ביקורת ספרותית על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי מאת ג'אנט וולס
ספר טוב

---

ישבתי וחשבתי, ולא ידעתי איך לכתוב סקירה על הספר הזה. הוא באמת נוגע בכל כך הרבה נקודות כואבות ורגישות, וקשה לסמן את כולן. מה שאני אעשה זה סקירה עקיפה. אני הולכת לכתוב על ספרים אחרים, ודרכם לכתוב, או שמא לחשוב בכתב על "טירת הזכוכית. היות ואין לי את הידע המספיק של סימוני הבלטה בעורך הזה, אתם תצטרכו להסתפק בכוכביות כמסמנות כותרת. אני בטוחה שלא יהיה אכפת לכם.

* סוסי בר ***
חמוטל היא זו שכתבה על הספר ובכלל הכירה לי אותו. אמרתי שהוא מסקרן, ובתגובה היא אמרה שמדובר במחברת של "סוסי בר", וזה מה ששכנע אותי לחפש אותו ולקרוא. אז מה קדם? בקריאה שלי, סוסי בר קדם. בכתיבה - טירת הזכוכית הוא הקודם. אבל כרונולוגית, על פי סדר הדברים המסופרים סוסי בר קודם. היפוך כפול חוזר לסדר המקורי. "סוסי בר" עוסק בעיקר בדמותה של אישה חזקה אחת, היא לילי קייסי סמית. סיפור אמיתי, ביוגרפי, של סבתא של ג'אנט וולש המחברת. אם נצטט את הכריכה האחורית של "סוסי בר": "לילי קייסי סמית הייתה אישה יוצאת דופן. היא היתה מאלפת סוסים וניהלה את חוות הבקר המשפחתית יחד עם בעלה. היא גידלה שני ילדים, למדה לנהוג במכונית ולהטיס מטוס. היא מכרה משקאות מוברחים בתקופת היובש, השתתפה במרוצי סוסים ומעולם לא הפסידה במשחק פוקר. אך יותר מכל לילי היתה מורה. התשוקה להעניק השכלה לילדים - במיוחד באזורים מרוחקים ומעוטי משאבים - הובילה את דרכה לאורך כל חייה."
הבת של לילי קייסי סמית, שנקראה במקור רוזמרי, ושינתה את שמה לרוז-מרי, היא האמא של ג'אנט וולס. ג'אנט מספרת כאן על ילדותה. אם "סוסי בר" נמצא ברקע, אפשר להבין חלק ניכר מההתנהלות של האם. אין כאן המלצה לסדר קריאה, אלא תחושה שלי לאורך הקריאה. אז כאמור רוזמרי משנה את שמה לרוז-מרי, מרגישה שהיא אמנית, ציירת, מתחתנת עם רקס וולס, ויחד הם מולידים ארבעה ילדים, אם כי קשה לקרוא למה שהם עושים "מגדלים אותם". חיים איתם ביחד, חיים שהם תערובת של אנרכיזם והיפיות, בשולי החוק, ובמקומות שונים ברחבי ארצות הברית.

* בית קטן בערבה ***
אני תמיד ניגשת בחשש לקריאה של סיפורים על הזנחה הורית. בעיקר כשהטענה היא הזנחה על רקע אידיאולוגי כזה או אחר. בתור אחת שמקבלת במשך למעלה מעשרים שנה ריקושטים על היותה אם מזניחה, אני יודעת עד כמה היד הקולקטיבית קלה על הדק השיפוטיות כלפי כל מי שאינו מתהלך בתלם, ועד כמה "רישיון להורות" הוא סיסמה פופוליסטית ומסוכנת. אבל כאן נפרשת בפנינו מסכת של הזנחה הורית. אם על חלק מהדברים (כוויות, פגיעות, חתכים) אפשר לדבר כעל תאונות, וחלק אחר, כמו מחסור באוכל או חימום, יכול להחשב תולדה של מצב כלכלי גרוע, הרי שהצירוף של כלל הסיפורים מורה על הורים שהדרך הכי מחמיאה לתאר אותם היא "חסרי אחריות". ג'אנט הילדה מאוד אוהבת לקרוא את "בית קטן בערבה" ושאר הספרים האוטוביוגרפיים של לורה אינגלס ויילדר. לורה מתארת תנאי חיים קשים מאוד, חלקם בנדודים ממקום למקום, מרביתם בעוני מרוד עד כדי פת לחם. גם על הזוג אינגלס היה אפשר לשלוף את קלף ההזנחה ההורית, בעצם הבחירה שלהם לגור באיזורי ספר ולברוח מערים מיושבות. אבל השוני הגדול הוא כנראה מה שמשך את ג'אנט לספרים. כי בעוד בספרי בית קטן בערבה והמשכיהם, ההורים מצטיינים בקביעות אחראית, ועושים את המיטב שביכולתם, הרי שהוריה של ג'אנט לא עושים את זה.

* איפה את, ברנדט ? ***
בספר המשעשע "איפה את, ברנדט" מתגוררים הורים וילדה בבית נוטה לנפול. אחוזה גדולה, אבל מוזנחת: קירות מתפוררים, תקרות דולפות, צמחיה פרועה המסכנת את הסביבה ועוד. על פניו האם, ברנדט, ניחנה בכישורים הדרושים, ובידע הדרוש כדי להפוך את הבית להיות ראוי למגורי אדם. העובדה שהיא לא עושה את זה, היא אינדיקציה למצבה הנפשי הרעוע. אני חשבתי שמדובר בהגזמה הומריסטית, אבל וואלס מתארת סיפור דומה. אב בעל כישורים הנדסיים וידע לא מבוטל, וריפיון ידיים, מן חוסר אונים, שגורם לו לבנות בשקדנות תכניות ל"טירת זכוכית" דימיונית, מן מבצע הנדסי מורכב, אבל לא לדאוג לשכן את ילדיו במיטות יציבות מתחת קירות שאינם מטים לנפול. גם כאן התיאור של תנאי המגורים ויכולת (או הרצון) לתחזוקה הוא אינדיקציה למצב הנפשי של ההורים. אני משתדלת לא להיות שיפוטית בקריאה, כי גם אני לא מאלה שמשקיעים במטבח מפואר או שדואגים לתקן ברז ברגע שהוא מתחיל לטפטף. אבל הפער אצל משפחת וולס, כפי שמתואר בספר, הוא פשוט גדול מכדי היכולת שלי להכיל.

* משפחת פאנג ***
עוד ספר משעשע ובידיוני לחלוטין, על הורים המשעבדים את עצמם ואת ילדיהם לטובת מה שהם קוראים האמנות שלהם. הילדים גדלו עם חוסר ביטחון עצמי גדול מאוד, ועם נטיה להרס עצמי. לרוז מרי, אימה של ג'אנט יש תעודת הוראה, ויש לה פוטנציאל תעסוקתי כאשר האלכוהול והפרנויות מושכים את אבי המשפחה אליהם. אלא שהיא מסרבת להשתמש בה, ובכל פעם שהיא עושה את זה, בלית ברירה, הילדים שלה הם אלה שצריכים להוציא אותה מהמיטה בבוקר ולשלוח אותה לעבודה. מי שקרה את סוסי בר, ואת ייעודה של לילי קייסי סמית כמורה, יכול להבין את הרתיעה של רוז מרי הבת ממקצוע ההוראה. אבל היא לא מוצאת לעצמה מקצוע חלופי. במקום זה, נפש חופשייה שכמותה, היא מציירת. ומסרבת למכור את הציורים שכן "אומן לא עושה את זה". על המתח שבין אמנות ופרנסה, על הצורך של האמן בתחושת חופש, ועל ההפרעה של שטף החיים הרגיל, ובוודאי של חיי משפחה, למעשה האמנות כתבו רבים. גם על הקשר שבין המתח הזה לפגיעות נפשיות. טירת הזכוכית היא רק עוד דוגמה.

* היינו העתיד ***
בספר "היינו העתיד" מתארת יעל נאמן את הילדות שלה בקיבוץ, ואת מה שגרם ההעדר של הורים ומשפחה לחיים שלה. זה ספר קשה, כתוב בטון מתלונן מאוד, שרוט מאוד. ואין את מי להאשים. זו התחושה של המחברת, ושל מה שנסיבות הילדות שלה עשו ממנה. במפתיע, הטון של וואלס שונה מאוד. היא כותבת עובדתית, מתארת את הדברים כחוויה מרוחקת, והכתיבה שלה נטולה מהאשמות. החיים שלה ושל אחיה היו קשים מאוד. הילדות היתה קשה וחסוכה במובנים הבסיסיים ביותר. אם נדבר על מדרג הצרכים של מסלו, שתי הקומות הבסיסיות של צרכים פיזיים בסיסיים, ושל ביטחון בקיום הפיזי אינן קיימות. ובכל זאת, וזאת נקודת האור ועיקר התמיהה בסיפור כולו, הם יצאו נורמליים. שלושה מבין ארבעת ילדי וולס גדלו להיות בוגרים מתפקדים, בעלי מקצוע, יכולת פרנסה ומשפחה. וזו שאלה גדולה - איך זה אפשרי. כמובן אם יוצאים מנקודת הנחה שהסיפור אמת, וזו ההנחה שלי. ואולי אפשר ללמוד מזה שהפירמידה אינה נכונה. או שאפשר להפוך אותה על צידה. שכן וואלס מתארת הורים מוכשרים ביותר, שלפחות בחלק מהזמן נתנו לה תחושה עמוקה של שייכות, זהות ואהבה. ושהקנו לה, למרות הכל, כלים של קבלת כבוד והערכה, ושל מימוש עצמי.

לסיכום החפירות, הספר "טירת הזכוכית" הוא לא ספר קל. בעיקר לא להורים. אבל גם לא לאף אחד אחר. הוא מתאר שנים רבות של חיים קשים, של חוסר אחריות הורית ושל הזנחה. בשביל מה לקרוא אותו? אין חובה באמת. אני לא מצאתי בו השראה מכל סוג שהוא. הכתיבה טובה, הסיפור מרתק, נקודת המבט האופטימית מפתיעה וטובה, אבל הקריאה טומנת בחובה הרבה כאבי לב.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי