"כל אסונו של האדם בכך שנגזר עליו להפוך לאנושות"

אני מקנא, מקנא בסופרים ומשוררים שיכולים להתבונן ולהוציא מילים חדות מתער ומדויקות כל כך, כאלה שמפשיטות את כל הקישוטים ומעמידות את נשוא כתיבתם במערומיו העלובים.
ומסכנה האנושות שנופלת לכוונת חיציו של סופר שכזה.

יש ברומן הזה כל כך הרבה עד שהמחשבות שהוא עורר בי, המילים שרוצות לתאר את הספר וההנאה שהוא מסב, אל תוך הביקורת הזאת, דוחפות ורומסות אחת את

פרויקט הגנן והגינה - א

קריית טבעון ישוב הולדתי, נולדה כחלום של פועלים ובהם אבי, לברוא ישוב גנים, שבו הטבע הקיים ישתלב לתוך גינות הפועלים, כמימוש אוטופית גן העדן הנברא מכוחה של הציונות הסוציאליסטית.

טבעי בעיני הייתה בחירתי כתלמיד כדורי בענף הנוי, כמקצוע התמחות. אהבתי בו את מרחבי הדשא העצומים, את שדרות האילנות הנטועים לתוך תוואי הגבעות, את גני הוורדים שלפתע פרחו באביב במרבדי אדום סגול וורוד.

טירוף, הזיה, גאונות, פילוסופיה, דיסטופיה, מלנכוליה, קלאוסטרופוביה, דארוויניזם, על נפש האדם, על מהות החשיבה, כאוס, מחלות המין האנושי, חרדה, אימה, סאטירה חברתית, עוקצנות פוליטית, אירוניה מרה, ניהיליזם סמוי, אבסורד קיומי, אלגוריה מודרנית, ביקורת טכנולוגית, ביקורת קפיטליסטית, אינטלקטואליזם ציני, אנושיות מתפוררת, דה־הומניזציה, אלימות מבנית, תודעה שבויה, פרימיטיביות מתקדמת, קונפורמיזם אכזרי, היבריס תרבו

זה היה עוד יום מסריח, שהתחיל בצורה מסריחה, כאשר הוצאתי את הזבל. בדיוק כשטרקתי את פח הזבל בחבטה רמה, והתכוונתי לשוב לדירתי, קול קרא בשמי.
הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה. אבל לא ראיתי אף אחד.
"הי אייל! אייל! מה קורה? מה נשמע?" שוב קרא לי אותו הקול.
"מה זה? מי זה? איפה אתה נמצא? הראה את עצמך!" הייתי מבולבל, ולקולי נלוותה אף נימת חרדה קלה.
"זה אני, סלמון, השכן שלך מקומה 4. אני פה מולך, מול הפרצוף של

קובץ יפהפה בן שלושה שערים, שמצליח לקלוע גם לתחום הסיפורת וגם לשלב בתוכו פיסות היסטוריות (מפוברקות, כמובן, אבל אמינות במידה מתעתעת) בנוסח של קטעי עיתונות ומאמרים, אמצעי אמנותי נדיר שהיה הדבר שנהנתי ממנו יותר מכל בספר הזה. התוספות בעיצוב הביבליוגרפי הקדחתני בספר מעניקה חויה אחרת לקריאת הסיפור, עושה אותו חי, רלוונטי ובוער. במקום לדבר כסופר בודד מצליח <mark>קארל צ'אפק</mark> לדבר במיליוני קולות. כחוקר, ככתב, כפולי

איזה מזל שהוציאו מחדש את הספר הזה בתירגום חדש (של רות בונדי) ובכריכה חדשה, כי אין סיכוי שהייתי מתקרבת אל ההוצאה הישנה והמכוערת להפליא. מה לעשות, בחורה שטחית... אז לבסוף התקרבתי, קראתי ונהניתי להפליא. <mark>צ'אפק</mark> הצ'כי כתב ב-1934 דיסטופיה או אולי אלגוריה חדה, מקורית ומצחיקה להפליא. הספר כל כך בועט ומעודכן שקשה לי להאמין שהוא נכתב לפני שמונים שנה. האם כה מעט השתנה בעולם? האם נותרנו כאלו יהירים, חמדנים וטי

כמו השדון, גם אני קצת נבוכה. מתחילה מהסוף: עיצוב מעולה (של מיכאל גורדון), איורים מקסימים (של יוסף צ'אפק), תרגום משובח (של רות בונדי), והכתיבה המתוקה והחיננית של <mark>קארל צ'אפק</mark>. אבל הנושא, הנושא.. האם זאת אני? שתמיד טוענת שאין נושאים משעממים אלא רק מורים פחות טובים? אז כן, הנה אני אומרת את זה: השתעממתי מהספר הזה. אם אתם גננים אתם תמותו עליו, באמת: אני מכירה גננים שנשבעים בו, מזדהים איתו, ישנים איתו מתח

קצת קשה עכשיו אז אני מנסה לפרגן לעצמי סיפורים קצרים וספרי הרפתקאות, אפילו נוער התחלתי לקרוא, העיקר שלא ליצור מחוייבות עמוקה מידי, ולמרות הכל, לא נראה לי שאחזיק עם זה הרבה זמן מעמד.

כבר לילה. חזרתי היום מהבקעה בתחושות מעורבות. מצד אחד, כל העניין הזה של הסיפוח נראה לי כמו ספין ענקי שכל המטרה שלו היא שנדבר על זה. לא על בתי משפט ועניינים פליליים ובטח לא על כלכלה, כי מי יוכל להמשיך להחזיק מעצמו מציל

עלילה סאטירית אנטי ממסדית, אנטי מעמדית ואנטי עוד כמה דברים כגון מחקר מדעי,עיתונות,כלכלה,אתניות,פוליטיקה ועוד, כתובה בסגנון הכאילו קליל של הסופר המעולה הזה. <mark>קארל צ'אפק</mark> חש מאוד את העתיד הקודר של אירופה (הלך לעולמו לפני המלחמה ב 1938) והציב בספר זה מראה לעגנית ומבזה בפרצופם של בני דורו. למרות המסרים הסמויים הלא סימפטיים הגולשים לקראת הדמיה של התפרקות אנרכית גלובלית (מה שבאמת קרה) נושבת מספריו וגם מהס