ביקורת ספרותית על ביטרבלו - שבע הממלכות - שבע הממלכות #3 מאת קריסטין קאשור
ספר מעולה

---

לקיתי באביבליוגרפופוביה, הפחד מחוסר בדברים לקרוא. אחרי מחשבות ארוכות הבנתי שזה כנראה מה שגורם לי לקרוא לפחות שבעה ספרים בו זמנית, בדגש על ה"לפחות"- בגלל הפחד האבסורדי שלי מחוסר ספרים.
ולמה אני מספרת את זה? כי, ובכן, למרות שהיו לי חמישה עשר ספרים לקרוא/להשלים (שמעתם נכון, 15, לא כולל "חצוצרה בואדי", כי שיעורי ספרות לא נחשבים) החלטתי לקחת מהספרייה את "ביטרבלו". כבר מזמן קראתי את הפרק הראשון שדף הפייסבוק של "שבע הממלכות" פרסמו, וזה נראה לי לא רע בכלל. אז עזבתי את מגי סטיווטר ואת ניל גיימן ועוד כמה אחרים בשביל להגיע לשישה עשר ספרים. כשלקחתי את "ביטרבלו" הוא נראה לי, קודם כל, ארוך יותר מהספרים הקודמים. אם "מחוננת" היה באורך בינוני-קצר, ו"אש" בדומה ל"מחוננת", הרי ש"ביטרבלו" היה בינוני-ארוך. בסביבות חמש מאות עמודים, שנראה לי מרשים ביותר. כשאני חושבת עכשיו זה הזכיר לי מעט את התחושה שראיתי את "מפוצלים" על המדף שלי אחרי הרבה זמן שהוא לא היה שם- ארוך יותר ממה שזכרתי.
ביטרבלו הייתה לפני שנים רבות דמות שולית, ילדה בת עשר. מפוחדת, כך אני זוכרת אותה, חזקה, שותקת. ופה, בספר שמוקדש רק לה, היא מלכה בכל מובן המילה. אחד הדברים שהכי אהבתי בספר הזה היה שקריסטין קאשור לא הפכה את ביטרבלו ליותר מידי "טובה". אני מתכוונת לעובדה הפשוטה שהיא רגילה מגיל עשר שמשרתים אותה אז היא יכולה להיכנס לחדר כלשהו ולצעוק "שמישהו יביא לי בייקון" ולצפות שיבוא מישהו עם עגלה של ארוחת בוקר מלאה, יקוד ויגיד "הליידי המלכה". ממש אהבתי את זה- שהיא מלכה והיא יודעת את זה.

~אזעקת קלקלן:~
רק כי זה קשור למה שאמרתי:
כשסאף רצה להניח את הכתר על הראש שלו וביטרבלו לא הרשתה לו והוא אמר "אז אנחנו לא באמת שווים"- זה פשוט היה הרגע הכי טוב בספר. לגמרי.

~סיום קלקלן~
(אומרים קלקלן, נכון? או שפשוט להגיד ספויילר?)


הדמות של ביטרבלו- מדהימה. התפתחות מופלאה לאורך הטרילוגייה (של הדמות ושל הסופרת גם יחד) ולאורך הספר עצמו. תעלומות שנפתרות רק לקראת ההסוף, תסכול, הקלה, ואולי גם סוג של קתארזיס. בספר הזה היה הכול. וגם אפילו לא אהבה אחת ממבט ראשון(קלקלן- להפתעתי, גם אהבתי את הספק משולש אהבה הקטן שם).
שמעתי וקראתי מספר ביקורות בסימניה ובפייסבוק המתלוננות על חוסר בזמן "פוקטסה" (המצאתי עכשיו את השם, משעשע D: ). אני לא מסכימה עם זה. לפו וקטסה היה ספר שלם, עכשיו פנו את הבמה לביטרבלו. (פלוס- התאהבתי בטדי. לגמרי.) וכן, הייתי בוחרת להאריך את הספר עוד קצת. או שאולי לא. את האמת- כשהוא נגמר, חשבתי שהוא עוד לא נגמר כי היו עוד דפים אחר כך של מפתח שמות (אני לא יודעת אם להמליץ לכם על לקרוא אותו במהלך הספר או אחרי.) (אחרי, לכו על אחרי. אם מוזכרת דמות שאתם לא זוכרים/מכירים, זרמו ותקראו אחר כך. חבל לקלקל את הרצף הקריאה ואת הגילוי של הדמויות במהלך הספר.) בכל אופן, זה כן היה הסוף, ואני לא יכולה להגיד לכם כמה מתאים הסוף הזה בכך שהוא פשוט... לא יודעת. מה ניל גיימן אמר? משהו על זה שהסיפור נגמר כשלא נשארות יותר מילים לכתוב. אני מאמינה שזה מה שקרה פה. אפילוג רק היה מקלקל את הקסם של הסוף.
סאף- דמות נהדרת. אין הרבה מה להוסיף. עגול ועמוק במידה הנכונה.
ת'יל- מושלם. מהרגע הראשון. עמוק בצורות מטורפות. כמה עמוק שחשבתם שזה, הוא כפול.

כשחשבתי על זה הרבה, הספר הזה הוא ספר לפני הכול על התבגרות, על שיוני הגוף והנפש לכיוון משהו טוב יותר מעבר לקשת. זה ספר על התפתחות ושינוי התודעה. אפשר לראות את ההתקדמות הזאת על פניה של ביטרבלו.

ולסיכום, מצד אחד, אני מרגישה כאילו התאהבתי שוב בספר. אני תוהה אם ככה הרגשתי ב"מחוננת" לפני כל אותן שנים ורק הספר השני, "אש", הוא זה שהרס לי את החוויה של הסיפור של קטסה ("אש" היה נוראי. חוץ מקטע אחד שגרם לי לחשוב על לצייר בעקבותיו קומיקס צ'יבי נחמד ומשעשע: הקטע שבו אחת הדמויות רואה סוס ים/נהר/מי זוכר וצועק מחוץ לאוהל "זאת סוסת נהר? אלים שבשמיים!" או משהו בסגנון.)
"ביטרבלו" נושק למושלם. משתדלת לראות אותו כמו שאני רואה ספר חדש של רובין הוב.זה היה דומה ב"רעיון הכללי" לרובין הוב. אני לא מאמינה שאמרתי את זה אז קחו את זה כמחמאה הכי גדולה שיכולתי לתת. אני חושבת ככה רק כשאני מסתכלת עליו בצורה אובייקטיבית לגמרי. מנסה. מצליחה. ביטרבלו, כאמור, פשוט נושק למושלם.
שווה קריאה לגמרי, אבל לצערי תצטרכו לקרוא את "מחוננת" ולסבול את "אש" לפני. שווה את זה? כן, לגמרי. אבל עצתי היא שתעשו מרווחים של זמן בין ספר לספר כדי שתוכלו להישאר אובייקטיבים כשאתם מגיעים ל"ביטרבלו".
קריאה מהנה!

» ביקורות נוספות של סופיה
» ביקורות נוספות על ביטרבלו - שבע הממלכות - שבע הממלכות #3