“נפלתי שדודה מכל התשבחות שנכתבו על הספר הזה. מבקרי ספרות נחשבים של מוספי הספרים בארץ, עיתונים חשובים בארצות הברית: הסנדיי טיימס, הניו יורק טיימס, הגארדייאן, האובזרבר, הוושינגטון פוסט, הלוס אנג'לס טיימס, יו.אס.איי טודיי, סופרים נחשבים, בקיצור כל המי ומי שיכול לשטוף את מוחי הנוח להישטף.
בעמוד חמישים הרגעתי את עצמי: לא נורא, אפרתי, זה עוד יגיע. בעמוד מאה קיוויתי שהברק והציניות, השנינות והצחוק הבלתי נשלט, יגיעו לפחות בעמוד מאה וחמישים.
קשה להגיד שהספר לא טוב. קשה להגיד שאין בו כל התכונות המופלאות שקשרו לדפיו. העניין הוא המינון. הוא טוב, אבל לא עד כדי כך. הסופרלאטיבים בכריכה האחורית ובשני דפים בפתח הספר מעוררים רמת ציפיות שלא עומדת במבחן התוצאה.
ברנדט היא אדריכלית לשעבר. מאוד מאוד לשעבר. הבטחה גדולה שלא מומשה ונקברה תחת חיי בורגנות הבועטת בחיי הבורגנות של סיאטל. אלגין, בעלה, הוא גאון ממציא היי-טקי העובד במיקרוסופט אשר ברדמונד הסמוכה לסיאטל. מיקרוסופט, על שיגיונותיה, היא אחת הגיבורות הראשיות בספר. והגיבורה הראשית היא בי, או בשם שנתנו לה הוריה: באלאקרישנה, נערה בת חמש עשרה, חכמה וגאונית (לא פלא, עם זוג הורים שכזה), חולת לב לשעבר, שכותבת את הספר בגוף ראשון.
ברנדט בועטת בחיי החברה, בשכניה, בהורים של בית הספר של בי. הם חיים בבית ישן טחוב וענק ששימש פעם כמוסד לנערות קתוליות שנכנסו להריון. הגשם נכנס דרך הגג ושיחי פטל קוצניים חודרים דרך הרצפות, אבל האדריכלית לשעבר היא כישרון שיצא מכלל שימוש.
גם אלגין, הממציא של מיקרוסופט הוא טיפוס מוזר שהולך בגרביים, אבל חי רוב הזמן במשרדו.
הרומן הוא מה שמכונה רומן מכתבים מודרני. מכתבים, מיילים, פתקים, קטעים מגוגל, פקסים, בקיצור, כל מה שמרכיב את הפרשיה שגרמה לברנדט לרצות להיעלם.
בספר הזה יש יותר הסברים של המתרגם מאשר בכל ספר שקראתי בשנים האחרונות. וזה מפני שהוא משובץ בעשרות מונחים ומושגים הידועים אך ורק לאמריקנים מלידה.
ניכר כי מריה סמפל הסופרת עשתה תחקיר לא רע על הנושאים שבהם היא עוסקת. בוודאי שעשתה תחקיר מעולה על כל הפרק האחרון העוסק באנטרקטיקה, הפרק הכי מופרך, יש לומר.
במוחי עלתה השוואה בין הספר הזה לפרוייקט של רוזי, שניהם רומנים הכתובים בהומור, אבל רוזי מנצח אותו בנוקאאוט. לא צחקתי בקול אפילו פעם אחת. לא צחקתי גם בשקט. לא צחקתי בכלל. האם הספר משעשע? כנראה שכן. אם כל המבקרים הנחשבים שהוזכרו לעיל כתבו ככה, אז כנראה שהם צודקים.”