ביקורת ספרותית על היה היה פעם מאת א.א. מילן
ספר מעולה

---

היי. ילדה.

כן. את עם השיער החום והמשקפיים.

רוצה לנסוע בזמן?


בהגינות, מי מכם היה מסרב להצעה כזו?

לא אני.

היא התכוונה אלי. היא מושיטה לי יד. מושכת אותי. אחורה בזמן.



30.11.2009
ילדה קטנה. בת 11. היא כל כך דומה לי. אבל, באותה מידה, אנחנו כל כך שונות. היא מאושרת. ממש ולחלוטין. המכתב יגיע כל רגע. היא כבר גדולה. היא חיה בתוך בועה. גם אני חיה בתוך אחת. לעומתה, הבועה שלי רק מחכה להתפוצץ. להציף אותי. להתנפח מחדש, שברירית יותר. קטנה יותר. מגנה פחות.

היא כל כך תמימה. כל כך מקסימה. כמעט זוהרת. היא בת 11. הכי גדולה בעולם. היא כבר איננה.

קראתי שוב את "היה היה פעם". למען האמת, די חיכיתי לשוב אל רועי החזירים, מגפיים מעופפות, פיות וכבשה אחת נבונה במיוחד. אבל לא צפיתי את הזכרונות. כן צפיתי אותם, בעצם. אני יודעת שזכרונות של ההפעמים שקראת ספר מסוים נדבקים אליו. לא ציפיתי שהם יכאבו.

מצטערת. אני קצת מדוכאת. ואני חושבת שאני כרונופובית. הזמן פשוט זז מהר מדי. הספר הזה הזכיר לי את הזמן כשהזמן זז כמו שצריך. אני לא מצפה שמישהו יבין, אבל אעריך את זה מאוד אם תנסו.

בדרך כלל ביקורות נועדו כדי לספר על הספר. לתת עליו חות דעת. אני פה כדי לחלוק אתכם את היאוש האינסופי (כמובן שזהו אינסוף קטן ולא אינסוף גדול. אני לא עד כדי כך מדוכאת/לוקה בכרונופוביה/שפויה) שאני חשה כעת. וגם כדי לספר קצת על הספר.

***

אין לי השראה. אין לי על מה להתלונן. השמות מקוריים, אבל לא יותר מדי (האיזון ממש חשוב. דן זה נדוש, פלוצקר זה רחוק מדי). העלילה טובה, בדיוק מה שאני צריכה כדי להתעודד. אפילו, כשיש דמויות קצת שטחיות, הסופר ממהר להאשים את רוג'ר צפרדרגל בכך שהוא היה מקור המידע היחיד, ושהוא כתב אותן שטוחות. זה תמיד גורם לי לחייך.
צחקתי, העמדתי פנים שהופתעתי (אני לא יודעת מה איתכם, אבל בשבילי אחרי הפעם השמינית הקסם מתחיל לפוג. זו ממש לא הייתה הפעם השמינית שקראתי את הספר), ובכיתי. בעיקר על הנוסטלגיה, על העבר ועל הדברוים (חיוך קטנטן. אפילו כשאני מדוכאת אני מצליחה לחייך לעבר האנשים שמכירים אותי)

לדעתי, הספר הזה עונה במדיוק על ההגדרה של פנטזיה. אגדה מתוקה עם סוף טוב ורועי חזירים (רמז מטרים: שימו לב אליהם. אף פעם לא שמים לב אליהם). הפנטזיה של השנים האחרונות פונה בעיקר לנוער, כאילו שלילדים ולמבוגרים אסור פנטזיה. הפנטזיה המושלמת. ספר קטן לעיתות מצוקהף כשאני פשוט רוצה שקט. כשאני רוצה משהו מנחם. מזכרת מזמנים טובים יותר, כשהדבר הכי נורא בעולם היה השכן שמטייל מעל לשולחן שלך, או שהפכת לפתע לחיה צמרירית ומוזרה. מזכרת ממני בעבר.

כדי לסיים, רק אתנצל על הביקורת הקודרת למדי שיצאה לי, על ספר כל כך קסום. אין לי מושג למה זה הכאיב לי, אולי זה קשור לזה שאני במצב נפשי מוזר (נזכרתי למה אני מתרגשת לקראת יום ההולדת שלי. כדי להשכיח מעצמי כמה שאני שונאת אותו), אולי בגלל הבגרות המזוגזגת בהיסטוריה שאני מגישה בשבוע הבא, ואולי בגלל שניהם. זה לא המקום להתלונן, אבל זה לא בדיוק עוצר בעדי, נכון?

אני מצטערת.


בו, בול, ביל, בול,
וו, וול, ויל, וול.

» ביקורות נוספות של הבלגית המעופפת
» ביקורות נוספות על היה היה פעם