקראת אמצע כיתה א' גיליתי שיש לי בבית תולעת ספרים. קצב הקריאה של התולעת הלך וגבר, והגיע לשיאים חדשים כשנתקלה ב"הארי פוטר ואבן החכמים". לא היה עם מי לדבר. פתאום נשמעתי כמו אמא שלי. "תפסיקי כבר לקרוא. אולי תרדי לפארק?" "עשית שיעורים?" ואפילו "זה לא בריא לקרוא כל כך הרבה!" כשתפסתי אותה באמצע הלילה קוראת בשירותים. אין ספק, אני אמא גאה...
אני לא חושבת שיש טעם לדבר על העלילה של ספרי הארי פוטר. כשיצא הספר הראשון הייתי זקנה מדי בנפשי מכדי להעריך אותו. קראתי בעיניים של מבוגר, הטריד אותי דמיון למיתוסים מסויימים, אי דיוקים בעלילה. בקיצור, לא הצלחתי להיסחף ונטשתי אחרי הספר הראשון. בעלי, לעומת זאת, שעדיין לא התבגר במובן הטוב, קרא באדיקות את כל הסדרה. כשהגדולה התחילה לקרוא את הספר הם לא הפסיקו לדבר עליו. הגדולה התחילה לתהות אם אפשר לממש חלק מהקסמים, והם דנו בכך ארוכות. באחד הימים אבא שלה מתח אותה, לקח מקל שיהיה שרביט קסמים והפעיל את מילת הקסם "לביוסה" על עיפרון שהיה על הרצפה. (למי שלא בקי – מדובר בקסם שגורם לחפצים להתרומם.) הגדולה נעצבה כשהסתבר לה שזה לא באמת ושאבא קשר את העפרון בחוט דייג שקוף שליפף סביב כסא האוכל שלה והשתמש גם באחיזת עיניים...
טוב, אחרי כל זה לא היתה לי ברירה. רציתי שהילדה לא תחשוב שאני בורה גמורה, וגם שיהיה לי מה לומר בבית. אז חזרתי
וקראתי את הספר הראשון. הפעם קראתי אותו מנקודת המבט שלה. לא ניתחתי, לא ביקרתי, פשוט נשאבתי לתוך העלילה. אין מה לומר, הספר סוחף. אני יכולה להבין למה כל כך הרבה ילדים וילדים בנפשם אוהבים אותו.
מומלץ ביותר לכל מי שזו ילדותו הראשונה או השניה.
אגב – הגדולה כבר בספר האחרון, ואני מקווה שתוך יומיים היא תסיים ותחזור מהוגוורטס הביתה. אני מתגעגעת אליה...
