לא מקרה הוא שרוב ההתייחסויות לספר על הכריכה האחורית וגם בעמוד הראשון(!) עוסקות בעובדה שהסופרת, מריה סמפל, כותבת לתוכניות טלויזיה קומיות. הגישה הויזואלית - כלומר ספר שיותר משהוא כתוב הוא מתוסרט - הסצינות הקצרות עם הפאנץ' ליין, השנינות והאירוניה בולטות בו מהמלה הראשונה, ומקומן של אלה חשוב יותר מהסיפור. עוד משהו בולט פה שלמרות שסמפל מנסה להרוג המון פרות קדושות היא משתדלת לא להכאיב להן יותר מדי, ובסוף חובשת את פצעיהן ביד רחומה.
מעשה במשפחה החיה לה בפרבר בסיאטל - אבא עובד מייקרוסופט בכיר ומוערך, כזה שתשוקתו לעבוד זהה לצורך שלו להצדיק את העדרותו ("אני עובד למענכן...") אמא שבעברה תהילה, פרס ויצירתיות המתועלות בהווה שלה לקיטורים, סכסוכים עם שכנים והתנהגות מוזרה, ובת בת 14 מקסימה, אדיבה ומחוננת. סיפורה של המשפחה מאיר באור מצחיק על ההתנהגות הפרברית, על "מעורבות הורים", "קהילתיות", "קבוצות תמיכה" ווורקוהוליות. וגם כמובן על התגייסות הקבוצה לכפות את ערכיה והתנהגותה על היחיד המרדן.
מה שבלט לי עוד היה האיפיון של תושבי סיאטל יחסית לתושבי ערים יותר "נחשבות" כמו לוס אנג'לס או ניו יורק. דרך ה"הפוך על הפוך" מתארת סמפל את יתרונות הכרך המשני: הנשים מסתפקות במראה הטבעי, אנשים מקפידים על ידידותיות וגם "קהילתיות". בדבר הזה נתקלים עכשיו גם בקהילות של המעמד הבינוני כאן: הורים המשקיעים בחיי החברה של ילדיהם, מתכננים מערכות מסובכות של מפגשים, עוסקים ברצינות רבה במערכות של תגמולים וטיפוח הגננת/המורה של הילדים, נושאי השיחה הם על הילדים וחבריהם וכו' והורים אחרים זוכים להערכה או לגינוי על פי הכרותם את כללי המשחק והפוליטיקה הקהילתית. זה עלוב ומעצבן כמו שזה נשמע.
באופן כללי ספר הכתוב כאוסף של מיילים, פתקים, פקסים והערות של המספרת הוא חמוד, קריא מאד, שנון ומשעשע. הוא לא ירגיז אף אחד - הסיפור מספיק מוקצן כדי שאפשר יהיה לומר "זה לא אני". תכונות המקובלות כחיוביות כמו שיתוף פעולה אדיבות ונחמדות זוכות בו להערכה. אחת הדמויות "הרעות" בו מגיעה בסוף אל האור והופכת לחיובית - מה שמספק את הקטרזיס הנדרש. נהניתי לקרוא אותו, התבדרתי לפעמים. אבל הייתי מתבדרת הרבה יותר לו התופעות עליהן הוא מספר היו קיימות רק שם, הרחק מעבר לים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
