לפני שאני אתחיל בדעתי על הספר, אני צריך להקדים כמה הקדמות.
הראשונה היא לגבי כישורי הגננות שלי ושל משפחתי - אמנם היה לנו קומפוסט בבית, ויצרנו דשן בחצר, אבל הדשן הצליח להרוס את עץ המשמיש. בזמנו, הורי נטעו עץ תפוזים, והתקיים בו המשפט "תפוזים היו לחושחשים!" - החושחש השתלט על התפוז וגדל לנו עץ חושחשים. פעם ניסיתי לגדל נענה - ת.נ.צ.ב.ה. בזיליקום - היה נהדר, עד שהוא מת תוך כמה חודשים. תות - עדיף לא לדבר על זה. אבל זה רק צמחי מאכל, מה עם עצי נוי? סבי נהג לומר שאין דבר כזה עצי נוי. איך עץ יכול להיות יפה אם אין לו פירות? אז כך יוצא שבדרך נס כל שנה אנחנו יכולים לצאת לגינה ולברך ברכת האילנות, אבל כמעט ואין לנו בחצר עצי נוי. מה כן יש? גזע משמש ישן, שסק שכל שנה ציפורים פולשות על היבול, שזיף שלפעמים מוציא משהו, המון שיחי בר, כמה פסיפלורות שמתו, כמה פסיפלורות שחיו, גרניום שיצא משליטה, אגס, עץ לימון (לימונים זה דבר נהדר), ורימון שבדרך כלל לא משהו. כל זה אודות לכישורי הגינון של אבא שלי, שאמנם גדל בעיר אבל יש לו כישורים חקלאיים טובים. לאמא שלי לעומת זאת היו גנים מעולים מאבא שלה, אבל אלי לא הגיע כלום. הדבר היחיד הקרוב אולי לגננות - זה דבורים. אני מתעניין בדבוראות. יש שקוראים לזה מסיבה לא ברורה לזה ולזה חקלאות ובבת אחת משייכים את זה לאותו מקצוע.
ההקדמה השניה - אח שלי אדם מעניין, שכנראה רובכם לא מכירים. הוא קורא הרבה ספרות, ולומד את זה בדרכו לתואר. הספר האחד לפני האחרון שהוא המליץ לי עליו היה הגיבן מנוטרדם - גיבוב מילים בלתי נתפס באורכו שארוך מכדי להקרא ספר. האורך האידאלי של ספר הוא לכל היותר מאתיים עמודים. אני בכלל בעד סיפורים קצרים. הספר האחרון שהוא המליץ לי עליו היה שנת הגנן, בטענה שהוא דומה לגאורגיקה. אמנם אני מעט עמר"ץ אבל מה זה הגאורגיקה אני יודע, וזה לא בדיוק גורם לבן אדם לרצות לקרוא ספר. ההמלצה הנוספת שקיבלתי על הספר הייתה מאמא שלי. אמנם יש לה טעם טוב, אבל היא טוענת שהספר הזה בעצם מדבר על חינוך. הוא לא מדבר על חינוך. אין לי שום רצון לקרוא ספרים על חינוך.
הקדמה שלישית - צ'אפק סופר אדיר. אני ממש אוהב אותו. הוא כתב את הספר הנפלא "המלחמה בסלמנדרות" ואת "האיש שידע לעופף", והוא שילוב נדיר של סופר כשרוני וציני. אל תאמינו לשום מילה שויקיפדיה כותבת עליו - היא מוציאה לו שם רע. הוא סופר נפלא ופסימי להפליא, ששנא את הנאצים, את הקומוניסטים, את הפשיסטים ואת הקפיטליסטים. סופר מבריק, המציא את המילה "רובוט" וכו'. פשוט תקראו ספרים שלו.
ועכשיו, בחזרה לספר - הוא מבריק. הוא ציני, ונהדר, ולא באמת צריך ידע בגננות. הספר בעצם עוסק בלוח השנה של הגנן, ומה הוא עושה בכל שלב ושלב. בין לבין יש פרקים שעוסקים בגננות באופן כללי - בקקטוסים, בגשם, באדמה, ובשאר ירקות.
הספר הזה הוא בעצם כמו מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, רק צ'כי ועל גננים. מה הכוונה? יש ספרים כמו שר הטבעות שאני יכול לומר עליהם שאני לא זוכר את כל הבדיחות והפרטים, אבל אני זוכר את הרעיון הכללי והעלילה. להלן העלילה של המדריך למען אלה שלא קראו אותו - אין. המדריך הוא אוסף הברקות, אפשר לומר שאני זוכר משם לא מעט הברקות אבל אין לי מושג מה העלילה או מה הסיפור הכללי. הספר הזה חסר עלילה, אבל מלא בהברקות נפלאות. כגון:
"עבור גנן מסור גם ינואר אינו חודש של בטלה," אומרים ספרי ההדרכה לגננות. אכן, הם צודקים, מפני שבינואר הגנן מ ג ד ל בעיקר את מ ז ג ה א ו ו י ר.
או:
יש הטוענים שצריך להוסיף לה פחם עץ, בשעה שאחרים שוללים את הדבר. יש הממליצים על מעט חול זהוב מפני שהוא מכיל לטענתם ברזל, בשעה שאחרים מזהירים מפניו דווקא מהסיבה הפשוטה שהוא מכיל ברזל. אחרים ממליצים על חול נהרות נקי, אחרים על כבול בלבד או על נסורת. הכנת אדמה לזרעים היא סוד גדול ומעשה כשפים. רצוי להוסיף לתוכה אבקת שיש (אך איפה אפשר להשיג אותה?), זבל בקר בן שלוש שנים (לא ברור אם הכוונה לזבל פרות בנות שלוש או לערמת זבל בת שלוש שנים), קמצוץ אדמה ממחילת חפרפרת, טיט טחון לאבקה מדיר חזירים ישן, חול מנהר הלבה (אך לא מנהר הוולטבה), אדמת חממה בת שלוש שנים, אולי גם רקבובית מפרחי הרע, וחופן אדמה מקבר בתולה שתלתה את עצמה. את כל אלה צריך לערבב היטב (ספרי העזר לגננות אינם מציינים אם הדבר חייב להיעשות בראש חודש או בליל ירח מלא או בליל מכשפות) ואז לשפוך את תערובת האדמה המסתורית הזאת לעציצים (שטופים במים שעמדו שלוש שנים בשמש ושבתחתיתם יש להניח שברי חרס רתוחים וחתיכות פחם עץ, דבר פסול בעיני בעלי סמכות אחרים). אם אכן תבצעו את כל ההוראות האלה, הסותרות לרוב, דבר המכביד במידה ניכרת על הטקס הנ"ל, אתם יכולים לגשת ללב העניין, דהיינו לזריעת הזרעים.
וגם:
תארו לעצמכם את הספר "חיי גיאורגינוס הקדוש איש דליה". גיאורגינוס היה גנן חסוד וירא שמים, שהצליח אחרי תפילות ארוכות לגדל את הדליות הראשונות. כאשר שמע על כך הקיסר פלוקסיניאן עובד האלילים, רתח מזעם ושלח את הזקיפים שלו לעצור את גיאורגינוס ירא השמים.
"מגדל קלחים שכמוך עלוב שכמוך," רעם עליו הקיסר, "השתחווה מיד לפלוקסים נבולים!" "לא אשתחווה," ענה בתקיפות גיאורגינוס, "מפני שדליות הן דליות ופלוקס הוא רק פלוקס." "רסקו אותו," צווח פלוקסיניאן האכזר. על כן ריסקו את גיאורגינוס הקדוש איש דליה, ואת גינתו החריבו ופיזרו עליה ויטריול וגופרית. אולם מחלקי גופו המרוסקים נוצרו פקעותיהן של כל הדליות לעתיד, כגון דליה מנוצה, דליה קישוטית, דליית הקקטוס, דליית הפומפון המיניטאורית, רוזטה וגם הכלאות.
ואחרון חביב - קיימים אנשים, בעיקר מבקרי ספרות ונואמים בציבור, שאוהבים לדבר על שורשים. הם מכריזים למשל, שעלינו לחזור לשורשים או שיש לבער איזה פגע מן השורש או שעלינו לרדת לשורש הדבר. אם כן, הייתי רוצה לראות אותם מוציאים מן האדמה (עם השורשים) נניח עץ חבוש בן שלוש שנים.
הספר מקסים, מבריק, נהדר, נפלא, מלא במשפטים ארוכים עם תיאורים רבים, משעשע, קצר, זורם, קליל, חוזר על עצמו, מדבר על מושגים שאינני מבין, ובאופן כללי אפשר לפעמים לדלג על משפטים ארוכים מעין זה - המתחילים בעמוד אחד ומסתיימים עמוד אחר, ללא חשש טבל, עורלה או שביעית, על מנת לא להתחרפן מאורך המשפט ולהתבכיין על זה אחרי זה בביקורת שאתם כותבים על הספר, כי כמובן אתם תהיו חייבים לכתוב ביקורת על הספר כי הוא מוצלח, ואדיר וכן הלאה.
בקיצור - תקראו את הספר, הוא קצר והוא שווה את זה.
ואסיים במשפט יפה - "הגינה לעולם אינה גמורה. בכך דומה היא לעולמו של אדם ולמעשיו."
