ביקורת ספרותית על איפה את, ברנדט - פרוזה # מאת מריה סמפל
ספר טוב

---

יש את הימים האלה, שבהם מתחשק לבקש שיעצרו את הרכבת, ולרדת. ויש ימים אחרים, קצת פחות מעצבנים. רק הדברים הקטנים, כמו הדדליין בעבודה, השעות הנוספות שאת יודעת שלא יתגמלו אותך עליהם, הקורס המעצבן, המטלה הסופר מעצבנת לקורס המעצבן, הפקק בחזרה מהקורס, וזה שגילית אותו רק אחרי שכבר העלית טרמפיסטים, כך שלא נעים לעשות סיבוב פרסה וללכת להורים לכוס קפה במקום זה. וכאב הגב, שהתחיל עוד בקורס, והישיבה הארוכה ליד ההגה לא עושה לא טוב. והבנות, שחזרת אליהם הביתה הרבה יותר מאוחר מהרגיל, ועכשיו יש להן הרבה חוויות לספר, אבל לך אין כוח לשמוע. ולא לדבר על יום העבודה שמחכה מחר, כולל השיעורים שתכננת להכין בקורס, ולא הצלחת, והישיבה הפדגוגית שתאכל לך את הבוקר. יום כזה שכל מה שרוצים לעשות בו זה להיכנס עמוק מתחת לשמיכה, ולא לדבר עם אף אחד. ימים בשביל הספר הזה.

יש שני דברים שצריך לדעת כשלוקחים את הספר הזה לידיים. הראשון, שזה ספר שבנוי במתכונת פסיפסית של מכתבים ומסמכים אחרים. לא כולם יכולים לסבול את הפורמט הזה. אני, למשל, בדרך כלל מתעבת אותו. אבל היות שכבר היו ספרים שנכתבו ככה והתוצאה היתה מוצלחת (האחיות האנט) או גאונית (המלחמה בסלמנדרות), אני מוכנה לתת לו צ'אנס. הדבר השני שצריך לדעת זה שמדובר בספר פסיכי ברמות אחרות. וגם כאן - לפעמים פסיכי זה לא רע. במצבי רוח מסוימים פסיכי זה אפילו טוב מאוד. זה ספר שמתאים למצב כפית. או כמו שהבת שלי קוראת לזה - במצב של קרש גיהוץ בפנסיה.

על הכריכה האחורית כתובים סופרלטיבים, ושום מילה על העלילה עצמה. אבל זה נכון. אין שום סיבה לספר על העלילה עצמה. אנשים הזויים, שקורים להם דברים הזויים. ובראש ובראשונה ברנדט פוקס אישה מסתורית, בעלת חרדה חברתית אדירה, שמנהלת את החיים שלה בצורה וירטואלית ושלחלוטין לא מסתדרת בעיירה האפרורית סיאטל כרעיה של איש הייטק, ו-SAHM (כלומר stay-at-home-mom) לילדה מחוננת בת ארבע עשרה.

זהו. מי שרוצה אמינות, שיילך לקרוא ביוגרפיות או לצפות בספרים תיעודיים. סיפור הזוי ומופרע על אנשים הזויים ומופרעים, שקורים להם דברים שהם מופרעים בריבוע. אבל זה מה שעושה את הספר הזה כל כך טוב. שכחתי, אז אני מוסיפה אחרי עריכה. התרגום ועריכת התרגום של הספר הזה לא עשו לו טוב. ריבוי הערות השוליים מתחיל להזכיר את ההערות המתנשאות והעילאיות שזורע עמנואל לוטם בספרים שבתרגומו ובעריכתו. הקורא לא יודע מה זה TED? שיילך לבדוק. או שיחכה בסבלנות להמשך הספר, ולהסבר. כך גם לעשרים או יותר מונחים אחרים. או שנבין מי זה מייקל אייזנר, ומה הקשר שלו לטקסט, או שלא. ריבוי ההערות טרחני ומעצבן. אבל זה פחות או יותר הדבר היחיד שהיה מעצבן בספר, בכפוף לאותו מצב כפית שהזכרתי קודם. אנשים במצב כפית שקוראים ספרים פסיכיים לא מחפשים להחכים. זה לא הולך יחד. בטח לא שיחנכו אותם.

התחפרתי במיטה, קראתי קצת, הלכתי לישון, השתקתי את השעון המעורר, קראתי עוד קצת, לקחתי את הילדה לבית ספר, קראתי עוד קצת, שכחתי להביא לה אוכל, איחרתי לישיבה הפדגוגית, הגעתי לשיעורים לא מוכנה. חזרתי הביתה וקראתי עוד, עשיתי אמבטיה חמה (נו, הגב). המטלה הסופר מעצבנת של הקורס חזרה עם משוב חיובי. הבוס דיווח שהחוזה נחתם, כל כדורי הג'גלינג נחתו ברכות בבסיסם, ואפשר לחזור לחיים שפויים, ולספר "כלכלה בגרוש".

ולסיום: נחמד וכדאי (במצב הרוח המתאים).

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על איפה את, ברנדט - פרוזה #