ביקורת ספרותית על שנת הגנן מאת קארל צ'אפק
ספר טוב

---

פרויקט הגנן והגינה - א

קריית טבעון ישוב הולדתי, נולדה כחלום של פועלים ובהם אבי, לברוא ישוב גנים, שבו הטבע הקיים ישתלב לתוך גינות הפועלים, כמימוש אוטופית גן העדן הנברא מכוחה של הציונות הסוציאליסטית.

טבעי בעיני הייתה בחירתי כתלמיד כדורי בענף הנוי, כמקצוע התמחות. אהבתי בו את מרחבי הדשא העצומים, את שדרות האילנות הנטועים לתוך תוואי הגבעות, את גני הוורדים שלפתע פרחו באביב במרבדי אדום סגול וורוד. אחר כך הייתי חייל בהיאחזות הנח"ל בגיתית בבקעה. בישוב החדש בראתי את הנוי מתוך שממת המידבר. תחושה אדירה של יצירה חדשה וסיפוק מילאו אותי.

כשנשאתי, אשתי בקשה גינה קטנה במרפסת, בעציצים בגדלים שונים, כמימוש משאלת לב. אך אני נחלתי כישלון חרוץ, העציצים רובם התייבשו וקמלו, למרבה בושתי. ברגעים מסוימים רעייתי חשבה שסיפור הנוי שלי, הוא המצאה שאין לה ביסוס עובדתי, ביטוי לחוסר עניין והיעדר כישרון מוחלט בנושא, (בהמשך היא תגלה היעדר כישרון או עניין שלי לנושאים נוספים).

לפני שנים רכשתי את הספר שנת הגנן של קארל צ'אפק, בניסיון לפצח את כישלוני בגינון, המדגים היטב את הביטוי גנן לא גידל צמחים בגן (פרפרזה לסנדלר הולך יחף). הספר הזה נשכח, עד לפסח האחרון, בו קבלתי את הספר של שלו במתנה. כעת החלטתי לקרוא את שני הספרים, ודרכם לספר את סיפור הגנן והגינה שלי, כאפשרות לחשבון נפש לתבנית נוף מולדתי, לעומת הנוף הנוכחי שלי.

יש לספר הזה פתיחה מבאסת, הדומה ללוח שנה המחולק לחודשים, ובו הנחיות לגנן, איך לבצע פעולות גינון ברצף ידוע מראש, באופן שבקשתי להעיף את הספר. אך קריאה נוספת מגלה שלספר הזה תובנות אנושיות על האופן בו האדם מנסה לאלף את הטבע, ולהשתלב לתוכו. האם שתי המגמות הסותרות, טבע ועיור אפשריות, כפי שצ'אפק מכניס אותן לקונטקסט אחד כגינון עירוני?

הגנן והגינה העירונית, הם מיקרוקוסמוס, דרכם מנסה צ'אפק, לבחון את יחסי הגומלין, בין האדם לטבע, ולהביט לתובנות אנושיות, כמו אם אדם אוהב ורדים, אז לבטח הוא רומנטי ושרמנטי. ההגדרה שלי פשוטה ומזעזעת, לעומתי, צ'אפק, ידגים זאת ברגישות, תחכום ועם הרבה אירוניה מצחיקה.

הגינון העירוני, הוא גם תשוקה קמאית לחזרה לגן עדן האבוד ממנו גורשנו פעמיים. הפעם הראשונה, הייתה שאלוהים זרק אותנו מגן העדן בגלל תאוותנו לדעת. הפעם השנייה, גם היא תוצאה של תאוות האדם לידע פורץ דרך באמצעות טכנולוגיה חדשה ורתימתה למהפכה התעשייתית, באופן בו מיליונים נעקרו מהכפר אל העיר הצפופה והמזוהמת. בהיבט הזה האדם כפרט מחפש איזון אנושי, בקנה מידה קטן, בכדי להיאחז במעט טבע ולהרגיש דרכו את מקצבו, להתחבר למראות ושינויים שצמחים עשויים להעניק למגדלים. זהו האושר אותו מנסח צ'אפק גנן חובב, הומניסט, בורגני ואוהב אדם.

צ'אפק, מתאר את הגינון היוצר אינטימיות לאדמה, ולצמחים הבוקעים מבטנה, כפלא המשקף את עצמתו ותחכומו של עולם הצמחים. איך מצליח נבט קטן ושברירי להבקיע מתוך האדמה הקשה בעקשנות, בכדי לפרוץ ולהפוך לצמח? נסו לתחוב את היד לקרקע הלחה, מציע צ'אפק. אם תחושו בנצר עדין, תהייה זאת, "חוויה בל תתואר, בדיוק כפי שקשה לתאר במלים נשיקה..."(42).

"דעו לכם שהפרחים האלה, כל אותן מרגניות ופעמוניות, הן באמת כמו נשים: כל כך יפות ורעננות..."(76). כשהם פורחים, הם אפופים בריחות משכרים המעצימים את התשוקה לאהבה.

לצ'אפק מסקנה מרחיקת לכת, לפיה הגנן, לא מגדל צמחים, אלא את האדמה. את הסביבה הדרושה להתפתחות וצמיחת הצמח. עכשיו באו וניקח את התובנה הזאת לחינוך, לארגון ולמשפחה, ונבין שסביבת הצמיחה היא הגורם המשמעותי לצמיחתם של צמחים, עובדים, תלמידים וילדים מאושרים.

צ'אפק, אז כהיום מבין את השפעות האקלים על חיינו, הוא גורם שלא בשליטתנו, אך לעתים הוא מעכיר את שלוות רוחנו, כפרץ של כפור הורס כל חלקה טובה. העצה של צ'אפק היא שהטבע גדול מאתנו, ולכן מה שנותר לנו זה להיות סבלניים אל הטבע. דומה כי בעצה הזאת כשלנו. לאדמה חייבים להעניק יותר מאשר לוקחים ממנה, טוען צ'אפק, בצניעות וענווה המאפיינת את השקפתו לטבע ולסביבה, ואת כתיבת הספר הזה שהוא קליל כמו ספר ילדים, חכם ורגיש, ומיועד לבוגרים.

לאווירת הקריאה, מוסיפה כריכת הספר הקשה, העשויה מנייר ממוחזר. הספר מלווה באיורים נפלאים של האח יוסף צ'אפק, המבטאים את רוח התקופה והומור שנון, מי שנספה בברגן בלזן בשל היותו הומניסט. לספר תרגום נפלא של רות בונדי, המשובץ בשמות צמחים, בצורה מדויקת ומרהיבה, כמו הכריזנטמה הכחולה, וסיפור אישי להכרות עם גינתו של צ'אפק, המענקים אווירה מיוחדת לספר.

אחרי סיימתי את הספר, אמרתי לרעייתי, שאצא לגמלאות, אני מבטיח לך לתקן עוול ישן, אני אחזור למרפסת ואנסה לגדל צמחים, כאלו שיעניקו לנו נקודת אושר צנועה. נראה אותך אמרה רעייתי.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על שנת הגנן